ג: משקין בית השלחין פרק ראשון מועד קטן
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רבי
אלעזר אומר חרישה. מהא ליכא למימר (ב) תסתיים דר'
כי אתא רב דימי. מארץ ישראל לבבל: אמר. שמעית דאמרי בא"י
כב א ב ג
א) ב)
ג)
יכול ילקה על תוספת: ושמעית דנסיב עליה תלמודא לפטורא. ולא
אלעזר לעיל דאמר אינו לוקה דאיכא למימר דרבי אלעזר
ד)
ידענא מאי תוספת ולא פטור: רבי אלעזר אמר חרישה. בשביעית
לא שמיע ליה הא דאמר לקמן דהתירו תוספת שביעית הלכך הוה
כג ד
להכי קרי ליה תוספת דלא
נפיק עיקרו מן התורה אלא מכלל ופרט
אמר הכי דליכא לפרש מילתא דרב דימי אלא בחרישה אבל לדידיה
ה)
כד ה
וכלל כדאמרי' לעיל : ונסיב תלמודא
אסור ולוקה דלא ס"ל אי נמי דכיון
ט)
ו)
לפטורא. כדאמרינן הני אין: דאם
דאיתא בהדיא כי הך דלעיל במילי
כי אתא רב דימי אמר יכול ילקה על התוספת
כה ו
ז)
כן. דהוי לקי: כל הני פרטי.
דחרישה אינו צריך לומר תסתיים
ונסיב לה תלמודא לפטורא ולא ידענא מאי
כו ז
דפריט בהדיא דאסור בשביעית
דאין דרך הש"ס לומר תסתיים בדבר
תלמודא ומאי תוספת ר' אלעזר אמר חרישה
❖
זריעה וזימור קצירה ובצירה: למה
המפורש בהדיא כל כך:
והכי קאמר יכול ילקה על חרישה דאתיא
יכול
ילקה על תוספת של ראש
לי. דכתב רחמנא אלא למימרא
מכלל ופרט וכלל ונסיב ליה תלמודא לפטורא
השנה. ואם תאמר מלקות
דאהנך הוא דלוקה וכו' שמע מינה
תורה אור השלם
דאם כן כל הני פרטי למה לי ור' יוחנן אמר
אחרישה לא לקי: ימים שלפני ראש
מנלן והלא לא כתיב בתוספת לאו
1. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד
ימים שהוסיפו חכמים לפני ראש השנה
השנה. של שביעית שהוא תוספת
ח)
אלא עשה גרידא בחריש ובקציר
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת
בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת:
על השביעית: דאתיא מבחריש
והכי קאמר יכול ילקה על תוספת ראש השנה
תשבות איכא למימר דמבחריש ובקציר
ט) י)
שמות לד כא
ובקציר. כדאמר לקמן אם אינו ענין
מפקינן דצריך תוספת כלומר
דאתיא מבחריש ובקציר תשבות ונסיב לה
כ) ל)
2. אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ
1
❖
שהשביעית מתחלת משנה הששית
לשביעית שהרי כתיב שדך לא תזרע
י)
בֵּלְטְשַׁאצַּר אֶשְׁתּוֹמַם
תלמודא לפטורא כדבעינן למימר לקמן מאי
כְּשָׁעָה חֲדָה וְרַעְיֹנֹהִי
וכל דין שביעית יהיה לששית דהכי
וכרמך לא תזמור תנהו לענין ששית
ימים שלפני ראש השנה כדתנן עד מתי
א)
יְבַהֲלֻנֵּהּ עָנֵה מַלְכָּא
קאמר רחמנא דשביעית מתחלת קודם
שנכנס לשביעית דבשביעית נמי
וְאָמַר בֵּלְטְשַׁאצַּר חֶלְמָא
הגהות הב"ח
חורשין בשדה אילן ערב שביעית בית שמאי
אסור: כדבעינן למימר לקמן. גמר
שנת שביעית וא"כ הוא כשביעית:
וּפִשְׁרֵא אַל יְבַהֲלָךְ עָנֵה
עד עצרת. דהיינו יותר דבכל
(א) רש"י ואתו
אומרים כל זמן שיפה לפרי וב"ה אומרים [א]
בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַר מָרִי
שבת שבתון משבת בראשית : כל זמן
כ)
ב"ש וב"ה וגזרו מפסח
חֶלְמָא לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ
עד העצרת וקרובין דברי אלו להיות כדברי
א
שיפה לפרי. כלומר כל זמן שחרישה
מקום בית שמאי לחומרא
ומעצרת
דניאל ד טז
לְעָרָךְ:
3. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת
אלו ועד מתי חורשין שדה הלבן ערב
ובית הלל לקולא לבד מאותן דברים
יפה לפירות שגדלו בששית דהיינו
ב)
דכל
שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת
דקחשיב בעדיות :
נמי קרוב לעצרת אבל מכאן ואילך
שביעית משתכלה הלחה וכל זמן שבני אדם
הפסח והעצרת
לַיְיָ שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע
וקרובים
דברי אלו. קא משמע
לא דהוי כמתקן פירות שביעית:
חורשים ליטע מקשאות ומדלעות ר' שמעון
וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר:
❖
(ב) תוס'
ויקרא כה ד
שדה לבן. של תבואה: שתכלה
לן דאין ב"ש מחמירין
אומר א"כ נתנה תורה שיעור לכל אחד
לעיל
הלחה. שכלין הגשמים של שנה ששית
אלא מעט על ב"ה ולאשמועינן
ואחד בידו ב אלא בשדה הלבן עד הפסח
דעד ההיא שעתא מהני חרישה
מילתייהו דבית שמאי פירש הכי:
רבינו חננאל
ובשדה האילן עד העצרת (וב"ה אומרים
כל הרוצה לבטל יבא ויבטל.שמא
ג)
לזריעה דשנה זו אבל משתכלה הלחה
כי אתא רב דימי אמר, יכול
עד הפסח) ואמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי
אינו יכול לחרוש דמחזי כחורש לצורך
יתקלקלו הקרקעות ואינן מגדלין
ילקה על התוספת, ונסיב
יהושע בן לוי משום בר קפרא רבן גמליאל
(ג) ד"ה
שביעית דהיינו כל זמן שבני אדם
תבואה בלא חרישה לאחר זמן זה
לה תלמודא לפטורא.
מאי תוספת, ר' אלעזר
חורשין ליטע מקשאות: נתנה תורה
ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום
התנו שיהא כח להתיר לצריכים שחשו
ג
ובמשמעותיה דקרא
אמר חרישה שהיא תוספת
שיעור לכל אחד ואחד בידו. כלומר נתת
להפסד רבים שלא יגרמו רעה לעולם:
❖
אמר ליה רבי זירא לר' אבהו ואמרי לה ריש
על הזריעה ועל הקצירה,
הלכה למשה מסיני. מהכא
דבריך לשיעורין שפעמים זה חורש
דאתיא מכלל ופרט,
לקיש לר' יוחנן רבן גמליאל ובית דינו היכי
א"כ כל הני פרטי
קודם חבירו ליטע מקשאות: על
איכא לדקדק מדשרא
מצו מבטלי תקנתא דב"ש וב"ה והא תנן
למה לי, והדין הוא
הגהות הגר"א
שני פרקים. דפסח ועצרת: ובטלום.
רחמנא ילדה מכלל דזקינה אסורה
תלמודא דנסיב לפטורא.
הרי על ידי הלכה למשה מסיני אין ב"ד יכול לבטל דברי בית דין חבירו
ד) ד
[א] גמ'
דחורשין עד ראש השנה: תקנתא
פרטיהן, הזורע והזומר
אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין
וקוצר ובוצר, למה לי,
דשמאי והלל. דרבי שמעון דאמר עד
נאסרה תוספת שביעית אבל להתירא
אלא ללמדך דאהני
אשתומם כשעה חדא אמר ליה אימור כך
ה)2
פסח ועד עצרת והיינו אליבא דב"ש
לחוד לילדה לא אצטריך דמהיכא
תולדות דזומר ובוצר
תיתי לאסור: נטיעות. תנן
התנו ביניהן כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל
הוא דמיחייב, אתולדות
וב"ה: כך התנו. שמאי והלל בשעת
אחרנייתא לא מיחייב.
תקנתם: דידהו היא. תקנתם היא:
במסכת שביעית פרק קמא עד אימתי
דידהו היא הלכה למשה מסיני היא דאמר
❖
ור' יוחנן אמר ימים
חורתן. מקום: י' נטיעות. המפוזרות
נקראו נטיעות ר' אלעזר בן עזריה
שהוסיפו חכמים לפני,
ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש
ראש השנה, להיות חורשין
אומר עד שיחולו רבי יהושע אומר
בתוך בית סאה שהוא נ' על נ'
בקעת בית חורתן עשר נטיעות ערבה
ו) ה
ו
באילן ערב שביעית עד
מוסף רש"י
בת שבע שנים רבי עקיבא אומר
חורשין כל השדה שלהל) בשבילן בערב
העצרת, אע"פ שנהנה
ז וניסוך המים הלכה למשה מסיני אמר רבי
נטיעה כשמה אילן שנגמם פירוש
שביעית עד ר"ה ואמרי הני הואיל
אשתומם כשעה חדא.
האילן בחרישה זו בשנה
יצחק כי גמירי הלכתא שלשים יום לפני
השביעית. ובשדה הלבן
שנחתך והוציא חליפין מטפח ולמטה
וילדות הן איכא פסידא יתירא לכך
עד הפסח. וכך, אמרו,
(חולין כא. ועי' דניאל ד
ראש השנה ואתו הני תקון מפסח ומעצרת
כנטיעה מטפח ולמעלה כאילן דברי
חורשין עד ראש השנה אבל זקינה
טז) עשר נטיעות.
יכול ילקה על תוספת
רבי שמעון: ניסוך המים.
ואתנו בדידהו כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל
אין חורשין עד ראש השנה. אלמא
ראש השנה, וכר' עקיבא
דמרבה להו מבחריש
דהלכה למשה מסיני הן: וערבה.
והני הלכתא נינהו קראי נינהו (דתנן)
והא דאמרינן בעלמא
ז)
ח)
ובקציר תשבות, ואמר, אין
להקיף המזבח: כי גמירי הלכתא.
מ"ם יו"ד מ"ם לרבות ניסוך המים
בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר אין
צריך לומר חריש וקציר
1
מן התורה אינו אלא אסמכתא בעלמא
דאין חורשין לזקינה עד ראש השנה
של שביעית, שהרי כתיב
צריך לומר חריש וקציר של שביעית שהרי
כפר"ח: שהרי כבר נאמר שדך
שדך לא תזרע, אלא חריש
אבל חורשין עד שלשים יום לפני ראש
כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא
של ערב שביעית שנכנס
3
לא תזרע וגו'. ואח"כ כתיב את
השנה: ואתו. בתקנה דידהו
(א)
בשביעית כו', ונסיב לה
תזמור אלא חריש
של ערב שביעית
קרא לפטורא, כדאמרן
דהרחיקו עד הפסח ועד העצרת: וכל
ספיח קצירך לא תקצור אלמא קצירה
שנכנס
ירושלמי
בשביעית,
הרוצה לבטל יבא ויבטל. ורבן גמליאל
לא אצטריך ואפילו אם תימצי לומר
באיסור שני פרקים
דבטל לא בטל אלא מפסח ומעצרת עד שלשים יום לפני ראש השנה:
חרישה צריכה דאזהרת חרישה לא אשכחן אלא הכא מיהא קצירה
הללו התירו, ובאו, אחרי
כן בשעה שאסרו והתירו
לא אצטריך ולההיא דרשא דאתיא קצירה אתיא חרישה כיון דכתבינהו
שנכנס
למקרא סמכו. בחריש,
גבי הדדי אי נמי ס"ל לר"ע כי ההיא דאמרן לעיל דלוקה על חרישה וכדאמרינן טעמא לעיל סבר ר' עקיבא ותרוייהו מיותרין ואליבא דר' עקיבא
(ובחריש) [ובקציר], איזהו
קפריש ואזיל דר' עקיבא סבר אם אינו ענין לשבת תנהו גבי שביעית (ג) ובמשמעות שבא להחמיר ולא להקל ולא בעי לאוקמי בשבת כר' ישמעאל
חריש אסור, בחריש,
שקצירו אסור, ואיזהו,
להקל דהכי עדיפא ליה ור' ישמעאל עדיפא ליה לאוקמי בשבת דפשטיה דקרא מיירי ביה ואפילו להקל מלאוקמי בשביעית דלא מיירי ביה ולהחמיר:
חריש של ערב שביעית,
אלא
שנכנס לשבעית. ובקציר
שחרישו אסור, ואיזהו, חריש של שביעית שיצא למוצאי שביעית. וכשהתירו אחריהן למקרא סמכו, והא כתיב הכא
בשביעית שבת, וכתיב בשבת בראשית שבת, מה ערב שבת בראשית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה, אף
ערב שבת שביעית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה. אם כן למה נאמר עד העצרת, שעד כאן יפה לפרי ומיכן
ואילך מנבל פירותיו. ומקשינן, היכי מבטל רבן גמליאל תקנת הלל ושמאי, והתנן אין בית דין יכול לבטל דברי בית
דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ופרקינן, תיקנו שמאי והלל תקנה זו והתנו שכל הרוצה לבטל
יבוא ויבטל. ומקשינן, וכי דבית הלל ושמאי הן, והא הלכה למשה מסיני הן, דאמר ר' יוחנן עשר נטיעות, והן אלו
(סוכה לד.) ערבה. (שם) וניסוך המים.
ששנינו במס' [שביעית] פרק ראשון עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש
[השנה]. פירוש, מהכא שמעינן שהנטיעות הן שמותר לו לחרוש להן בששית עד ראש השנה. אבל האילנות שכבר
(שם) הלכה למשה מסיני.
עשו פירי וזיקנו אין חורשין להן בששית עד ראש השנה. בתחלת פרק ראשון ממס' שביעית, עד מתי חורשין שדה
(שם) אין צריך לומר חריש וקציר של
האילן ערב שביעית, בית שמאי אומרים כל זמן שהוא יפה לפרי. שהחרישה תועיל לפירות שבאילן שהן הפירות השנה
שביעית.
הששית. אבל אם נכנס הקיץ, וגמרו הפירות, ואין החרישה מועלת לאותן הפירות כלום, נאסר בחרישה. שהחרישה
(ר"ה ט.)
אותו (העץ) [העת] אינה מועלת לשנה הששית כלום, ונעשה כאילו הוא חורש לשביעית, ושיערו בית הלל אותו העת,
(מכות
עצרת. וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. ומנא תימרא דשני לן בין נטיעה לאילן, כדתנן במס' שביעית פ"א, עד
ח:) אלא חריש של ערב שביעית. (ר"ה שם)
אימתי נקראו נטיעות, ר' אלעזר בן עזריה אומר עד שיחולו, ר' יהושע אומר בת שבע שנים, ר' עקיבא אומר נטיעה
כשמה. אילן שנגמם, פי' שנחתך והוציא חילופין, מטפח ולמטה כנטיעה, מטפח ולמעלה כאילן, דברי ר' שמעון.
מכאן דשני לן בין נטיעה לאילן. ש"מ, מדהתיר לחרוש לנטיעות עד ראש השנה, מכלל שאין חורשין לאילן עד ראש השנה. ומן ההלכה שמענו, ולא מדבית שמאי ובית הלל. וערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני הן. ופריק ר' יצחק,
כי אתאי הלכתא לל'. כדתנן בשביעית בפ' שיני, אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה. ואתו בית שמאי ובית הלל התקינו, מפסח לשדה לבן ומעצרת לשדה האילן. ושקלו וטרו,