מי
שהפך פרק
שני מועד קטן
יג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
נטייבה
או נדיירה. פי' בקונטרס היינו מלאכה שבקרקע
צרם אזן בכור. חתך מאזנו מעט כדי שיהא בעל מום ויהא מותר
לד א
א)
ב)
לו ואסור לעשות כן משום מום לא יהיה בו כלומר לא
מדרבנן אבל נטלו קוצים אין זו עבודת קרקע ובגיטין
תטיל בו מום ואם הטיל בו מום קנסוהו רבנן דלא יהנה ממנו ואם מת
פירש בקונטרס דבקווצה מלאכה דרבנן וצ"ל דאיירי
לה ב ג
ג)
אין בניו נהנין ממנו: משום דאיסורא
דאורייתא הוא. אבל האי
בקוצים תלושים דמחוברים כל דהו הוי דאורייתא דאמרינן בשבת
לו ד ה
ד)
ה)
התולש עולשין והמזרד זרדין
דכוון מלאכתו במועד דלאו איסורא
ו)
דאורייתא הוא דהא בלא מתכוין מותר
אם ליפות את הקרקע כל שהוא ואע"פ
צרם אזן בכור קנסו בנו אחריו משום
ז)
לגמרי: מכר עבדו לעובד כוכבים.
שאין מכוין ליפות דקאמר התם דפטור
לז ו
ח) ט)
דאיסורא דאורייתא ואם תמצי לומר מכר
י)
קנסוהו רבנן ויצא לחירות דאי ברח
גבי שבת כגון בארעא דחבריה אבל
עבדו לעובד כוכבים ומת קנסו בנו אחריו
כ) ל)
מן העובד כוכבים אין ישראל יכול
גבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת:
❖
לח ז
משום דכל יומא מפקע ליה ממצות הכא
נטייבה.
פי' בקונטרס זבל
לכופו לעבודתו ואם מת אין בניו
מאי גברא קניס רבנן והא ליתיה או דלמא
יכולין לכופו: דכל יומא מפקע ליה
בהמות ובפי' ר"ח
לט ח
ממונא קניס רבנן והא איתיה א"ל תניתוה
הגהות הב"ח
ממצות. דכל זמן שהוא ברשות העובד
חורש בה חרישה יתירא ובירושלמי
שדה שנתקווצה בשביעית תזרע למוצאי
מ ט
כוכבים אינו עוסק במצות: גברא.
(א) גמ'
מפרש כן ומ"מ אין נראה שתהא מן
א)
א
שביעי' נטייבה או נדיירה לא תזרע למוצאי
התורה וקשה היכי מוכח מיניה
דנתכוון לעשות מלאכה קנסו רבנן
ב
שלא ליהנות ממנה: ממונא קנסוה
בבכורות בעיא דצרם אוזן
מא י כ
שביעית ואמר ר' יוסי בר חנינא נקטינן
(ב) רש"י
ג ב)
ניזדבלה
רבנן. ואפילו בניו אין יכולין ליהנות
בבכור דהוי דאורייתא ומוכר עבדו
הטיבה ומת בנו זורעה אלמא לדידיה
(ג) ד"ה
ממנה: שנתקווצה. ניטלו ממנה
נמי בפ' השולח הא גבי
מב ל
קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן ה"נ לדידיה
קוצים שבה: נטייבה. נזבלה שהוליך
עבד דכ"ע דפקע ממצות חמיר
(ה)
המוכר
קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן אמר אביי
❖
(ד) ד"ה
הזבל בעגלות ומשאות: נידיירה. על
טפי ואומר ר"ת דבשביעית נחמיר
נקטינן טימא טהרותיו ומת לא קנסו בנו
המוכר
ג) ד
ידי דיר בהמה (ב) לזבלה עבודת
כדאמר בקדושין פ"ק כמה
(ה) תוספות
אחריו מאי טעמא היזק שאינו ניכר לא
ד) ה
קרקע היא (נזדבלה). כל הני מדרבנן
קשה אבקה של שביעית משום הכי
רבינו חננאל
דמפקע ליה
שמיה היזק לדידיה קנסו רבנן לבריה לא
נינהו ואעפ"כ קנסו דלא תזרע
יש לפשוט כל הני א"נ ראוי להחמיר
(ו) בא"ד
קנסו רבנן: מתני' אין לוקחין בתים עבדים
בעי ר' ירמיה, הרי
למוצאי שביעית: טימא טהרותיו.
טפי (ו) מבשום מקום משום דהיו
ו
בשביעית
הצורם אוזן בבכור,
מזלזלין בה כדאמר (בסוף) הניזקין
של חבירו קנסו דחייב לפרעו:
(ז) ד"ה
(י)קנסו בנו אחריו משום
ובהמה אלא לצורך המועד או לצורך
דההוא איסורא דאורייתא
המוכר שאין לו מה יאכל: גמ' בעא מיניה
היזק שאינו ניכר הוא. דהא בעיניה
שהיו חשודין על השביעית
בהני
הוא. וכן המוכר עבדו
הוא: שכר פעולה שאין לו מה יאכל.
לכך מייתי שפיר מינה:
❖
גבי
לגוים, משום דכל יומא
רבא מרב נחמן שכר פעולה שאין לו מה
אין
לוקחין בתים עבדים כו' אלא
שאין לו לפועל מה יאכל: מהו. שיתן
מפקע ליה ממצות. מכוין
יאכל מהו א"ל תנינא או לצורך המוכר שאין
מלאכתו במועד, קנסו בנו
לצורך המועד. פי' הר"ר יוסף
לו מלאכה ולשוכרו כדי שיהא לו מה
אחריו או לא. ופשטנא,
לו מה יאכל לאתויי מאי לאו לאתויי שכר
מוסף רש"י
לאכול: לאתויי מאי. אי למוכר הא
הוא הדין בשאר דברים צריך לצורך
א"ר יוסי בר' חנינא
פעולה א"ל לא פרושי קא מפרש איתיביה
המועד דהא אסור למכור פירות אלא
תני ליה לצורך המועד אלא לאתויי
צרם אוזן בכור.
(ג)
נקטינן, הטיבה ומת זורעה
בנו אחריו, אלמא לדידיה
אביי אין כותבין שטרי חוב במועד ואם
לצורך המועד אלא רבותא קמ"ל
שכר פעולה שאין לו מה יאכל
ה) ז
קנסו, לבריה לא קנסו
דמותר: פרושי קא מפרש. לצורך
דאפי' הני דהויין בפרהסיא שרי לצורך
אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל ה"ז
רבנן. (פיסקא) [מתני']
המועד וצריך עיון אי צריך הני
המועד כיצד כגון שאין לו למוכר
(ז)
אין לוקחין בתים ועבדים
(ד)
יכתוב שאין לו מה יאכל לאתויי מאי לאו
ואבנים, אלא לצורך
מה יאכל ולעולם לא תיפשוט מינה
צינעא כמו בההיא דפירות כסות
ח לאתויי שכר פעולה שמע מינה מותיב רב
[המועד] או לצורך המוכר
לשכר פעולה: ואם אינו מאמינו.
וכלים וההיא דלעיל
שאין לו מה יאכל. בעי
ששת וחכ"א שלש אומניות עושין מלאכה
ו)
ט
מלוה ללוה: שאין לו מה יאכל לאתויי
רבא שכר פעולה מאי,
מכניס פירות מצריך בגמ'
בערבי פסחים עד חצות החייטין והספרין
פירוש שאין לו לפועל
מאי. אם משום לוה הא קאמר אם
צינעא אע"פ שאינו במשנה:
מה יאכל במועד, כגון
אין
והכובסין החייטין שכן הדיוט תופר
ז)
ח)
מפנין מבית לבית. בירושלמי
אינו מאמינו מותר והכא לא מצי
הסופר שאין לו אלא שכר
(גיטין מד.) ואם תמצי
כדרכו בחולו של מועד הספרין והכובסין
שטר המקנה וכן כיוצא
לתרוצי פרושי קא מפרש דהכי
מתיר מבית אחר לביתו שערב
לומר מכר עבדו לעובד
בו (המעלים) [הפועלים],
מיתרמי מילתא דאם אינו מאמינו
לאדם לדור בשלו:
שכן הבאין ממדינת הים והיוצא מבית
כוכבים.
מהו שיתירו לו למכור
שאין לו מה יאכל לאו מילתא היא דהא
בשביל
ולקנות כדי שיקחו אלו
האסורין מותרין לספר ולכבס בחולו של
שכרם. ופשטנא דאפילו
מותר בלאו הכי: לאו לאתויי שכר
מועד ואי ס"ד שכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי כל מלאכות נמי לישתרו
לשכר פעולה שרי. ומותיב
פעולה. שאין לו לסופר מה יאכל
רב ששת שלש אומניות
דהא איכא שכר פעולה שאין לו מה יאכל מתקיף לה רב פפא אלא מעתה
שרי בחולו של מועד: כל מלאכה נמי
עושין מלאכתן בערבי
בנין לישתרי שכן כותל הגוהה לרה"ר סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה
ט)
פסח עד חצות, החייטין
תשתרי. בערב הפסח דהא אישתרי
כו'. ואי ס"ד דכל מי
מתקיף לה רבינא אלא מעתה לבלר לישתרי שכן כותבין י) קידושי נשים
שכר פעולה בחולו של מועד. אלא
שאין לו מה יאכל שרינן
גיטין ושוברין אלא
אמר רב אשי מועד אארבעה עשר קא רמית מועד
תיפשוט מיניה דשכר פעולה שאין לו
לשכר פעולה, כל אומניות
(בכורות לד:) שדה
לישתרי, דהא מי שאין
משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן ארבעה עשר משום צורך
מה יאכל אסור בחולו של מועד:
שנתקווצה בשביעית.
לו מה יאכל וצריך
מתקיף לה רב פפא. אדרב ששת
יום טוב הוא מידי דצורך יו"ט שרו רבנן מידי דלאו צורך יום טוב לא
שכר פעולה שרי. ורב
שרו רבנן: מתני' אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא לחצרו אין
(שם)
פריך מדפריך מהאי דתנן שלש
פפא מתקיף הכי, כל
י
בנין לישתרי, דהא כותל
אומניות עושין מלאכה בערבי פסחים
מביאין כלים מבית האומן אם חושש להם מפנן לחצר אחרת: גמ' והאמרת
הגוחה לרשות הרבים
כו' אלמא סבר כל מלאכה שרשאי
סותרו ובונהו כדרכו מפני
רישא אין מפנין כלל אמר אביי סיפא אתאן לבית שבחצר: ואין מביאין
כ
הסכנה. ורבינא [מתקיף]
אתה לעשות בחולו של מועד עושין
(גיטין מד:)
כלים מבית האומן: כ) אמר רב פפא בדיק לן רבא תנן אין מביאין כלים
כל לבלר לישתרי, דהא
אותה בערב הפסח: א"כ בנין
כותבין גיטי נשים כו'.
מבית האומן ורמינהו מוליכין ומביאין כלים מבית האומן ואע"פ שאינן
לישתרי. בערב הפסח דהא כותל הגוהה
ופריק רב אשי ארבעה
(בכורות שם) נטייבה.
עשר אדמועד קרמית,
עשר כאן בחולו של מועד
לצורך המועד ושנינן ליה כאן בארבעה
לרה"ר מותר לבנותו בחולו של מועד:
ל
מועד משום טירחא ולא
מתקיף לה רבינא. סבר נמי כרב פפא:
איבעית אימא הא והא בחולו של מועד כאן במאמינו כאן בשאינו מאמינו
(שם וכעי"ז גיטין
טירחא הוא, במקום
ה"ג אלא אמר רב אשי: משום צורך י"ט.
שם) או נדיירה.
פסידא שרו רבנן. ארבעה
והתניא
עשר משום יום טוב הוא,
שרי כגון הני ג' אומניות ותו לא והוא
מידי דהוי צורך יום טוב
הדין אם אין לו מה יאכל דאין צורך י"ט גדול מזה: מתני' אבל מפנה הוא לחצרו. והא משמע ליה עכשיו שמביא מבית שבחצר אחרת לחצרו: אם
(שם
שרו ליה רבנן, דלא צורך
חושש. שמא יגנבו: גמ' והא אמרת רישא אין מפנין. מבית לבית: סיפא אתאן לבית שבחצר. והכי קתני מפנה הוא מבית שבחצרו לחצרו: בדיק לן.
ושם) לא תזרע למוצאי
יום טוב לא שרו רבנן.
שביעית.
ירושלמי אמר ר' יוסי בר'
אי ידעינן לתרוצי: בי"ד. מוליכין ומביאין כלים: בחולו של מועד. אין מביאין: כאן במאמינו. לאומן אין מביאין דשלא לצורך הוא: אין מאמינו. מביאין:
אבין קרנא ואגרא קרן,
והתניא
(בכורות שם) נקטינן.
או ידע דמזבן ופחת מן
(ערובין ה.) טימא טהרותיו ומת לא קנסו בנו אחריו.
קרנא יזבין, ואי לא לא יזבין. ר' חנניא חברין דרבנן אמר פרקמטיא ניגבת מנכסי יתומים קטנים. הוין בעי
(גיטין נב:) (גיטין מד:) היזק שאינו ניכר.
למימר בשיש עדים יודעין הא אין עדים יודעין נעשית כפקדון, כך אנו אומרים, פקדון לא ניתנה לגבות מנכסי
(שם) (בכורות לה.) לא שמיה היזק.
יתומין קטנים. מה בינה למלוה, מלוה להוצאה ניתנה וזו לא ניתנה להוצאה. אמר ר' אבא בר ממל אילו היה
(שם) (גיטין שם) שכן הדיוט תופר כדרכו בחולו של מועד.
מי שימנה עמי, הייתי מתיר המלאכה, כלום אסרו המלאכה בחולו של מועד, אלא שיהו אוכלין ושותין ויגיעם
(פסחים נה:) שכן הבאין ממדינת הים וכו'.
בתורה, והאידנא אוכלין ושותין ופוחזין. ר' יהושע בן לוי שאל לר' שמעון בן לקיש מהו ליקח בתים מן
(שם) כותל הגוהה. (לעיל ז.) קידושי נשים.
הגוי בשבת, אמר ליה, תני בשבת מותר, כיצד עושה, מראה לו כיסין של דינרים והגוי חותם ומעלה בערכאין,
(לקמן יח:) לחצר אחרת. (פסחים נה:) בדיק לן.
וכן [מצינו] שנכבשה יריחו בשבת, שנא' כה תעשה ששת ימים, וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע
(שם) במאמינו. (שם)
פעמים. וכתיב עד רדתה, אפי' בשבת. פיסקא אין מפנין מבית לבית אבל מפנה הוא בבית שבחצירו. ירושלמי
אין מפנין לא מדירה נאה לדירה נאה ולא מדירה נאה לדירה כעורה ובתוך שלו (יש לו) מדירה נאה של חבירו
לדירה כעורה שלו, מפנין, מפני ששמחה היא לו להיות דר בתוך שלו. אין מפנין מת ולא עצמות מקבר לקבר, ממכובד למכובד ולא מבזוי לבזוי, ואין צריך לומר ממכובד לבזוי. ובתוך שלו אפילו ממכובד לבזוי, ערב
לאדם בשעה שהוא נינוח
אצל אבותיו. פיסקא אין מביאין כלים מבית האומן, אם חשש להן מפנן לחצר אחרת. ומקשינן, והתנינן מוליכין ומביאין מבית האומן. ופרקי', הא בארבעה עשר מתני' דהכא בחולו של מועד.