מגילה נקראת פרק
ראשון מגילה
ה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
הוה
עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי. מכל מקום הלכתא
שמחה. של מאכל
ומשתה: בזמנה. בי"ד מתוך שהיא חובה בו
כה א
א)
ב) ג)
כוותיה דרב דהא ר' יוחנן איתא כוותיה פרק שני
(ג)
ביום על כל יחיד ויחיד קורין אותה אפילו ביחיד דהכל קורין בו
ד) ה)
ואיכא פרסום נס: שלא בזמנה. כגון כפרים המקדימין ליום
דקאמר הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים פ) (יצא) ומסיק הא
כו ב
ו) ז)
דבעינן פרסום ניסא: ורב
ביחיד הא בצבור אלמא שקורין אותה ביחיד וכן הלכה דרב ור'
הכניסה אין קורין אותה אלא בעשרה
ח)
כז ג
ט)
אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה.
יוחנן הלכה כרבי יוחנן וכ"ש הכא
כח ד
י)
דקיימו בחד שיטתא ועוד דרב אסי
מצוה לחזר אחר עשרה משום פרסומי
שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה אמר רב
כט ה
כ)
תלמיד דרב הוה צ) ורבינו יוסף איש
ל) מ)
ניסא. אבל אי לא אשכח עשרה לא
אמגילה בזמנה קורין אותה אפי' ביחיד שלא
נ)
ירושלים פסק דאף ביחיד צריך לברך
אמר רב אסי דלא ליקרי שאין איסור
בזמנה בעשרה רב אסי אמר בין בזמנה בין
ס)
וכן נמצא בתשובת רש"י שהשיב
קריאתה ביחיד אלא מצוה לקרותה
ו
שלא בזמנה בעשרה $הוה עובדא וחש ליה
ע) פ)
בעשרה: וחש ליה רב להא דרב
נראה בעיני דלא שנא יחיד ולא שנא
רב להא דרב אסי ומי אמר רב הכי והאמר
ל ז
צ)
אסי. וחזר על עשרה וקיבצן:
צבור אחד מברך ואחרים שומעין
ק)
רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת
❖
ערב שבת זמנם הוא. משמע שהוא
וכן נראה לומר מאחר שהוכחנו
ר)
משמיה דרב פורים שחל להיות בשבת ערב
קריאתה ביחיד אי איתא שאין בה
ק)
זמן הקבוע להו מימי אנשי כנסת
לא ח
ברכה [ביחיד] הוה ליה לפרושי
שבת זמנם ערב שבת זמנם והא שבת זמנם
הגדולה מדלא קאמר מקדימין לערב
תורה אור השלם
מאי (ד) מברך דאמר בצבור:
שבת להכי קשה ליה והא שבת זמנם
לב ט
הוא אלא לאו הכי קאמר שלא בזמנם כזמנם
עולת ראייה אפי' בי"ט מאחרין.
לג י
1. קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים
הוא שהרי י"ד הוקבע לפרזים אלא
מה זמנם אפי' ביחיד אף שלא בזמנם אפילו
עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל
הקשה הר"ר אלחנן מהא
להכי נקט האי לישנא דתשמע מינה
לד כ
ביחיד לא לענין מקרא מגילה בעשרה אלא
הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר
דאמרינן פרק קמא דביצה
לה ל
הואיל ותיקנו להן חכמי ישראל שאחר
לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים
מאי ערב שבת זמנם לאפוקי מדרבי דאמר
❖
לו מ
השוחט עולת נדבה בי"ט לוקה
הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל
כנסת הגדולה להקדים משום דרבה
הואיל ונדחו עיירות ממקומן ידחו ליום
שָׁנָה וְשָׁנָה: אסתר ט כז
ומסיק דאמר לך מני בית שמאי היא
הרי הוא לנו כיום וזמן הקבוע מתחלה
2. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ
הכניסה הא קמ"ל דערב שבת זמנם הוא:
וכו' וקשה אמאי לא תני עולת ראייה
לכל דבריו ואף על פי שהוא שלא
(א)
ח¢ דָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם
רבינו חננאל
מתני' מתני' אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה
באלו
לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
דהוי רבותא טפי דאף על גב דהוי
בזמנן הוי כזמנן:
ב
שמות יב ב
שמחה, שהיא סעודת פורים,
אמרו. בזמנים של מגילה אמרו
צורך י"ט לוקה אליבא דב"ש ואין
עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר באלו
3. עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר
לא תהא אלא בזמנה שהוא
מקדימין אם חל י"ד בשבת: אבל
לומר דלהכי נקט עולת נדבה
יום י"ד ויום ט"ו באדר.
יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם
אמרו מקדימין ולא מאחרין אבל זמן עצי
אמר רב מגילה בזמנה, כלומר
לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְיָ
זמן עצי כהנים והעם. האמור במס'
לאשמועינן דאפילו הכי שרו בית
כהנים ותשעה באב חגיגה והקהל מאחרין
בי"ד, קורין אותה אפילו
(ב)
אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו
הלל זה אינו דהא בפרק שני דהתם
תענית שהיו משפחות של
ביחיד. שלא בזמנה, כגון
לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ
ולא מקדימין גאע"פ שאמרו מקדימין [א] ולא
❖
מוכח בהדיא דלא נחלקו
ישראל שקבוע להם ימים בכל שנה
י"א י"ב י"ג שמקדימין ליום
במדבר יא כ
מִמִּצְרָיִם:
מאחרין מותרין בהספד ובתענית ומתנות
הכניסה, אין קורין אותה
ב"ה על (ה) עולה ר) [שאינה] של י"ט
להביא עצים למקדש לצורך המערכה
אלא בעשרה. וקיימא לן
לאביונים א"ר יהודה דאימתי מקום שנכנסין
דודאי אינה קריבה בי"ט ואם כן
ומביאין קרבן עצים עמהן אם חל
כרב, דהא ר' יוחנן אמר
גליון הש"ס
בשני ובחמישי אבל מקום שאין נכנסין לא
קשה אמאי נקט עולת נדבה וי"ל דלהכי
בפירוש בפירקין דקמא הקורא
להיות בשבת מאחרין ליום מחר וכן
גמ' הוה עובדא וחש ליה רב.
במגילה הכתובה בין הכתובים
נקט עולת נדבה למידק הא שלמי
בשני ולא בחמישי אין קורין אותה אלא
תשעה באב שחל להיות בשבת. והוא
לא יצא, לא אמרו אלא
בזמנה: גמ' תנא עשרה בטלנין שבבית
❖
נדבה אינו לוקה כיון דאיכא בהו
הדין לי"ז בתמוז ולעשרה
בטבת.
בציבור, לאו מכלל דסבירא
ליה שקורין אותה ביחיד.
צורך אוכל נפש אבל איסורא מיהא
והאי דנקט תשעה באב משום
הכנסת: באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין:
רב אסי אמר אפילו בזמנה
איכא משום דכתיב לכם:
דהוכפלו בו צרות והכל מתענין
מ"ט אמר רבי אבא אמר שמואל אמר קרא
בעשרה. הוה עובדא וחש לה
הגהות הב"ח
בו אבל שאר צומות
אמרינן
ורחץ
רב ולא קראה בזמנה אלא
ולא יעבור ואמר רבי אבא אמר שמואל מנין
ה
(א) גמ'
1
בעשרה, כרב אסי. ואקשינן
במסכת ראש השנה
ומי אמר רב שלא בזמנה
שאין מונין ימים לשנים שנא' 2לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנים ואי
רצו מתענין רצו אין מתענין:
(ב) שם
קורין אותה בעשרה, כלומר
אתה מונה ימים לשנים ורבנן דקיסרי משום ר' אבא אמרו מנין שאין מחשבין
וחגיגה. אם חל יום טוב בשבת
והעם (ג) תוס'
ו
הקורין אותה ביום הכניסה
אית
כגון הכפרים וכיוצא בהן,
שעות לחדשים שנא' עד חדש ימים ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה
דוחין שלמי חגיגה למחר שהרי
3
ליה
אין קורין אותה אלא בעשרה.
יש לה תשלומין כל שבעה. וכן
מחשב שעות לחדשים: אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל
(ד) בא"ד
והאמרינן משמיה דרב פורים
שאין מברך אלא
הקהל את העם שהיה בשנה
שחל להיות בשבת ערב שבת
מאחרין ולא מקדימין: תשעה באב אקדומי פורענות לא מקדמי חגיגה
ז
ח
(ה) ד"ה
זמנם, ערב שבת זמנם והא
ראשונה של שמטה במוצאי יום
❖
טוהקהל משום דאכתי לא מטא זמן חיובייהו תנא חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין
עולת נדבה
שבת זמנם, ופרקינן הכי קאמר
טוב כ) האחרון של חג כדכתיב מקץ
ערב שבת שהוא שלא בזמנו
בשלמא חגיגה דאי מיקלע בשבתא מאחרינן לה לבתר שבתא אלא זמן
של קריאת המגילה קורין
שבע שנים במועד שנת השמטה
חגיגה מאי היא אמר רב אושעיא הכי קאמר חגיגה בשבת ועולת
אותה כזמנו, מה זמנו אפילו
הגהות הגר"א
כדאמרינן במסכת סוטה
ביחיד כך שלא בזמנו אפילו
ראייה אפילו ביו"ט דזמן חגיגה מאחרין מני ב"ש היא דתנן [ב"ש אומרים]
שהיה המלך קורא בתורה
[א] במשנה
ביחיד. ודחינן לא לעניין
❖
מביאין שלמים ביו"ט ואין סומכין עליהן אבל לא עולות וב"ה אומרים
מקרא מגילה, בעשרה, ושלא
ספר משנה תורה וכל העם חייבין
בזמנה היא. ואלא מאי ערב
מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן רבא אמר חגיגה כל זמן חגיגה
לבוא ולהביא את טפם כדכתיב הקהל
י
שבת זמנם, כלומר שקורין
את העם האנשים והנשים והטף ל)
מאחרין טפי לא דתנן מי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג והולך את
בערב שבת המגילה כאילו
כ
מוסף רש"י
זמנם הוא, ולאפוקי מדרבי
ובשבת אי אפשר ומעבירין אותו
כל הרגל כולו ויום טוב האחרון של חג עבר הרגל ולא חג אינו חייב
ל
עשרה בטלנין.
דאמר כל הנידחין ידחו ליום
למחר. ובגמרא ירושלמימ) מפרש דהא
באחריותו רב אשי אמר חגיגה וכל זמן חגיגה מאחרין מ ואפי' עצרת דחד
הכניסה, קא'מר דערב שבת
דלא עבדינן ליה בשבת מפני הבימה
זמנם. ואף על גב דחש לה רב
יומא מאחרין דתנן מודים שאם חל עצרת להיות בשבת שיום טבוח אחר
להא דרב אסי, קיימא לן כרב
כדתנן נ) בימה של עץ היו עושין למלך
דאמר אפילו ביחיד. תלמוד
השבת אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא רבי נטע נטיעה בפורים
בעזרה ויושב עליה ופרכינן התם
(לעיל
ארץ ישראל ר' בא בשם
ורחץ
וליעבדה מאתמול ומשני דחיקא ליה
ר' יהודה כל שאמרו חכמים
ג: וכעי"ז ב"ק פב. הובא לעיל
שם) אע"פ שאמרו
עזרה: ולא מקדימין. טעמא מפרש בגמרא: גמ' עשרה בטלנין. שבבית הכנסת שהן בטלים ממלאכתן וניזונים משל צבור כדי
ידחה ממקומו ויקרא ובלבד
מקדימין.
בעשרה. ואנן חמין רבנן קורין
להיות מצויין בתפלה בבית הכנסת דאמר מר במסכת ברכות כיון שבא הקב"ה בבית הכנסת ואינו מוצא שם עשרה ס) וכו':
מותרין בהספד ובתענית.
אפילו ביחיד. הילכך קורין
מנין שאין מונין ימים לשנים. כגון דאמר קונם יין שאני טועם לשנה מונה י"ב חדש מיום ליום ואם נדר באחד בניסן אסור עד אחד
השתא אפילו ביחידי [דהא
קורין המגילה בי"ד ובט"ו
בניסן הבא אע"פ שעדיין יש י"א יום שימות החמה יתירין על ימות הלבנה או פעמים שאנו עושין חדשים חסרין: שעות לחדשים.
שהוא זמנה (אפילו ביחידי)].
כגון האומר זה גיטך אם לא באתי מכאן עד חדש זה והיה חדש חסר ובא משחשיכה ליום כ"ט אין אומרים עדיין הוא בתוך החדש שהרי
ועוד האמר ר' בא אנן
חדשה של לבנה כ"ט יום ומחצה: אכתי לא מטא זמן חיובייהו. ואם יקדימוה לא יצאו ידי חובתן וכן עצי כהנים שקבוע להן זמן קבוע
חמין רבנן קורין אפילו ביחיד,
וקיימא לן מעשה רב. מר
בנדרים: בשלמא חגיגה. דקתני מאחרים אי איקלע בשבת: אפילו ביום טוב דזמן חגיגה הוא. שמותר להקריב שלמי חגיגה
רב צמח זצ"ל כתב בשליח
ואפילו הכי מאחרין עולת ראייה עד חולו של מועד. והכי משמע לישנא דברייתא חגיגה מאחרין ועוד יש דבר אחר שהגיע זמנו
ציבור הקורא את המגילה
(תענית יח.) מביאין
שקורא וכורך כספר תורה.
מאחרין אותו יום אף שהוא זמן חגיגה ואיזו זו עולת ראייה שהיא חובת רגל כדכתיב לא יראו פני ריקם ואמרינן במסכת
שלמים ביו"ט.
ורבנו האי זצק"ל א'מר מנהגא
חגיגה לא יראו פני ריקם בעולות וזבחים ואפ"ה בי"ט לא קרבה וב"ש היא דאמרי אין מקריבין בי"ט עולה היכולה לבא
(ביצה יט.)
דחזינא קורא ופושט כאיגרת,
למחר ואפילו היא חובת הרגל: מביאין שלמים בי"ט. שהן מאכל אדם בי"ט וכתיב אך אשר יאכל לכל נפש : ואין סומכין
(חגיגה
אבל קורא וכורך כספר תורה
ז: יז.) ואין סומכין עליהן.
לא חזו לנא. (לתלמודינו).
עליהן. שהסמיכה שבות היא דתנן אלו הן משום שבות לא רוכבין על גבי בהמה ועל אלו שיקריבו בי"ט יסמכו
מתני' איזוהי עיר גדולה
מאתמול דלית להו לבית שמאי תכף לסמיכה שחיטה ע): אבל לא עולות. אין מביאין דסברי לכם ולא לגבוה: ובית הלל אומרים
כו'. תנא עשרה בטלנין
מביאין שלמים ועולות. ומה אני מקיים לכם לכם ולא לנכרים: כל זמן חגיגה. כל הרגל עד י"ט האחרון רשאי לשהותה: רב אשי
בכנסת פחות מיכן הרי זה
כפר. ירושלמי עשרה בטלנין
אמר חגיגה כל זמן שנאמרה בו חגיגה מאחרין. אם באה בשבת ואפילו עצרת שאינה אלא יום אחד תשלומין יש לה כל שבעה ועדיין
(ביצה יט.)
בכנסת ממלאכתן. אמר ר'
בעצרת שחל להיות בשבת. במסכת חגיגה נחלקו בעצרת שחל להיות בערב שבת בית שמאי אומרים
יש לה זמן ליקרב: ומודין
יהודה כגון אנו שאנו צריכין
(חגיגה יז.) אבל לא עולות.
יום טבוח של עצרת אחר
השבת ובית שמאי לטעמייהו דאמרי עולות אין מקריבין ביום טוב הלכך לא יקריבו עד לאחר שבת ובית
[לתלמודינו]. תאני כפר שאין
בו עשרה תקנתו קלקלתו
הלל אומרים אין לה יום טבוח אין צריך להמתין ליום טבוח שהשלמים [ועולות] קריבין בי"ט ומודין בעצרת שחל להיות בשבת
ונעשה כעיר. באילו אמרו
(שם)
שאין עולת ראייה ושלמי
חגיגה קריבין בשבת וממתין ליום טבוח של קרבנות היום לאחר השבת אלמא יש תשלומין לעצרת:
מקדימין וכול'. [פיר'] קריאת
מגילה ותרומת שקלים, דכתיב
בקרונה
ולא יעבור. אבל סעודת פורים
(ביצה שם, וכעי"ז חגיגה ז:) וסומכין עליהן.
וסעודת ראש חודש וספק מילה וזמן עצי כהנים חגיגה ותשעה באב והקהל, מאחרין ולא מקדימין. מנין שאין מונין ימים לשנים
(חגיגה ז:) מי שלא חג ביו"ט הראשון של חג. (חגיגה ט.) ויו"ט שנאמר לחדשי השנה, חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים. וכן אין מונין שעות לחדש אלא ימים, שנאמר עד חדש ימים. אבל זמן
האחרון של חג. (שם) שיום טבוח.
עצי הכהנים תשעה באב חגיגה והקהל מאחרין ולא מקדימין. פירוש [כל הני] אי איקלעו בשבת מאחרין אותם אחר שבת. מאי
אחר השבת. (שם יז.)
טעמא, תשעה באב לא מקדמינן פורענותא הוא, חגיגה והקהל אכתי לא מטא זמן חייובייהו. תנא חגיגה כל זמן חגיגה מאחרין.
ואוקמה רב הושעיה הכי, אי איקלע יום טוב בשבת דוחין את החגיגה שהיא שלמים באחת בשבת, אבל אי איקלע בחול, אע"ג
דמביאין חגיגה שהוא זמן חגיגה, כלומר לשחוט ולאכול, חגיגה בלבד וכל כיוצא בה שנאכלים הוא מותר, אבל עולה ראיה דוחין אותה למחר. וזו ששנינו בתוספתא בית שמאי היא, דתנן בית שמאי אומרים מביאין שלמים [ואין] (ו)סומכין עליהן אבל לא עולות
כול'. רבא אמר כך פירושה, חגיגה כל זמן חגיגה מאחרין, כלומר כל ימי החג מאחרין מיום לחבירו, אבל אם שלמו ימי החג לא. דתנן מי שלא חגג ביום טוב הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כולו עד יום טוב האחרון של חג, עבר הרגל כו'. רב אשי אמר הכי
קאמר, אפילו עצרת דחגיגתה חד יומא הוא, אי איקלעו בשבת מאחרין חגיגה למחר. דתנן ומודין שאם חל להיות בשבת שיום טבוח לאחר השבת. וזו המשנה אחרים היא שאומרים אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים, ואין הלכה כמותו. רבי נטע נטיעה בפורים.