משקין בית השלחין פרק ראשון מועד קטן ט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מותרין לישא ערב הרגל. כלומר מותר לכתחלה ואע"ג דשבעת ימים של סעודה יהיו ברגל: עיקר שמחה. דנישואין חד יומא ובשאר
א)
א
יומי לא חשיב מערב שמחה בשמחה: עיקר טירחא. דנישואין ביום ראשון דנישואין: לחד יומא לא משהו אינשי. כלומר כיון שאינו יכול
פה ב
ב) ג)
להתחיל אלא בערב הרגל אין ממתינין עד הרגל דדלמא מתרמי מלתא דלא מצי מתחיל בערב הרגל ולא מתחיל כל הרגל: ועביד ז'.
❖
ד)
יומי שמחה להכא ולהכא לחנוכת הבית ולרגל: ודלמא מינטר לא נטרינן. נישואין עד הרגל כי
היכי דלא נטר שלמה אבל אי מתרמי
ה) ו)
ז)
ליה עביד: אי הכי. דהיכא דאי
איבעי ליה למינטר עד החג.
מוסף רש"י
איקרי ליה עביד איבעי ליה לשיורי
א מותרין לישא ערב הרגל קשיא לכולהו לא
❖
בבנין עד הרגל כי היכי דליתרמי
באמה כליא עורב.
כדי שלא יתבטלו ישראל
קשיא למאן דאמר משום שמחה עיקר
ממלאכתן כל כך: איבעי ליה
ליה חנוכת הבית ברגל: אמה כליא
שמחה חד יומא הוא למ"ד משום טירחא
עורב. הגג כלה ומקצר למעלה
לשיורי באמה כליא עורב. שלא
עיקר טירחא חד יומא הוא למ"ד משום
תורה אור השלם
עד כאמה ומחפין אותו שם בברזל
היה צורך הבנין כ"כ ואע"פ שהוא
ביטול פריה ורביה לחד יומא לא משהי
1. וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת
ובמסמרים כדי שלא ישבו העורבים
מהבנין כדי שלא יביאו הטומאה אין
(שבת צ. וכעי"ז
הַהִיא אֶת הֶחָג וְכָל
איניש נפשיה ודאין מערבין שמחה בשמחה
עליו זהו לא חשיב כבנין: ודלמא
זה צורך כל כך וגם בשעת הבנין
מנחות קז. וערכין ו.)
יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל
מנלן דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את
אמה כליא עורב נמי צורך בנין הוא.
1
בזמן שלא היה השכינה שורה בו
מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל
מִצְרַיִם לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵינוּ
החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת
להכי לא שייריה. אלא כל היכא
לא היה צורך :
(ערכין שם) דאחיל
שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת
דאיתרמי ליה לנישואין ברגל לא
עד נחל מצרים [לפני ה' אלהינו] שבעת ימים
כאן
להו עון יום הכפורים.
יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם:
ידעינן מנלן דלא עבדינן: שמע מינה
מלכים א ח סה
ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה איבעי ליה
2. וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם
הני לחוד. דלא מצי למיעבד ליה
למינטר עד החג ומיעבד שבעה להכא ולהכא ודלמא מינטר לא נטרינן
(שבת
הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ
ביחד אפילו מתרמי: לא עשו ישראל
ל.) דבקו שערים.
נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה
והיכא דאתרמי עבדינן איבעי ליה לשיורי פורתא שיורי בנין בהמ"ק לא
(שם)
יום כפורים. לפי ששבעה ימים
יְהוּדָה: במדבר ז יב
משיירינן איבעי ליה לשיורי באמה כליא עורב אמה כליא עורב צורך
3. בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי נָשִׂיא
א)
שלפני סוכות כל יום עשו שמחה
(ברכות
לִבְנֵי אֶפְרָיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן
בנין הבית הוא אלא מדמייתר קרא מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעת
ומשתה דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא
כט.) עשרים וארבע
עַמִּיהוּד: במדבר ז מח
4. בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם
רננות.
ימים ושבעת ימים למה לי שמע מינה הני לחוד והני לחוד א"ר פרנך א"ר
את החג שבעת ימים ושבעת ימים
(סנהדרין
נָשִׂיא לִבְנֵי אָשֵׁר פַּגְעִיאֵל
ארבעה עשר יום: וקרבן יחיד. של
יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים והיו דואגים ואומרים
קז:)
בֶּן עָכְרָן: במדבר ז עב
נשיאים: דאיסור סקילה. דחמור
5. בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם
שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה יצתה בת קול ואמרה להם
מכרת: וקרבן צבור. דמה שהיו
נָשִׂיא לִבְנֵי נַפְתָּלִי אֲחִירַע
כולכם מזומנין לחיי העולם הבא מאי דרוש אמרו קל וחומר ומה משכן
בֶּן עֵינָן: במדבר ז עח
מקריבין בימי חנוכת הבית קרבן צבור
6. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח
(שבת ל.) שונאי דוד.
שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה מקדש
הוא: התם. במשכן דגבוה הוו
אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת
$ דקדושתו קדושת עולם וקרבן צבור ויום הכפורים דענוש כרת לא כ"ש
(שם) על אותו עון.
הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָה¢ לֵיהֶם
קרבנות: הכא. בחנוכת הבית
❖
(שם)
שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל
אלא אמאי היו דואגים התם צורך גבוה הכא צורך הדיוט הכא נמי מיעבד
דהדיוט משתה: הכא נמי ליעבדו.
הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ
ליעבדו מיכל לא ניכלו ולא לישתו אין שמחה בלא אכילה ושתיה ומשכן
קרבנות מיכל לא ליכלו: ביום
לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל
עַמּוֹ: מלכים א ח סו
השביעי. ומשמע לן יום ז' היינו
דדחי שבת מנלן אילימא מדכתיב ביום הראשון וביום השביעי דלמא
רבינו חננאל
2
3
7. שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם
שבת: דלמא שביעי לקרבנות. שאם
שביעי לקרבנות אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא ביום עשתי עשר
מותרין בערב הרגל. קשיא
וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם
4
הקריב נשיא ששי בערב שבת מקריב
לכולהו. ופרקינן מאן
וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:
יום מה יום כולו רצוף אף עשתי עשר כולן רצופין ודלמא ימים הראויין
תהלים כד ז
דאמר משום שמחה [עיקר
נשיא שביעי באחד בשבת ומאי
כתיב קרא אחרינא ביום שנים עשר יום מה יום כולו רצוף אף שנים
8. יְיָ אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב
שמחה] חד יומא הוא,
5
שביעי שביעי לקרבן נשיא: ביום
והוא יום הכנסת הכלה
פְּנֵי מְשִׁיחֶיךָ זָכְרָה
עשר יום כולן רצופין ודלמא הכא נמי ימים הראויין אם כן תרי קראי למה
עשתי עשר יום. האי יום יתירא
בערב יום טוב. וכן נמי
לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ:
לי ומקדש דדוחה יום הכפורים מנלן אילימא מדכתיב ארבעה עשר יום
שאמר משום טירחא,
דברי הימים ב ו מב
משמע מה יום רצוף שאין בו הפסק
9. וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה
כר' אבא דאמר עלת
ודלמא ימים הראויין גמר יום יום מהתם יצתה בת קול ואמרה להם כולכם
אף כולהו י"א יום רצוף דליכא הפסק
כלתא נפקת טרחותא. מאן
לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת
מזומנין לחיי העולם הבא ומנלן דאחיל להו דתני תחליפא ביום השמיני
דאמר משום פריה ורביה,
בינתיים אפילו בשבת: דלמא ימים
הָעָם לְאָה¢ לֵיהֶם שְׂמֵחִים
ב) 6
לחד יומא לא משהי
וְטוֹבֵי לֵב עַל הַטּוֹבָה
הראויין. למשתה עביד משתה
שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל
נפשיה. ומנא לן דאין
אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ לְדָוִיד
לאפוקי יום הכפורים: גמר יום יום
מערבין שמחה בשמחה,
הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו לאהליהם שהלכו ומצאו
וְלִשְׁלֹמֹה
וּלְיִשְׂרָאֵל
דכתיב ויעש שלמה את
עַמּוֹ: דברי הימים ב ז י
מהתם. מנשיאים דמשכן דגמרינן
נשיהם בטהרה שמחים שנהנו מזיו השכינה וטובי לב שכל אחד ואחד
01. פַּלֵס מַעְגַּל רַגְלֶךָ
החג וכל ישראל עמו קהל
מתרי קראי דהוו רצופים אפילו
גדול מלבוא חמת עד נחל
וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ:
נתעברה אשתו בבן זכר על כל הטובה שיצתה בת קול ואמרה להם
בשבת אף משתה דחנוכת הבית הוו
מצרים לפני ה' אלהינו
משלי ד כו
כולכם מזומנין לחיי העולם הבא לדוד עבדו ולישראל עמו בשלמא
11. אֹרַח חַיִּים פֶּן תְּפַלֵּס
שבעת ימים ושבעת ימים
י"ד רצופים ואפילו [ביוה"כ]: כ"ד
ארבעה עשר יום.
נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע:
לישראל עמו דאחיל להו עון יום הכפורים אלא לדוד עבדו מאי היא אמר
רננות. כתיבי בפרשה ה) בין רנה
❖
משלי ה ו
ואסיקנא, מדמייתר קרא,
רב יהודה אמר רב בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו
ותחנה ותפלה ובקשה : פרשת
ג)
מכדי כתיב ארבעה עשר
ו)
יום, שבעת ימים ושבעת
נדרים. מסכת נדרים: ביום
שערים זה לזה אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה פתח ואמר שאו
7
ימים למה לי, אלא ש"מ
הגהות הב"ח
השמיני. של חג היינו בעשרים
שערים ראשיכם וגו' ולא נענה כיון שאמר ה' אלהים אל תשב פני
שמחת חינוך לבד ושמחת
8
(א) גמ'
ושתים: וכתיב וביום עשרים ושלשה.
החג לבד. אמר ר' פרנך
משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני שונאי
אמר ר' יוחנן אותה שנה
אלמא דבעשרים ושתים ובעשרים
דוד כשולי קדירה וידעו הכל שמחל לו הקב"ה על אותו עון ר' יונתן בן
לא צמו ביום הכיפורים,
ושלשה איפטרו מיניה: של צורה.
דכתיב שמחה ואין שמחה
עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי ר' שמעון בן יוחי איפטור
ד)
בלא אכילה. מאי דרוש,
כלומר חכמים: פלס מעגל רגלך.
מיניה באורתא לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה אמר להו ולאו איפטריתו
קל וחומר, ומה משכן
כלומר שקול מצות ועיין בהן איזו
שאין קדושתו קדושת
מיני באורתא אמרו ליה למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר
ב
מצוה גדולה ועשה הגדולה: וכתיב
עולם דהא יש אחריו
❖
קדושה, וקרבן הנשיאים
צריך ליפטר ממנו פעם אחרת שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו
ארח חיים פן תפלס. דמשמע כל מצוה
קרבן יחיד הוא ולא קרבן
שתבא לידך עשה אותה בין גדולה בין
את המלך וכתיב וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם אלא
9
צבור, ודחי שבת שהוא
קטנה ואל תניח קטנה מפני הגדולה:
איסור סקילה והקריבו
מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת
גליון הש"ס
בשבת, כדכתיב ביום
מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים.
א"ל לבריה בני אדם הללו אנשים של צורה הם זיל גביהון דליברכוך אזל
גמ' דקדושתו קדושת
עשתי עשר יום, (ו)ביום
תפלס פלס מעגל רגלך שתעשה
עולם.
וביום דכתב קרא למה לי,
אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי כתיב 01 פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו
אתה הגדולה וחבריך יעשו קטנה:
אלא ללמד מה יום כולו
ובמצוה וכתיב אורח חיים פן תפלס לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים
רצוף אף שנים עשר כולן
11
רצופין הקריבו בהן
כאן
והשבת בכללן. מקדש
שקדושתו קדושת עולם דאין אחריו היתר, וקרבן צבור, ויום הכיפורים דאיסור כרת הוא, לא כל שכן דנידחי ליה. והיו דואגין שמא נתחייבו כלייה. דאמרי, התם במשכן לא דחו שבת אלא בהקרבת קרבנות דצורך גבוה
נינהו אבל יום הכפורים דאסור באכילה ושתיה שהוא צורך הדיוט. יצאת בל קול ואמרה להם כולכם מזומנים לחיי העולם הבא שלא נתכוונתם אלא למצוה. ומניין שמחל להם, שנא' ביום השמיני שלח את העם ויברכו
את המלך וילכו לאהליהם, שהלכו ומצאו נשיהן טהורות. שמחים, שנהנו מזיו שכינה. וטובי לב, שכל אחד ואחד נתעברה אשתו זכר. על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו, שהודיע לכל שמחל לו עון בת שבע
ומיתת אוריה, שלא נענה שלמה בנו בעת שדבקו שערים זה בזה ולא נפתחו שיכנס הארון, אלא כשאמר ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך, מיד נודע לכל שמחל הק' לדוד עבדו אותו עון. ולישראל
עמו, שיצאת בת קול ואמרה כולכם מזומנים לחיי העולם הבא. ר' יונתן בן עבראי ור' יהודה בן גרים תנו נדרים בי ר' שמעון בן יוחי, איפטור מיניה באורתא, בצפרא נמי אתו וקא מיפטרי, אמר להו ולאו כבר איפטריתו,
(י)אמרו לו לימדתנו רבינו תלמיד הנפטר מרבו ולן וכו'. שדי לגבייהו בריה וליברכיה, אזל אשכחינהו דמפרשי פלס מעגל רגלך במצוה (שאי אפשר) [שאפשר] לעשותה על ידי אחרים,