י:
משקין
בית השלחין
פרק ראשון מועד קטן
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
למישקל
טופרי. פירש (ה)
אבל חמרא דריחיא. שכך עושין שהיו טוחנים אגב חמורים לא מצי
בתוספתא דה"ה לדידן שמותר
צב א
א)
ב)
לתקן ברזלים דקרקע קשה ומתקלקל ומשום
למישקל לההוא חמרא צפרניו דלא מצי למטחן במועד אלא לצורך
ג)
שאין ברזלים בימי חכמים שאין צריך רק למשקל טופריה שהיה
מועד כדמפרש לקמן פרק מי שהפך הלכך טחינה מועטת
איצטבא
ואקרופיטא.
יכול לטחון בחמור ולא מרעי ליה גידול צפרניו: לאוקומי ריחיא.
הקרקע מטוננת כמו ברוסי"א היה אסור:
צג ב
ד) ה)
ו)
עניני ספסל וקצת הם חלוקים
להעמיד להשים הריחים זו על גב
צד ג
ז)
זו: אמת ריחיא. העץ שהריחים
כדאמרינן בריש פרק עשרה יוחסין
אבל חמרא דריחיא לא רב יהודה שרי
א
ח)
בנוי עליו: ולמיבני אוריא. רפת
ליתיב מר אקרופיטא
צה ד
למישקל טופריה לחמרא דריחיא ולאוקומי
❖
בקר: לסרוקי סוסיא. להסריק
אמר ליה מי סני ספסל כדאמרי
ריחיא ולמיבני ריחיא ולמיבני אמת ריחיא
צו ה
סוסים במסרק של ברזל: למיבני
רבנן או איצטבא כדאמרי אינשי:
ולמיבני אוריא א) (רבא) שרא ב לסרוקי סוסיא
ואין
מונעין רפואה מבהמה.
אקורפיטא. מה שמשימין התבואה
הגהות הב"ח
ולמיבני אקרפיטא ולמיבני איצטבא רבא
צז ו
ג
ד
(ו) דברפואה דבהמה שיש
לתוכו לפני הסוסים שקורין מנייטור"ה
(א) אמר
שרא למישקל דמא לבהמה בחולא דמועדא
בלע"ז: איצטבא. בנין אבנים:
בה מלאכה איירי אבל רפואה שאין
ז
תיקלא
א"ל אביי תניא דמסייע לך מקיזין דם
צח ח
למישקל דמא. להקיז: לכסכוסי.
בה איסור מלאכה רק גזירה משום
ה
(ב) שם
גיהוץ שקורין קובילו"ר: קרמין.
לבהמה ואין מונעין רפואה לבהמה בחולו
שחיקת סממנין אפילו בשבת איכא
דארעא
ז) בגדים: מעשה הדיוט. דמותר
מאן דשרי והלכה כמאן דשרי כדאי'
של מועד רבא שרא לכסכוסי קירמי מ"ט
ו
דבי דרי (ג) רש"י
בפ' במה בהמה דרש
לעשותו בחולו של מועד דלאו מעשה
מעשה הדיוט הוא אמר רב יצחק בר אמי
אומן הוא: קיטורי בירי אסיר.
רבא הלכה כרבי יאשיה דלית ליה
צט ט
אמר רב חסדא ב) קיטורי ג) בירי ז אסיר
גזירה משום שחיקת סממנין ברפואה
למיעבד במועד שכך היו עושין
מ"ט מעשה אומן הוא אמר רבא מאן
ד) ח
ק י
דבהמה פי' דלסרוקי סוסיא שפירש
שהיו נוטלין כלים חלוקין והיו
(ד) ד"ה
דמתקיל ארעא אדעתא דבי דרי שרי
בקונטרס אושטלי"ר בלעז $ אין נראה
מחליקין עליהן בית יד של חלוקיהם
קא כ
דפתח
אדעתא דארעא אסיר היכי דמי מוליא
לי דהא קי"ל דבין קירוד ובין קירצוף
מעשה אומן הוא ואסור. ל"א לכויץ
מיא לארעיה שעושין חור
קב ל
והמים יוצאין
במוליא ונצא בנצא אדעתא דבי דרי שקל
שרי כדאי' סוף פרק שני דביצה
קמטין שאדם עושה בבית יד שממלאים
(ז)
ד)
(ה) תוס'
לר' שמעון דאמר דבר שאין
אותה בקנה של שבלים חלקים
מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא ואמר
קג מ נ ס
בתוספות
ומקמטין פרוונצי"א בלע"ז: דמתקיל
מתכוין מותר וקיימא לן כוותיה אלא
דכיון דהקרקע
רבא ט האי מאן דזכי זיכי אדעתא דציבי
❖
(ו) ד"ה
תיקלא. שחופר משם האדמה
ענין אחר הוא:
שרי אדעתא דארעא אסיר היכי דמי שקיל
ד)
כסכוסי. פי' בקונטרס אנפשיי"ר
נראה
לצורך הגורן לחבוט שם חטין לצורך
(ז) בא"ד
רברבי ושביק זוטרי אדעתא דציבי שקל
המועד היינו אדעתא דבי דרי ושרי:
בלע"ז ויש מפרשים
אפילו בי"ט
לעזי רש"י
רברבי וזוטרי אדעתא דארעא ואמר רבא
(ח) ד"ה
אדעתא דארעא. שחופר שדהו
ליקיי"ר ולשון כסכוס משמע כן כדאי'
מנייטור"ה [מניידור"א].
י האי מאן דפתח מיא לארעיה אדעתא
לצורך זריעה אסור משום דדמי
פ' תולין מכסכסו
איבוס. קובילי"ר. לכבס,
דכוורי שרי אדעתא דארעא אסיר היכי דמי
כחורש בי"ט: מוליא במוליא. שנוטל
מבפנים ואין מכסכסו מבחוץ גבי
לנקות. פרוונצי"א
קיטורי
[פרונציי"ר]. לקפל (כפלים
בירי. גרסינן
פתח תרי בבי חד מעילאי וחד מתתאי
טיט:
הקרקע ממקום גבוה ומניחו שם על
ד)
בשפת הבגד לנוי).
ברי"ש ולא בידי בדלי"ת (ח) והוי
גבי מקום גבוה היינו מוליא במוליא:
אדעתא דכוורי פתח חד בבא אדעתא
(ט) ד"ה
אושטלי"ר (בתוס')
דארעא
או נצא בנצא. שחופר במקום נמוך
מענין בירית טהורה בפ' במה אשה
[אישטריליי"ר]. לסרק
דארעא ואמר רבא האי מאן דפשח דיקלא
כ
דבי דרי
במסרק אנפשיי"ר (בתוס')
יוצאה (ובפרק חזקת
ומניחו במקום נמוך דהיינו אדעתא
❖
אדעתא דחיותא שרי אדעתא דדיקלא אסיר
אינפישי"ר. לעמלן.
הבתים) :
דארעא ואסור דזה דרכו של חורש
דבי דרי
היכי דמי שקיל כוליה מחד גיסא אדעתא
מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא
ד)
דארעא
שדהו שאינו משגיח באיזה מקום
(ג)
(י) ד"ה
דחיותא מהאי גיסא ומהאי גיסא אדעתא
רבינו חננאל
(ט) דבי דרי שקל מוליא
שירד המחרישה בקרקע אפילו
דדיקלא ואסיר ואמר רבא הני תמרי תוחלני
❖
ושדי בנצא אדעתא דארעא. [א] וכן
במקום נמוך חורש והיינו דומיא
דלא חשיב
אבל חמור הטוחן בריחים
מיגזרינהו שרי מייצינהו אסיר רב פפא אמר
לא. רב יהודה שרא ליטול
דחרישה ואסור: אבל שקל מוליא.
גרס רבינו גרשון ורב אלפס גרס
צפרנים של חמור הטוחן
שנוטל הקרקע ממקום גבוה: ושדא
בהפך מוליא במוליא ונצא בנצא
כיון דמתלעי כפרקמטיא האבד דמי ושרי
ל
ה)
בריחים ולאוקמי ריחיא
גליון הש"ס
בנצא. במקום נמוך היינו אדעתא
אדעתא דארעא מוליא בנצא
ולמיבני ריחיא ולמיבני אמת
ואמר רבא מ פרקמטיא כל שהוא אסור א"ר
תוס' ד"ה ואין מונעין
הריחים ולמיבני אוריא, פי'
אדעתא דבי דרי משמע שיותר
דבי דרי אדעתא דגורן שכך דרכו
יוסי בר אבין ובדבר האבד מותר רבינא
נ
וכו' אין נ"ל דהא קיי"ל.
אוריות סוסים. רבא שרא
קרקע שוה צריך לחרוש מלידוש
של גורן שמשוה הגרנות וזה מותר:
לסרוקי סוסיא ולמיבני
הוה ליה ההוא עיסקא דהוה מזדבן בשיתא
דזכי זיכיא. שמכבד את הקרקע
ואיפכא מסתברא טפי דלדידן צריך
אקרפיטא ואיצטבא. רבא
אלפי שהייה לזבוניה בתר חולא דמועדא
שרא למשקל דמא, תניא נמי
קרקע שוה לידוש יותר מלחרוש ושמא
מעצים קטנים שעליה שנוטלם:
הכי, מקיזין דם לבהמה ואין
וזבניה בתריסר אלפי רבינא הוה מסיק זוזי
אדעתא דציבי. אם ליקטן אדעתא
לפי שהיו דשין במוריגין אין צריך
❖
מונעין רפואה לבהמה בחולו
בבני אקרא דשנואתא אתא לקמיה דרב
קרקע שוה ויש מפרשים כדי לעשות
דעצים להסיקן דנקט רברבי ושבק
ו)
של מועד. רבה שרא לכסכוסי
קירמי. ופירשו, כיסכוס
זוטרי: אדעתא דארעא. דלהכי
דיר של בהמה :
אשי א"ל מהו למיזל האידנא עלייהו א"ל ס כיון
מעשה הדיוט הוא. פי' בסוף
פרקמטיא
הגהות הגר"א
כל שהוא. פי' רבינו
ליקטן שרוצה לזרוע הקרקע שלוקט
דהאידנא הוא דמשכחת להו ביומי אחריני
הזהב אמרי' ר' יהודה שרא
[א] תוס'
גדולים וקטנים אסור : אדעתא
יצחק בתשובתו כי
לכסכוסי קירמי, ופירשו
(ד)
לא משכחת להו כפרקמטיא האבד דמי
הגאונים, תרטיב (ר')
דכוורי. שעושין המים שיוצאין מן
רבינו יעקב לא היה חושב הלואת
ושרי תניא נמי גבי ע"ז כי האי גוונא הולכין
אמתענה ותליינהא. אמר רב
הגומא של ביבר לחוץ אם לצורך
רבית פרקמטיא והא דאמר רבינא
חסדא קיטורא בידא אסיר,
מעשה אומן הוא, במס' יום
שיצאו המים וישתיירו הדגים מותר:
הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנואתא
טוב פרק ב'. אמר רבא, מאן
כגון דפתח תרי בבי. חד
שבו נכנסין המים לגומא ונכנסין אף
משמע דחשיב פרקמטיא ולא שרי אלא
משום דבר האבד היה אומר
דתקיל תיקלא, פי' אצלח
❖
הדגים לגומא וחד שהמים יוצאין חוץ לגומא והדגים משתיירים
רבינו יעקב דסחורת יין היתה כדאמרינן באיזהו נשך רבינא
וגה אלארץ וגעלהא
מועתראל. אי שקיל ויהיב
בתוכה ולוקחים אותם שרי דהיינו אדעתא דכוורי: דארעא. דפתח
הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנואתא ושפכי ליה טפי כופייתא אבל
מוליא במוליא ונצא בנצא,
הלואה דשולחנות בקביעות וחילוף נראה (י) דחשיב פרקמטיא:
חד בבא שבו נכנסים המים לגומא ואידך פתח שבו יוצאין המים
העפר הרך נותן ברך והקשה
מוסף רש"י
ובדבר
האבד מותר.
לחוץ לא פתח: אדעתא דארעא. שכשהגומא מליאה מים יוצאין
פירוש בדבר שאם לא ימכרנה עתה שמא
בקשה, אדעתא דבי דרי עביד
קיטורי בירי.
ושרי. פי' מוליא בנציא, הרך
המים למעלה ומשקין כל השדה וכי האי גוונא אסור: דפשח דיקלא.
לא ימכרנה יפה פעם אחרת ויפסיד מן הקרן אבל אם
בקשה, אדעתא דארעא
שזומר הדקל מן הענפים שבו: אדעתא דחיותא. דראויין למאכל
לא יפסיד מן הקרן אלא שלא ירויח כל כך אין זה חשוב דבר האבד
ואסיר. וכן מאן דזכי זיכיא,
בהמה דנקט מן הענפים דמחד גיסא בין לחין בין יבשין לצורך
וכל שכן לקנות סחורה שמא תהיה יותר ביוקר אחר המועד אבל
פי' מסקל ומנקה הקרקע.
שקיל רברבי, פי' העצים
מאכל בהמה היינו דחיותא ושרי: דנקיט מהאי גיסא. דדיקלא
לקנות יין כשר בתוך המועד מותר והר"ר יוסף פירש דיש לאסור
(ביצה כג. ושם:
הגדולים נוטל ומניח
דאף על פי שלא ימצא בזול הרי ימצא ביוקר ואין זה דבר האבד: ומהאי גיסא ענפים יבישין שבו היינו אדעתא דדיקלא ואסור:
בידי) מאן דמתקיל ארעא.
הקיסמין קטנים, אדעתא
הני תמרי תוחלני. תמרים שלא נתבשלו כל צרכן: מיגזרינהו.
דציבי ושרי. שקיל רברבי
כוורא
וזוטרי, אדעתא דארעא עביד
לחותכן לשנים ולאוכלן הכי בי"ט שרי דלצורך יום טוב קעביד: מייצינהו אסור. לכובשן במשוי ומוציא ליחה שבהן לחוץ היינו אסור
ואסיר. וכן מאן דפתח מיא
שעכשיו אינן נתלעים אלא לעשות מהן צימוקים לאכלן בחול הוא מכוין ואסור לתקן ביום טוב מאכל דחול: כיון דמתלעי. אי
(רשב"ם ב"ב נד.) אדעתא
בארעיה, דעיילי מהאי גיסא
דבי דרי.
לאו דמייצינהו: כדבר האבד. כלומר כסחורה שאדם יכול לעשותה במועד כדי שלא יפסיד בה אם לא עשאה הכי נמי מצי
ודנפקי מהאי גיסא, אדעתא
(שם) אדעתא
למיצד כוורי הוא ושרי, מחד
למייצינהו דאי לא עביד הכי מיתלעי ושרי: פרקמטיא כל שהוא. לעשות סחורה בחולו של מועד: ובדבר האבד מותר. שאם יש לו
דארעא.
גיסא, אסיר. וכן מאן דפשח
הפסד אם לא יעשנה לאותה סחורה מותר לעשותה אבל בחנם שלא להרויח אסור: הוה מסיק זוזי. שהיו חייבין לו מעות באותו מקום:
(שם) מוליא. (ב"מ
דיקלא, מחד גיסא אדעתא
קט.) (רשב"ם ב"ב נד.)
דחיותא שרי, מהאי גיסא
נצא. (שם) מוליא במוליא. נצא
ומהאי גיסא, אדעתא דדיקלא ואסיר. והני תוחלני, שרי למגזרינהו, מימצינהו אסיר. בחגיגה בפרק אין דורשין או' שם משל
בנצא.
אי משכחת תוחלא אכול כו', והם התמרים הרכים, הנקראים בטיית שודאך רטב. והדקל אשר בו אלו התמרים עליו דיבר
(שם) אדעתא דבי דרי. (שם) שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא
בכאן, והתיר לחותכם מן הדקל ולא התיר לדורכם בנרתק שלהן, לעשותן כמו אלו הנקראים בטיית אל לוג. ורב פפא התיר
דארעא. (שם) דזכי זיכי.
את זאת מפני שמתליעין. רב פפא אמר כיון דמתלען כפרקמטיא האבד דמי ושרי. ואמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור. אמר
(שם) אדעתא דציבי. (שם) שקל רברבי וזוטרי.
ר' אסי בר' אבין ובדבר האבד מותר. רבינא הוה ליה עיסקא דהוה מזדבנא בשיתא אלפי, שהייה לבתר מועדא וזבניה בי"ב
(שם) דפתח מיא
אלפי. רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דש[נואתא], אתא לקמיה דרב אשי, א"ל, כיון דהאידנא משכחת להו וביומי אחריני
לארעיה. (שם) המשך בעמוד הבא.
לא משכחת להו, כפרקמטיא האבוד דמי ושרי.