מי
שהפך פרק
שני
מועד קטן
יב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אמר
שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום. הא דשרינן כלים
מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור. ליתן מלאכה לנכרי בקיבולת
יא
א)
א
ב) ג)
כי עבדי ליה בשבתא דידעי כולי עלמא ואמרי היום בשבת יהב
לכובס נכרי פירש בקונט' דלא מינכר שהוא של ישראל ור'
ד) ה)
ליה. והא דשרי בית הלל בפ"ק דשבת ליתן כלים לכובס בע"ש
יעקב לא היה מחלק ואומר דשרי במועד וגם בשבת דהא ריחים של
ו)
עם חשיכה ואפי' בתוך התחום משום דכביסה בנכרי מידי דלא
מים איכא השמעת קול ושרינן בפ"ק דשבת ובפ"ק
יב ב
ז)
דע"ז שרינן להשכיר
מינכר וליכא חשדא אבל מידי דמינכר
ח) ט)
שדה לנכרי משום דאריסותיה קעביד
בתוך התחום אסור משום חשדא:
אמר שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום
א
י)
ג
אבל אי איכא מתא דמקרבא להתם.
וכ"ש קבלנות שאין הבית מתעלה בכך
כ)
אסור חוץ לתחום מותר אמר רב פפא ואפי'
יג ד
ל)
אותן פועלים נכרים אסורים דאינהו
אלא ממהר לעשות ואע"ג דר' שמעון
חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכא מתא
ידעי דהני נכרים עבדי ליה מלאכה
בן אלעזר פליג מסתמא הלכה כר'
יד ה
מ) נ)
דמקרבא להתם אבל איכא מתא דמקרבא
ואמרי בשבתא יהב להו: אסור.
שמעון בן גמליאל דקא אסר התם
להתם אסור אמר רב משרשיא וכי ליכא
טו ו
ס)
דאמרי היום יהבו ליה: סיועי הוה
מרחץ במשנה משמע הא שדה שרי
❖
מתא דמקרבא להתם נמי לא אמרן אלא
מסייע בתיבנא. שהיה נותן להם תבן
כדדייק התם ותניא בפ"ק דשבת
טז ז
בשבתות ובימים טובים דלא שכיחי אינשי
גבי ספינה פוסק עמו על
למלאכה דהואיל והוא מסייע בהדייהו
יז ח
הגהות הב"ח אסור: אבונגרי. מסדרי שולחנות:
דאזלי להתם אבל בחוש"מ דשכיחי אינשי
מנת לשבות ואינו שובת אלמא אין
ב
למיעבד עבידתייהו. אם נשבר השלחן
הנכרי מניח לעשות קבלנותו בשביל
דאזלי ואתו להתם אסור מר זוטרא בריה
(א) גמ'
יח ט
שרי לתקנו: שרשויי. ריוח בעלמא כדי
ישראל ואיכא מאן דאמר אפי' לפסוק
דרב נחמן בנו ליה אפדנא מקבלי קיבולת
אין צריך ובשמעתין דאסר שמואל
סעודתם דקא אכלי בהדייהו ולא קא
יט י כ
חוץ לתחום איקלע רב ספרא ורב הונא בר
(ב) רש"י
חשיב מלאכה: מקבלין קיבולת. נותנה
מפרש רבינו יעקב כאותו פירוש
בנסרים
חיננא ולא עלו לגביה ואיכא דאמרי הוא
ג
(ג) תוס'
לנכרי לעשותה אחר המועד: אין
שמעמידין כולהו שמעתתא באבל
כ ל
נמי לא על בגוויה והאמר שמואל מקבלי
נמי
מרביעין בהמה. משום דעביד מלאכה
וכדרב שישא דאמר דברים
(ד) ד"ה
קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום
בחולו של מועד: אין מרביעין. אין
המותרי' בחש"מ אסורין בימי אבלו
תנן
וביין תנן
מותר אדם חשוב שאני ואיכא דאמרי סיועי
דהוי דאורייתא או כעין דאורייתא
אוחזין הבהמה ומביאין עליה זכר:
א)
כא מ
מילתא דר' יוסי ברישא
בבכור. דקעביד ביה מלאכה וכתיב
אבל במועד הקילו וכ"ש שיש להן להקל
סייע בתיבנא בהדייהו רב חמא שרא להו
ד
דכיון במילתא
לא תעבוד בבכור שורך:
בשבת דלא חיישינן כל כך דלא ליזלזל
קאי
לאבונגרי דבי ריש גלותא למיעבד להו
כב נ
לבקרות. מקום שיש שם בהמות
ביה וא"ת כיון דבאבילות איירי שמואל
עבידתא בחולא דמועדא אמר כיון דאגר
והיא רובעת מעצמה: מדיירין.
היכי קאמר וכי ליכא מתא דמיקרבא
כג ס ע
לא קא שקלי שרשויי הוא דקא משרשו
❖
מכניסין בהמה לשדה כדי שיוציאו זבל
להתם (ג) לא אמרן אלא בשבתות
ליה ולית לן בה תנו רבנן מקבלין קיבולת
ה
ומזבלין השדה: אין מסייעין אותן.
וימים טובים דלא שכיחי דאזלי מדוכתא
במועד לעשותה לאחר המועד ובמועד
לבהמה לבא בשדה או אם נכרים
אבל בחולו של מועד אסור וצריך
מוסף רש"י
עיון: דברי רבי יוסי. בשמן
אסור כללו של דבר כל שהוא עושה
הם אין מסייעין להם להסיען ממקום
ו
עושה לו לימודים.
אומר לנכרי ועושה $ וכל שאינו עושה אינו
(ד) תניא מילתא דר' יהודה ברישא
למקום כדי שתזבל כל השדה אפילו
(ברכות
בבאין מעצמם: לנער. לשמור כגון
וכיון דאתחיל מילתא דרבי יוסי
אומר לנכרי ועושה תניא אידך מקבלין
לח.)
ב)
(שבת קכה:) סיני.
אם נכרים הם: שכיר שבת. ששכרו
מסיים לה וגף ביין לא ידענא אי
קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד
❖
כל השבוע לדייר שדהו: שבוע.
אבור אי אחבית קאי מיהו לכאורה
ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול ושלא
כוזתא.
ז
(ברכות סד.)
שמיטה: מסייעין. כאילו של נכרים
אחבית קאי דשייך בה מגופה
(ע"ז עא:)
ימנה כדרך שהוא עושה בחול ת"ר אין
ג) ח
נקטינן.
הוא: ה"ג ועושה נכרי בשבת וי"ט
ומדקתני בה זולף וגומר משמע
גליון הש"ס
❖
(ערובין ה.)
מרביעין בהמה בחולו של מועד ט כיוצא
ומסייעין במועד. דלא טרח מלאכה
דאבור קאי דאחבית לא שייך משמע
גמ' וכל שאינו עושה אינו
בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי
דגף אחרי כן וגם עושין לו לימודין
כלומר יכולין לסייע לאותו שכיר
אומר.
❖
המוקדשין תניא אידך אין מרביעין בהמה
לדייר: ומוסרין לו רועה אחד לנער
משמע דקאי אבור ולית ליה זולף
רבינו חננאל (המשך)
צאנו. שמדיירין אותה הואיל ואינו
וגומר דאחבית לא שייך לימודין
בחולו של מועד ר' יהודה אומר חמורה
ד)
שיטול זבלן לזבל השדות
שכיר לשבת ממש: רבי אומר בשבת
דסגי בכיסוי קטן:
והאילנות. ואם באו מאליהן
שתבעה מרביעין עליה זכר בשביל שלא
הגהות הגר"א
מותר, אבל אין מסייעין
בטובה. אם רוצה שום אדם לסייע
מכניס
תצטנן ושאר כל הבהמות מכניסין אותן
[א] גמ'
הרועים, ואין מוסרין להם
לאותו שכיר בטובתו עושה כלומר
שומר לנער את צאנן, ואם
לבקרות ת"ר ה) י אין מדיירין לא בשבתות ולא בימים טובים ולא בחולו
בחנם ולא בשכר: מתני' בתוך
היה שכיר שנה שכיר חדש
של מועד ואם באו מאליהן מותר ואין מסייעין אותן ואין מוסרין להם
[ב] שם
שכיר שבת, מסייעין הרועין
הבור. שלפני הגת אותו כלי שהיין
ומוסרין להם שומר לנער
שומר לנער את צאנם היה שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה שכיר שבוע
נופל בו מן הגת קרוי בור: זולף
צאנן. ר' אומר אם באו בשבת
מסייעין אותן ומוסרין להם שומר לנער את צאנם ר' אומר בשבת בטובה
וגומר כדרכו. כלומר מריק אותו
כ
בטובה, בלא כלום הנאה. או
[א] ו)
[ב]
ביו"ט במזונות במועד בשכר אמר רב יוסף הלכתא כרבי: מתני' וכן מי
ביום טוב במזונות בלבד,
בחבית וגף החבית במגופה גמורה:
כלומר שכירותכם היא
עושה לו למודים. אינו יכול לגוף
שהיה יינו בתוך הבור ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו זולף וגומר
סעודתכם. במועד אפי'
ז) ל
כדרכו אלא שיחפם היינו לימודין
בשכר. אמר רב יוסף הלכתא
(ב)
וגף כדרכו דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר עושה לו לימודים בשביל שלא
כר'. מתני' וכן מי שהיה יינו
בשביל שלא יחמיץ שאם אינו סותמו
יחמיץ: גמ' וצריכא דאי אשמעינן קמייתא בההיא קאמר ר' יוסי משום
בבור ואירעו אבל או אונס או
גמ'
וצריכא. למימר
מחמיץ:
שהטעוהו פועלים ר' יוסי
דמישחא נפיש פסידיה אבל חמרא דלא נפיש פסידיה אימא מודי ליה לרבי
אומר זולף וגומר כדרכו, ר'
בתרוייהו בשני בבי דמתני' דמשחא
יהודה ואי אשמעינן בתרייתא בההיא קאמר רבי יהודה אבל בהך אימא
יהודה אומר עושה לו
ודחמרא ר' יוסי אומר זולף כו':
❖
לימודים כו'. פירוש לימודים
מודה לר' יוסי צריכא אמר רב יצחק בר אבא מאן תנא שינוי במועד
ח)
בההיא. רישא דמתניתין: קאמר
מכסהו. וצריכא, דאי
אשמועינן משחא משום
בדבר האבד דלא כר' יוסי אמר רב יוסף הלכה כר' יוסי בעו מיניה מרב
רבי יוסי. זולף כדרכו: דמשחא.
מ
דנפיש פסידיה משום הכי
רבינו חננאל יקיר ואיכא פסידא יתירא: מודה
נחמן בר יצחק מהו למישע חביתא דשיכרא בחולא דמועדא אמר להו
שרי ר' יוסי, אבל חמרא כו'.
ליה לר' יהודה. דאינו זולף וגף
אמר שמואל מקבלי קיבולת,
אמר ר' יצחק בר אבא מאן
ט) סיני אמר הלכה נ כר' יוסי אימור דאמר רבי יוסי בחמרא בשיכרא מי
תנא שינוי במועד בדבר
פי' אם קיבלו קיבולת, בתוך
ממש אלא עושה לימודים עראי: דלא
אמר חמרא טעמא מאי משום דנפיש פסידיה שיכרא נמי אית בה
התחום אסור, חוץ לתחום
האבד דלא כר' יוסי, דהא ר'
כר' יוסי. דאמר גומר כדרכו ואינו
מותר. ואסיקנא הני מילי
יוסי שרי כדרכו בלא שינוי.
פסידא דאמר אביי י) אמרה לי אם בר שית סאוי ושייע מבר תמני ולא שייע
צריך שינוי: למישע. לגוף החבית:
בשבתות ובימים טובים דלא
אמר רב יוסף הלכתא כר'
אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכות מועד כהלכות כותים בהלכה
כ)
שכיחי אינשי דנפקי חוץ
יוסי. (בעא) [בעו] מיניה מרב
סיני. ס) רב יוסף: הלכה כר' יוסי.
לתחום, אבל בחולו של מועד
נחמן בר יצחק, מהו
למאי הלכתא אמר רב דניאל ל) בר קטינא מ) (אמר רב) לומר שהן עקורות ואין
דגף כדרכו: בר שית סאוי ושייע
דאיכא דנפקי חוץ לתחום
למישעיה לחביתא דשיכרא
למידות זו מזו דאמר שמואל זופתין כוזתא ואין זופתין חביתא רב דימי
מבר תמני ולא שייע. כלומר יפה
ס
אסור. מר זוטרא בנו ליה גוים
בחולו של מועד, אמר להו,
בקיבולת אפדנא חוץ לתחום,
רב יוסף דהוא סיני, כדגרסינן
מנהרדעא אמר זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא מר חייש לפסידא ומר
שכר מוגף שמחזיק ששה סאין משכר
ע
ולא עיילי רבנן בההוא
בסוף הוריות רבה עוקר הרים
שהוא בכלי גדול שמחזיק שמונה
חייש לטירחא אמר אביי נקטינן הלכות מועד כהלכות שבת
אפדנא. איכא דאמרי, הוא
רב יוסף סיני, הוא אמר הלכה
נ)
סאין: כהלכות כותים. דאמרינן
נמי לא על בההוא אפדנא.
כר' יוסי דאמר זולף וגומר
יש
ואע"ג דאמר שמואל כי האי
וגף כדרכו. אמרו ליה אימור
היכא דאחזיק אחזיק היכא דלא אחזיק לא אחזיק: עקורות. כאשה עקרה שאין לאדם ממנה פרי אלא גופה: ואין
דאמר ר' יוסי אף כדרכו,
גוונא שרי, אדם חשוב שאני.
למידין זו מזו. דאימא כשם שזו מותרת כך זו מותרת כמו בכותים ולא אמרינן כי היכי דמחזיק בהאי מחזיק בהאי אלא לא ילפי
איכא דאמרי, עבדיה סייע
בחמרא, דאי שבקת ליה
בהדייהו בתיבנא. רב חמא
מגולה מפסיד, שיכרא מי
הני מהני: מר. דאמר זופתין חביתא חייש לפסידא ובחביתא איכא פסידא יתירא אי לא זפתי לה משום דנפיש יינא ובכוזתא ליכא
אמר. אמר להו שיכרא נמי
שרא לאכוונרי דבי ריש
פסידא יתירא. כוזא כלי קטן: מר. דאמר זופתין לכוזא דחייש לטירחא יתירא ובכוזא ליכא טירחא יתירא ובחביתא איכא טירחא יתירא:
גלותא למיעבד להון עבידתא
אית ביה פסידא טובא, דאמר
יש אביי אמרה לי אם, חביתא
בחולי דמועדא, מאי טעמא
דאית בה שית סאוי תמרי או כיוצא בהן, ושייעא, כח אותו השכר חזק כמו חבית שיש בה שמונת סאין, ולא שיעא. כלומר
דכיון דלא אגרא שקלי שרשויי הוא דמשרשי להו, כגון דורון הוא ושרי. ת"ר מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד,
ובלבד שלא ישקול ושלא ימדוד ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול. וכן אינו נותן בקיבולת לגוי במועד. כללו של דבר,
אם תשאר מגולה יש בשכר הפסד. אמר רב הלכות מועד כהלכות כותים. למאי הלכתא לומר שעקרות הן ואין למידות זו
כל דבר שמותר לו לעשותו אומר לו ועושה, וכל שאינו מותר לעשותו אינו אומר לגוי ועושה. ת"ר אין מרביעין בהמה מזו. דאמר שמואל זופתין כוזתא ואין זופתין חבית, והלא זו וזו זיפות הוא, אלא אין למידין זו מזו . זיפות הכוזתא אם
בחולו של מועד. כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשין. ר' יהודה אומר חמורה שתבעה מרביעין עליה בשביל
תישאר בלא זיפות. פי' [מר] חייש לטירחא ומר חייש לפסידא. מפורש בירושלמי שמואל אמר זפתין גרבא ולא זפתין כוזתא
שלא תצטנן, ושאר כל הבהמות מכניסין אותן לבקרות. ת"ר אין מדיירין בחולו של מועד, פי' מכניסין הבהמות לדיר כדי
[זפתין גרבא דזיפתא דקדקירא ולא זפתין כוזתא], דזיפתא גלידא.