טו:
ואלו
מגלחין פרק
שלישי מועד קטן
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ורחיצה
בכלל סיכה. תימה אדבעי מהו ברחיצה אמאי לא
דמות דיוקני. בצלם אלהים עשה את האדם : [כשאמרו.
לז א
א) ב)
בעי מהו בסיכה: לא אשארא. דמיירי התם בסוף
ג)
חכמים גבי עברו אלו ולא נענו אסור במלאכה וכו'
ד)
וכן אתה מוצא במנודה]: מאי לאו אכולהו. קאמר דמנודה אסור:
פ"ק דתענית בנעילת הסנדל ועשיית מלאכה ואעשיית
לח ב
ה) ו)
לא אשארא. דקתני (א) אעטיפת הראש דאמרי' התם בתענית
מלאכה לא קאי דהא מנודה שרי במלאכה אלא אנעילת סנדל סוף
ז) ח)
ט)
פ"ק דתענית מסיק הלכתא
צבור מתעטפין ויושבין כמנודין:
דמות דיוקני נתתי בהן ובעונותיהם הפכתיה
לט ג
ורחיצה בכלל סיכה. דכתיב ותבא
אבל אסור בין בחמין בין בצונן אבל
כפו מטותיהן עליה מנודה א ומצורע מה הן
לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין אסור
כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו
י)
מ ד
בכפיית המטה תיקו אבל אסור בעשיית
ב
: כשאמרו אסור ברחיצה. בתענית
בצונן מותר ולסוך אפילו כל שהוא
מלאכה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה
צבור: אכולהו. ארחיצה נמי דמנודה
אסור ובתוס' הרב פי' קשיא ליה
1
❖
כ)
אסור: לא אשארא. קאמר דמנודה
מאי שנא בט' באב ויוה"כ אסור לרחוץ
חג אסור במלאכה אף אבל אסור במלאכה
אית ליה דין דהני דתעניות צבור:
אפילו אצבעות כדמשמע בפרק בתרא
מנודה מהו בעשיית מלאכה אמר רב יוסף
מא ה
הגהות הב"ח
כשאמרו אסור בנעילת הסנדל.
דיומא ומביאין לו מטפחת
ת"ש א) ג כשאמרו אסור בעשיית מלאכה לא
בתענית צבור: ויבא אליה. לאחר
(א) רש"י
כו' והא תרוייהו מסיכה נפקי אבילות
אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר וכן אתה
מב ו
התם
אבילות: מנודין היו. למקום: ספיקא
מואל תסוכי שמן יום הכפורים מוסוך
(ב) תוס'
מוצא במנודה ובאבל מאי לאו אכולהו לא
הוא. אי קיל אי חמיר: זיל הכא
לא סכתי ובשם רשב"ם
מג ז
אשארא ת"ש מנודה שונה ושונין לו נשכר
ומדחי. דלקולא אזלי בהדייהו:
דלפי המסקנא דמסיק בפ"ק דתענית
ח)
ונשכרין לו שמע מינה מצורע מהו בעשיית
לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא
דאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו
(ג) בא"ד
מלאכה תיקו אבל אסור ברחיצה דכתיב
שלם. בדעתו שדעתו מיושבת עליו:
בצונן הוא הדין ט' באב ויוה"כ ותימה
מד ח
ד
❖
איירי
יספרו לו. לעיל מיניה כתיב ואל
אמאי לא מייתי בסוגיין דתענית
2 ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה מנודה
מה ט
מת אדם לא יבא לטמא ובכהן
ההיא דמטפחת כו' ובשם רבינו תם
מהו ברחיצה אמר רב יוסף ת"ש כשאמרו
ב)
משתעי ואחרי טהרתו דהיינו מפרישתו
שמעתי שהיה אוסר לרחוץ כלל בט'
אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל
גליון הש"ס
ה
מן המת משיפריש מן המת מונין
באב ויוה"כ חוץ מידיו שחרית דחשיב
פניו ידיו ורגליו מותר וכן אתה מוצא
מו י
גמ' הא כיצד יצא לדרך.
שבעת ימי הזאתו שבעת ימים אחרים
להו כמו מלוכלכות בטיט וצואה הואיל
במנודה ובאבל מאי לאו אכולהו לא אשארא
מז כ
יספרו לו מדאפקיה רחמנא בלשון
ואינו יכול ליגע בפיו ועיניו $ משום
תוס' ד"ה
בת מלך: לא אשארא. פי' לא
מצורע מהו ברחיצה תיקו אבל אסור
לא אשארא דמיירי כו'
ו
ג) ז
ספירה ולא נקט הזאה שמעינן
משום בת מלך.
בנעילת הסנדל מדקאמר ליה רחמנא
שבעת ימי ספירו אם נצטרע: וביום
קאי אנעילת סנדל אלא ארחיצה וזיל
ד"ה לא
באו ט)ביום טהרתו. כתיב בכהן גדול:
הכא קמדחי ליה $ וזיל הכא קמדחי
ליחזקאל ונעליך תשים ברגליך מכלל דכולי
אשארא פי' לא קאי כו'
3
מח ל
וזיל הכא קמדחי.
ליה דאעשיית מלאכה לא קאי
זו
עלמא אסור מנודה מהו בנעילת הסנדל
ח
כדפרישית לעיל וא"ת ואמאי לא
מט מ נ ס
אמר רב יוסף תא שמע כשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא
ד)
ט
פשיט מר"א דסוף פרק הזהב
בעיר אבל בדרך מותר $ הא כיצד יצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ וכן אתה
❖
קרע את בגדיו וחלץ מנעליו
מוצא במנודה ובאבל מאי לאו אכולהו לא אשארא י מצורע מהו בנעילת
וי"ל דשמא היה מחמיר על עצמו אי
הסנדל תיקו אבל אסור בתשמיש המטה דכתיב וינחם דוד את בת שבע
ה) כ
4
נמי מספקא ליה כי היכי דמספקא לן:
תורה אור השלם
ושמשו מטותיהן. בכל הני
אשתו ויבא אליה מכלל דמעיקרא אסור מנודה מהו בתשמיש המטה אמר
1. וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל
רב יוסף ת"ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושימשו
דלעיל לא מייתי מבני
וְכָל שִׁירֵיכֶם לְקִינָה
המדבר דלא ידעי היאך היו נוהגין
וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם
מטותיהן א"ל אביי ודלמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל והא אמרת חמיר
שָׂק וְעַל כָּל רֹאשׁ
אלא הא פשיטא לן שהיו משמשים
ספוקי מספקא ליה זיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה מצורע מהו
ל
קָרְחָה וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל
מטותיהן שהרי הם היו פרים ורבים
יָחִיד וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר:
בתשמיש המטה ת"ש דתניא 5 וישב מחוץ לאהלו שיהא כמנודה [א] וכאבל
❖
עמוס ח י
וכן גבי שלחו קרבנות דבסמוך שמא
ואסור בתשמיש המטה ואין אהלו אלא אשתו שנא' לך אמור להם שובו לכם
2. וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה
ו)
6
יש להוכיח הכי מן הפסוקים:
וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה
וישב מחוץ לאהלו. פי' בימי
לאהליכם שמע מינה וניפשוט נמי למנודה אמר רב הונא בריה דרב פנחס
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא
הגהות הגר"א
משמיה דרב יוסף מי קתני שאסור שיהא כמנודה וכאבל במילי אחרנייתא
וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל
ספרו ובימי חלוטו פליגי
[א] גמ'
תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה
ואסור נמי בתשמיש המטה אבל אינו משלח קרבנותיו דתניא ר"ש
בה לעיל כי האי גוונא אמרינן
מ
ז)
❖
זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת
אבל אסור להניח תפילין ולא בכל
אומר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן מנודה מהו שישלח
עַל מֵת: שמואל ב יד ב
נ
3. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל
ימי אבלו קאמרינן אלא יום ראשון
קרבנותיו אמר רב יוסף ת"ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו
לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ
רבינו חננאל
בלבד ושני כדלקמן :
ושלחו קרבנותיהן א"ל אביי ודלמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל והאמרת
עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים
ואחרי טהרתו. פי' בקונטרס
מנודים ומצורעים מהו,
בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל
חמיר ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה מצורע מהו שישלח קרבנותיו ת"ש
ס
תיקו. אבל אסור בעשיית
שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא
דבטומאת מת איירי ז' ימים
יחזקאל כד יז
מלאכה. שנאמר והפכתי
דתניא 7 ואחרי טהרתו אחר פרישתו מן המת שבעת ימים יספרו לו אלו ז' ימי
תֹאכֵל:
ימי הזאתו יספרו לו איירי בימי ספירו
4. וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת
חגיכם לאבל, מה חג אסור
ספירו וביום באו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב חטאתו
8
וכמו מילתא אחריתי קמ"ל וביום
בעשיית מלאכה אף אבל
שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ
אסור. מצורע תיקו, אבל
זו
וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן
באו לעבודה יביא כהן הדיוט עשירית
מנודה מותר במלאכה.
וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה
האיפה וחטאתו כמו חיטוי וקדושתו לעבודה מילי מילי קאמר וקשה אמאי לא מפרש ליה בכהן גדול ויש לומר משום דבכהן הדיוט איירי
וַיְיָ אֲהֵבוֹ:שמואל ב יב כד
אבל אסור בנעילת הסנדל.
5. וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת
מדכתיב ביחזקאל, ונעליך
דכתיב כי אם לאב ולאם ואילו כ"ג לא יטמא לאביו ולאמו ולא ניחא ליה למימר כדאמרינן בקדושין רישא בכהן גדול וסיפא
תשים ברגליך. מכלל
בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ
בכהן הדיוט ועוד דלא הוה קמ"ל מידי אבל כהן הדיוט ביום חינוכו אינו כתיב בקרא בפירוש מיהו קשה לן כיון דמילי מילי כתיב אמאי
דכולי עלמא אסירי.
וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר
ר"ש אומר בבאו מקריב בזמן שראוי לביאה (ב) וקשה דבפרק תמיד נשחט דקאמרינן כל הזבחים ערל וטמא משלחין
כשאמרו אסור בנעילת
יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב
הסנדל, לא אמרו אלא
קרבנותיהן ועוד דהכא נמי לא משמע דאיירי אלא במצורע דאהא דבעי מצורע מהו שישלח קרבנותיו מייתי ליה ונראה לי דר"ש לאפוקי
מִחוּץ לְאָה¢ לוֹ שִׁבְעַת
ויקרא יד ח
בעיר אבל בדרך מותר,
יָמִים:
מצורע אתי דרבי יהודה דריש ביום באו ביום שמתחנך לעבודה ור"ש מוקי לביום באו דקאי אדלעיל דאיירי במצורע ולא איירי מידי
6. לֵךְ אֱמֹר לָהֶם
יצא לדרך נועל, נכנס לעיר
בעשירית האיפה אלא בא לומר דבמצורע דאיירי בקרא כשיטהר ויכנס לעזרה דהיינו לאחר ימי ספרו אז יקריב חטאתו או שאר
חולץ. וכן המנודה. מצורע
שׁוּבוּ לָכֶם לְאָה¢ לֵיכֶם:
דברים ה כו
תיקו. אבל אסור בתשמיש
קרבנותיו ובתוספות פי' דערל וטמא משלחין קרבנותיהן (ג) בטומאת שרץ ולא בטומאה מגופו והקשה על זה מהא דאמרינן במגילה פ"ק
7. וְאַחֲרֵי טָה¢ רָתוֹ
המטה. שנאמר וינחם דוד
מזובו ולא מנגעו משמע דאם יטהר מזובו יביא קרבן אע"פ שהוא מצורע וכמו כן קשה למאי דפרישית ותירץ דלא איירי
את בת שבע אשתו ויבא
שִׁבְעַת יָמִים יִסְפְּרוּ לוֹ:
התם לענין קרבן אלא שיהא טהור מדין משכב ומושב דחמירא הוה טפי מבמצורע וצ"ע בפרק כל הזבחים שנתערבו
אליה, מכלל דמעיקרא
יחזקאל מד כו
8. וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ
אסיר. מנודה מהו, ת"ש
ובפרק כל הגט מפורש קצת דיני סמיכה שצריך בעלים ואם כן אין טמא מביא קרבנותיו
כל השנים שהיו ישראל
אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית
מתרין במדבר היו כמנודין, והיו
לְשָׁרֵת
בַּקֹּדֶשׁ יַקְרִיב
משמשין מטותיהן. ודלמא שאני מנודה לשמים דקיל, והא אמרת מנודה לשמים חמור הוא. ספוקי מספקא ליה, קאי הכא מדחי ליה אזיל הכא מדחי ליה. מצורע מהו בתשמיש המטה, ולא איפשיטא בהדיא. אבל
חַטָּאתוֹ
נְאֻם אֲדֹנָי
יחזקאל מד כז
אֱלֹהִים: