משקין
בית השלחין פרק ראשון מועד קטן ח.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דהא
עצים ואבנים לא מטמאו. ואפ"ה מטמאו כאן עצים ואבנים
דהא עצים. פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה: ורבי אמר אצטריך.
ע
א)
א
ב)
כלומר אע"ג דיליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו גופיה לדבר הרשות
לאו דוקא דהא תנן במסכת נגעים לרבי יהודה
ג)
מוצוה הכהן אצטריך ביום הראות בו: אבל טומאה דגופיה אימא לא.
אפילו חבילי קש וחבילי תבן וא"כ צריך לומר א] דרבי נמי מודה לר'
עא ב
דלא יליף טומאה דגופיה מטומאה דלאו גופיה לדבר הרשות מוצוה
יהודה וכן משמע מדלא מסיק דרבי סבר לה כר' שמעון דפליג התם:
עב ג
מאי וביום יש יום שאתה רואה.
ד)
הכהן דהוה אמינא חידוש הוא קמ"ל
ה)
משמע לאביי דר' יהודה דריש
וביום הראות דהיינו טומאה דגופיה
דהא עצים ואבנים בעלמא לא מטמאו והכא
וי"ו וכן פ"ק דסנהדרין
דממתינין לו לדבר מצוה והואיל
עג ד
מטמאו ורבי אמר אצטריך דאי כתב רחמנא
ו)
גבי ושופטיך ופ' אלו מציאות
ואשכחן דממתינין לו לטומאה דגופיה
וביום הראות בו הוה אמינא לדבר מצוה אין
גבי ומצאת וקשה איהו גופיה
מיהא לדבר מצוה אית ליה נמי כח
ז)
לדבר הרשות לא כתב רחמנא וצוה הכהן
לא דריש וי"ו דואם המר ימיר בפ"ק
למילף מוצוה הכהן דממתינין לטומאה
ואי כתב רחמנא וצוה הכהן הוה אמינא הני
עד ה ו
דתמורה ובסוף פרק טרף
דגופיה לדבר הרשות נמי אף על גב
אין דלאו טומאה דגופיה אבל טומאה דגופיה
דחידוש הוא: כולה קרא יתירא.
בקלפי גבי והאש ושמא
❖
אימא מיחזא חזיא ליה צריכא אמר מר יש
כלומר כולה תיבה דביום הראות קרא
דריש ליה לדרשה אחרינא מיהו הכא
יתירא: מראה עיני הכהן. משמע
יום שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה
קשה טפי כיון דר' יהודה דריש וי"ו
ח)
הגהות הב"ח
ביום שיכול לראות: לי ולא לאורי.
מאי טעמא לא אמר רבא דהכא
❖
רואה בו מאי משמע אמר אביי א"כ ליכתוב
(א) תוס'
נמי דריש וי"ו למה חולק על אביי
שאין צריך לאור הנר דהיינו ביום
רחמנא ביום מאי וביום שמע מינה יש יום
לא
היה לו להזכירה ושמא רבא קאמר
ובההוא שעתא נמי ובא הכהן אלמא
שאתה רואה בו ויש יום שאי אתה רואה בו
אינו אלא משום דאינו
תורה אור השלם
דאין רואין אלא ביום: קמ"ל. וביום
אפילו לא דריש ר' יהודה וי"ו הכא
רבא אמר כולה קרא יתירא הוא דא"כ
1. וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח
כגון עולי
להאי דרשה יש ליישבה :
הראות בו דבו היינו טומאה דגופיה:
נפקא ליה מכנגע נראה לי ולא
(ב) בא"ד
לכתוב רחמנא ובהראות מאי וביום שמע
מתני' מלקט אדם עצמות אביו
הַצָּרַעַת בָּעוֹר וְכִסְּתָה
הַצָּרַעַת אֵת כָּל עוֹר
מינה יש יום שאתה רואה בו ויש יום שאי
לאורי. תימה דהא לעיל
ואמו. ומוליכן למקום אחר לקוברן
הַנֶּגַע מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו
אתה רואה בו ואביי ההוא מיבעי ליה ביום
בקברות אבותם: מפני ששמחה היא
אמר רבא לר' יהודה חידוש הוא ולא
לְכָל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן:
א
(ג) בא"ד
ויקרא יג יב
לו. שקוברן בקברי אבותיו ולא
גמרינן מיניה ב] ולפירוש שפירש דרבי
ולא בלילה ורבא ביום ולא בלילה מנא ליה
2. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת
מצטער במועד: ר' יוסי אומר. לא
יהודה לטעמיה דמצריך ופינו בעצים
ה"א
נפקא ליה 1 מלכל מראה עיני הכהן ואביי
וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע
טומאה דלאו
ילקט מפני שאבל הוא לו: לא
ובאבנים ניחא דלענין פינו דוקא
נִרְאָה לִי בַּבָּיִת:
ההוא מיבעי ליה למעוטי סומא באחת
❖
ב
דגופי' וקשה דלעיל
ויקרא יד לה
יערער על מתו. אם מת לו מת
חידוש ועי"ל כיון דלאורו אינו יכול
(א)
משמע דלא ס"ל פירכא
מעיניו ורבא נמי מיבעי ליה להכי אין הכי
חדש או חדשים קודם המועד. לא
לראות בלא נר א"כ פוסל מטעם
נמי ואלא ביום ולא בלילה מנא ליה נפקא
יערער מפרש בגמ' כד הדר ספדנא
ראיה יש לנו ללמוד הימנו כיון
גליון הש"ס
ליה 2 מכנגע נראה לי בבית לי ולא לאורי
במערבא כלומר שלא ישכור ספדן
דחזינן דבעלמא נמי אשכחנא קפידא
תוס' ד"ה נפקא ליה וכו'
אלא
ואביי אי מהתם הוה אמינא הני מילי טומאה
לחזור על קרוביו לומר בכו עמי כל
בראיה טפי מעולי רגלים דבעינן
דאיצטריך לחבילי קש
וספר כריתות איצטריך
וחבילי עצים לכך דריש
לדרשה אחרינא.
מרי נפש: לא יספידנו. שאם מת
דלאו דגופיה אבל טומאה דגופיה אפילו
שתי עינים ובעינן נמי שלא יהא יום
לאורו נמי קא משמע לן: מתני' ועוד
לו מת בתוך שלשים יום לפני הרגל
המעונן ותימה דהכא משמע דרבא
ה"מ
❖
לא ישכור ספדן להספידו ושלשים יום
ממעט לילה מהאי קרא ובפ' אחד
אמר ר' מאיר מלקט אדם עצמות אביו ואמו
הכא
אתרוייהו קאי וטעמא דשלשים יום
דיני ממונות
מפני ששמחה היא לו ר' יוסי אומר אבל
דהכי
ג
גמ'
מפרש בגמ': הרי הוא מתאבל
מייתי קרא וביום הראות בו והיינו
הגהות מהר"ב
הוא לו לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו
ד
דזהו חידושו
עליהן. וקשיא לרבי מאיר דאמר
כאביי וי"ל דאורחיה דהש"ס לאתויי
(ב)
רנשבורג
קודם לרגל שלשים יום: גמ' ורמינהו
מפני ששמחה היא לו: אפילו צרורין
דרשות הפשוטים יותר ושמא אי לא
א] תוס'
בסדינו. שאינו מלקטן ואינו רואה המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל
א) ה
כתב כנגע נראה לי הוה מוקמינן
עליהם כל היום ולערב אין מתאבל עליהן
וביום הראות למעוטי לילה וכן בפ"ב
אותן הרי זה מתאבל כל זמן שלא
נקברו: מפני ששמחת הרגל עליו.
דמגילה ולא מוהלין אלא
ואמר רב חסדא אפילו צרורין לו בסדינו
ו
ב] ד"ה
ביום דריש התם מביום השמיני ביום
כלומר הרבה הוא עוסק בשמחת
אמר אביי אימא מפני ששמחת הרגל עליו:
ולא בלילה ובפ' ר' אליעזר דמילה
הרגל ואינו מצטער במלקט עצמות
ולא יערער על מתו: מאי לא יערער על
אביו ואמו: יבכון עמיה. (אפילו)
דריש מיניה ביום
מתו אמר רב כד הדר ספדנא במערבא
ג] בא"ד
הכי אסור למימר במועד היינו לא
אפילו בשבת ומבן שמונת ימים
אמרי יבכון עמיה כל מרירי ליבא:
יעורר על מתו: אמר רב (נחמן)
דרשינן ימים ולא לילות ובפ' החובל
❖
קודם הרגל שלשים יום: מאי שנא
מעשה כו'. כלומר שהיו לו מעות
מייתי שבח נעורים
שלשים יום אמר רב כהנא אמר רב
מזומנין לצורך לעלות לרגל ונתנתן
לאביה מבנעוריה בית אביה ובריש
ב)
יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שכינס
פ"ק דקדושין מוקי לה
אשתו להספדנים ונמנע מלעלות לרגל:
רבינו חננאל
ד] בא"ד
בהפרת נדרים דוקא ושבח נעורים
לפי
מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על
דהא עצים ואבנים בכולי
נפקי מוכי ימכור וגו' וכן בפ' קמא
עלמא לא מיטמו והכא
פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע ולא עלה באותה שעה אמרו
מיטמו בנגעים, הלכך
דקדושין מייתי ספר כורתה
לא יעורר
על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום ושמואל אמר
חדוש הוא ומחדושא לא
ואין דבר אחר כורתה מספר
גמרינן ופשוטה היא. ועוד
לפי
אמר ר' מאיר מלקט
כריתות ובפרק [המביא גט]
אדם עצמות אביו ואמו
מפקי לה רבנן מוכתב לה $ וספר כריתות אצטריך לדרשה אחרינא ומיהו תימה היאך נוכל ליישב הסוגיא דפרק אחד דיני ממונות
במועד. אוקמא מפני
אליבא דרבא דמייתי לה התם למיגמר דין ביום מנגעים ובשלמא אי מייתי מוביום הראות בו מצינו לאוקמי בגמר דין
ששמחת הרגל עליו ואינו
מתאבל עליהן, אבל בשאר
אלא כנגע נראה לי היינו תחילת דין ואביי דאמר אי מהתם הני מילי דטומאה לאו דגופיה וקיימא פירכא דלעיל דמגופיה דאית ליה
ג]
(ג)
הימים זולתי המועד,
❖
לאביי משמעות דורשין איכא בינייהו דמשמע דרבי יהודה לא דריש מופינו הוה דריש ליה נמי שפיר ואצטריך וביום הראות ע"כ נראה
המלקט עצמות אביו ואמו
לי דה"פ לעיל משמעות דורשין איכא בינייהו רבי סבר דביום הראות אצטריך לדרשה אחרינא דביום ולא בלילה כדפרישית נמי לעיל ורבי
מתאבל עליהן כל היום,
ולערב אינו מתאבל עליהן.
יהודה סבר דתרוייהו דרשינן ואיצטריך לתרי קראי כי היכי דאית ליה לרבי דמופינו ה"א טומאה דלאו גופיה קמ"ל וביום ומביום לא
הגהות מהר"י
אמר רב חסדא ואפילו
שמעינן אלא לדבר מצוה קמ"ל ופינו ולפי זה לכ"ע ממתינין לדבר הרשות דהא תרוייהו דרשי ופינו כדפרישית ומלתא דאתיא מק"ו טרח וכתב
ד]
צרורין בסדינו. ירושלמי
לנדא
לה קרא דהיינו דבר מצוה וקשה קצת אליבא דרבי יהודה שמה שיש בחומרא חידוש אין ללמוד הימנו קולא דקאמר משום דחידוש הוא
תני המעביר ארון ממקום
א] תוס'
למקום אין בו משום
דהא עצים ואבנים לא מטמאו אין ללמוד ממנה אלא דכוותיה אמרינן פרק כל הבשר בשר בחלב חידוש הוא ופירש
ליקוט עצמות, ר' יוסי
רבינו יעקב דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי וכי מבשל ליה אסור והחידוש אינו מן האיסור דבהדי הדדי אסור והאי לחודיה והאי
אומר לעולם אין בהן
לחודיה שרי דהא כלאים נמי כל חדא שרי ובהצטרפות אסירי כדמסיק בפ' אלו עוברין משמע כשהאיסור חידוש אין ללמוד
א]
משום ליקוט אלא אם [כן
ממנו קולא מהאי טעמא היה מיישב רבינו יצחק בר אברהם ההיא דעדים זוממין דחידוש הוא: ורמינהו המלקט כו'. במס' שמחות
מעבירין אותן באפקריסין
ממקום למקום. ר' מנא
ולערב
אינו מתאבל ואמר רב חסדא. בלא דרב חסדא
והוה מצי לשנויי הא מני ר' יוסי היא דאמר במשנה אבל הוא לו:
הורה לר' הלל לקרוע
ולהתאבל], כר' אחא
הקשה היטב אלא כך רגילות הש"ס אגב גררא להביא פירוש הברייתא דאפילו צרורין לו בסדינו אינו מתאבל לערב ויש מפרשים דארישא קאי
דאמר יש ליקוט עצמות
אפילו צרורין לו בסדינו כמה ימים צריך להתאבל כל זמן שרואה אותן ופי' קמא ניחא טפי אבל לא שייך הכא כל כך לפירוש ראשון דהא
בארון של עץ, והורה לו
מסיפא אינו מתאבל לערב לא מצי להקשות על המשנה כי אם מרישא וצריך לומר דמייתי סיפא אגב גררא והא דרב חסדא אגב גררא לגררא:
שלא להטמאות, כר' יוסי
דאמר אין ליקוט עצמות
דקא
בארון ואפי' של עץ. תני
ליקוט עצמות אין אומרים עליהן קינים ונהי, ואין אומרין עליהן
ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. ואלו הן ברכת אבלים שאומרים בבית הכנסת, ותנחומי אבלים שאומרים בשורה. תני אבל
אומרים עליהן דברים,
רבנן דקיסרי
אמרי
(רבנן) [דברי] קילוסין.
ולא יעורר על מתו. איזהו עירעור מזכירו בין המתים. הספד מספידו בפני עצמו. תני אשה לא תעורר על לווייתה במועד,
שנאמר העתידים
עורר
לויתן. קודם
לרגל
שלשים יום. דאמר רב
מעשה באחד שקבץ
מעות לרגל בא ספדן ועמד על
פתח ביתו, נטלן ונתנן
לו ונמנע לעלות
לרגל התקינו שלא יעורר כו'.