ואלו
מגלחין פרק
שלישי מועד קטן
יז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וטרקיה.
תלמיד חכם שנידה
לכבודו. כבר פירשתי למעלה ח): עביד (איניש)
נשכו אאמתו ויש מפרשים מדה כנגד מדה משום
[סט] [א]
א) ב)
דנחשד בזנות: ולא קיבלוהו. דהדרא ליה עכנא:
ג)
דינא לנפשיה. דאמר ליה את מחייבת לי הכי והכי: דפסיקא ליה.
דעבר אדרבי אילעאי. ולכך לא קיבלוהו אע"פ שהיה תלמיד
ד) ה)
שודאי הוא לו ולא ספק: סנו שומעניה. שיוצאין עליו שמועות
סט ב
ו)
רעות: צריכי ליה רבנן. דאתריה דהוה רבהון: ואם לאו אל
חכם וי"ג דעבד כר' אילעאי ומשום הכי קיבלוהו דייני:
ז)
אם רואה אדם שיצרו מתגבר
ח)
יבקשו תורה. הואיל וסנו שומעניה
ע ג
ט) י)
עליו. וכתב ר"ח חס ושלום
הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא
תלמיד שנידה לכבודו נדויו נידוי דתניא
❖
דמוטב דלא ילפי מיניה: אתא איהו.
לא הותר לו לעשות עבירה אלא
א) מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה
האי מנודה נמי בהדייהו: מאי דקמן.
ע"י כך יכנע לבו בפ"ק דקדושין
לתלמיד אינו מנודה לרב לרב הוא דאינו
תורה אור השלם
כלומר היכי מתרמי דעל האי סבא
פירשתי:
ד
מנודה הא לכולי עלמא מנודה למאי $ אי
נידוי
מי נתחייבתי לך. אע"פ
ר' שמואל בר נחמני האידנא לבית
1. אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה
[ ] במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה
א
1
המדרש: שמע מינה. דלהכי איתרמי
וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְיָ:
שמשמתין בעבור ממון
עא ה
משלי כא ל
ואין עצה לנגד ה' אלא לאו לכבוד עצמו
דאתא האידנא לבי מדרשא דלאו
כדאמרינן לעיל הני מילי
2. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ
אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא
מזליה הוא דלישרי ליה: וטרקיה
לממונא י"ל שהיה לו לקרותו לב"ד
ב
דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ
כִּי מַלְאַךְ יְיָ צְבָאוֹת הוּא:
אאמתיה. נשכו למנודה באמתו:
לנפשיה במילתא דפסיקא ליה ההוא צורבא
תחילה שמא יפרע ועוד דבב"ד נמי
ג
עב ו
מלאכי ב ז
ולא קבלוהו. דהדרא עכנא למערתא
צריך שני וחמישי ושני כדפירשתי לעיל
מרבנן דהוו סנו שומעניה א"ר יהודה היכי
3. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי
ולא פתחה פיה: דייני. ראשי ב"ד.
וכדמשמע בפרק הגוזל בתרא
עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ
ליעביד לשמתיה צריכי ליה רבנן לא לשמתיה
עג ז
מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ:
וחסידים עדיפי מינייהו: מאי טעמא.
ולא דמי לאיסורא (דמכין)
עד ח
קא מיתחיל שמא דשמיא א"ל לרבב"ח מידי
ויקרא יט יד
קבלוהו: דעבד כרבי אילעאי וכו'.
לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל
4. הַכֵּה הִכִּיתָ אֶת אֱדוֹם
שמיע לך בהא א"ל הכי א"ר יוחנן מאי דכתיב
ב)
עה ט
בהני שמועות רעות: מה שלבו חפץ.
תמרי שנשרו בשבת וכן [ריש] פרק
וּנְשָׂאֲךָ לִבֶּךָ הִכָּבֵד וְשֵׁב
כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו
בְּבֵיתֶךָ וְלָמָּה תִתְגָּרֶה בְּרָעָה
2
עבירה והואיל ואין מכירין אותו שם
הדר ובשם רבינו
עו י
וְנָפַלְתָּה אַתָּה וִיהוּדָה
מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה
ד
❖
תם שמעתי שהיו רגילין באותו מקום
ליכא חלול השם. ואמר לן רבי משום
(א)
מלכים ב יד י
עִמָּךְ:
5. וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם
הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו
שאוכלין באילנות ונותן דמים והשתא
רב האי גאון ויעשה מה שלבו חפץ
נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה וְדָמִיתִי
לא היו עוברים על הגזל:
רוצה לומר דודאי כיון שלבוש שחורים
אל יבקשו תורה מפיו שמתיה רב יהודה
הושע ד ה
אִמֶּךָ:
משמית נפשיה. משום צער
רבינו חננאל (המשך)
וכו' אני ערב בדבר שאינו חפץ
6. וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא
לסוף איחלש רב יהודה אתו רבנן לשיולי
יבקשו מפיהו כי מלאך ה'
מכאן ואילך בעבירה: דקא עבר
שצריך לנדות ת"ח א"נ
וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיְיָ רַק רָחָב
ביה ואתא איהו נמי בהדייהו כד חזייה רב
צבאות הוא, אם דומה הרב
הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר
משום ולפני עור לא תתן מכשול.
כדי שיהא זכור להתיר והא דלא
למלאך ה' צבאות יבקשו
יהודה חייך אמר ליה לא מסתייך דשמתיה
אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה
התיר לחבירו מתחילה כדאמרינן
דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו
תורה מפיהו ואם לאו אל
אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר
לההוא גברא אלא אחוכי נמי חייך בי א"ל
יהושע ו יז
יבקשו תורה מפיהו. שמתיה
שָׁלָחְנוּ:
והוה ליה איהו מכשילו: שלך אינו
בשבועות פרק קמא יבא
7. יְיָ שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי
רב יהודה, ולא שרייה
לאו בדידך מחייכנא אלא דכי אזלינא לההוא
נידוי. דלאו בדינא שמתיה: הכבד.
זכאי ויכפר על החייב לכך טוב כשיתיר
לשמתיה לא הוא ולא ר'
יְיָ פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ
עלמא בדיחא דעתאי דאפילו לגברא כוותך
לחבירו שיהא הוא מותר קודם:
בלשון הזה אומרים לו עשה עצמך
יהודה נשיאה. ואמר רב
בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז
❖
רַחֵם תִּזְכּוֹר: חבקוק ג ב
יהודה בעידנא דשכיב,
לא חניפי ליה נח נפשיה דרב יהודה אתא
כאדם שכבד עליו ראשו ושב בביתך
שלא בדיחנא, דאפילו לגברא רבא
בלשון כבוד אומר לו. (ב) לישנא אחרינא
לבי מדרשא אמר להו שרו לי אמרו ליה רבנן גברא דחשיב כרב יהודה
כי האי לא חניפי ליה. ולא
הכבד התכבד כבודך שתשב בביתך:
אשכח חד דשרי ליה, עד
הגהות הב"ח
ליכא הכא דלישרי לך אלא זיל לגביה דר' יהודה נשיאה דלישרי לך אזל
דטרקיה זיבורא אאמתיה
כסהו. אל תבזה אותו בפרהסיא:
(א) רש"י
לקמיה א"ל לר' אמי פוק עיין בדיניה אי מיבעי למישרא ליה שרי ליה
ושכיב, עילויה למערתא
כלילה. שחשיכה ואין אדם רואה:
דחסידי, ולא קיבלוה. עיילוה
עיין ר' אמי בדיניה סבר למישרא ליה עמד ר' שמואל בר נחמני על
משמית נפשיה. משום יקרא דההוא
למערתא דדייני וקיבלוה.
(ב) ד"ה
רגליו ואמר ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה
מאי סני שומעניה, דעבד כר'
צורבא מדרבנן: מימנו אנגידא.
אילעאי, דתניא ר' אליעאי
שלש שנים יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה א"ר זירא מאי דקמן דאתא
❖
מלקות ומלקות יפה להם יותר משמתא
הזקן אומר אם רואה אדם
האידנא האי סבא בבי מדרשא דהא כמה שני לא אתא ש"מ לא מיבעי
שיצרו מתגבר עליו, פירוש
והוו מלקי להו: ומהניא כי טיחיא
מבקש לשתות במיני זמר
בתנורא. כשומן שטוחין את התנור
למישרא ליה לא שרא ליה נפק כי קא בכי ואזיל אתא זיבורא וטרקיה
ולשמוח בשמחה המרגילה
גליון הש"ס
ונבלע בתוכו שאין יוצא לעולם כלומר
לידי עבירה כגון זה, (אמר)
אאמתיה ושכיב עיילוהו למערתא דחסידי ולא קיבלוהו עיילוהו $ למערתא
גמ' אי במילי דשמיא.
ילך למקום שאין מכירין
מכה לכל מאן דמשמתינן ליה דלא
דדייני וקיבלוהו מ"ט דעבד כר' אילעאי דתניא ר' אילעאי אומר אם רואה
ג)
אותו וילבש שחורין ויתכסה
נפקא מיניה לעולם: ופליגא דר"ש
שחורין ויעשה מה שלבו
אדם שיצרו מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף
ב"ל. דאמר יוצאה: גנובתיה.
שם למערתא דדייני
חפץ. כגון אכילה ושתיייה
שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא שפחה של
וקיבלוהו.
במיני זמר וכיוצא בהן. אבל
זנב: דידה עבדא. ומלקי ליה:
דבר עבירה שיש בה דין אדם
בית רבי מאי היא דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו
מסתפינא מיניה. דגברא אלמא
שם אמר רב הונא
או דין שמים, ואפילו חייבי
גדול אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא דקעבר משום ולפני עור לא תתן
הוא: שקיל פתיחא עלויה. כתוב
באושא התקינו.
ה
לאוין או חייבי עשה, וכל
3
שכן למעלה שאיסורן איסור
עליו שמתא: שקליה. לכתב שמתא:
מכשול דתניא ולפני עור לא תתן מכשול במכה לבנו גדול הכתוב מדבר
❖
עולם, חס ושלום שהתיר ר'
ואחתיה
ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני רמא ביה
אלעאי ואפילו בסתר, אלא
דבר שפירשנו למעלה, הוא
קלא ולא אשגח ביה אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא א"ל אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא אם ממון
שאמר לעשות. ואפילו דברים
מוסף רש"י
נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך אתא לבי מדרשא א"ל שלו נידוי שלך אינו נידוי ומאי תקנתיה זיל לגביה
הללו לא התירן לו, אלא אמר
ו
❖
כמשיא עצה לעשות כך כדי
הובא בעמוד קודם
דלישרי לך לא ידענא ליה אמרו ליה זיל לגבי נשיאה דלישרי לך דתניא נידוהו ואינו יודע מי נידהו
ז
להבריח [נ"א: להבטיח] את
ילך אצל נשיא ויתיר לו נדויו $ אמר רב הונא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו אלא
יצרו להשלים תאותו, וכיון
שיראה עצמו לבוש שחורין
רבינו חננאל
אומר לו 4 הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם ופליגא דריש לקיש ד) דאמר ריש
ועטוף שחורין משתבר יצרו
תלמיד חכ' שנידה לכבודו
ונמנע ואינו עושה. וזה
לקיש ח תלמיד חכם שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא שנאמר 5 וכשלת היום וכשל גם נביא עמך
צורבא מרבנן עשה כר'
נידויו נידוי. דדייק מדתניא
לילה כסהו כלילה מר זוטרא חסידא כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא ברישא משמית נפשיה והדר
ה)
מנודה לתלמיד אינו מנודה
אילעאי ולבש שחורין
לרב לבדו, הא לכולי עלמא
ונתעטף שחורים, ואחר זה
משמית לדידיה כי הוה עייל באושפיזיה שרי ליה לנפשיה והדר שרי ליה לדידיה ו) אמר רב גידל
כולן חזר לשתות במיני זמר
מנודה. והני מילי לכבוד
אמר רב ת"ח מנדה לעצמו ומיפר לעצמו אמר רב פפא תיתי לי דלא שמיתי צורבא מרבנן מעולם
ט
עצמו, אבל במילי דשמיא אין
כגון [נ"א: כמו] שהיה עושה
חכמה ואין תבונה לנגד ה'.
ולפיכך שמתיה רב יהודה.
אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד כי הא ז) דבמערבא י מימנו אנגידא דצורבא מרבנן
אמר רב יוסף צורבא מרבנן
תנא דבי ר' ישמעאל ולפני
ולא מימנו אשמתא מאי שמתא אמר רב שם מיתה ושמואל אמר שממה יהיה ומהניא ביה כי
עביד דינא לנפשיה, במלתא
עור לא תתן מכשול, זה
דפסיקא ליה. כגון הקורא
המכה בנו הגדול. שכיון
טיחיא בתנורא ופליגא דריש לקיש דאמר ריש לקיש כשם שנכנסת במאתים וארבעים ושמונה איברים
לחבירו עבד יהא בנידוי,
שהוא גדול חוזר גם הוא
כך כשהיא יוצאה יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים כשהיא נכנסת דכתיב והיתה העיר
וכיוצא בו. ההוא צורבא
ומכה אביו, (זה) ונמצא כי
6
מרבנן דהוה סני שומעניה,
אביו גורם לו והכשילו. ריש
חרם חרם בגימטריא מאתים וארבעים ושמונה הוו כשהיא יוצאה דכתיב 7 ברוגז רחם תזכור רחם
שהיה שם שמים מתחלל על
לקיש הוה מנטר פרדיסא,
בגימטריא הכי הוו אמר רב יוסף שדי שמתא אגנובתא דכלבא ואיהי דידה עבדה דההוא כלבא
ידו. כגון הא דגרסינן בסוף
אתא ההוא גברא אכיל תאיני,
יום הכיפורים מי שיש בידו
רמא ביה קלא, לא אשגח
דהוה אכיל מסאני דרבנן ולא הוו קא ידעי מנו ושמתו ליה איתלי ביה נורא בגנובתיה ואכלתיה
חילול השם, יצחק דבי ר'
ביה, אמר, ליהוי ההוא גברא
ההוא אלמא דהוה קא מצער ליה לההוא צורבא מרבנן אתא לקמיה דרב יוסף א"ל זיל שמתיה
בשמתא. אמר ליה אדרבה
אמי אמר כל שחביריו
מתביישין משמועתו, היכי
ליהוי ההוא גברא בשמתא.
א"ל מסתפינא מיניה אמר ליה שקילי פתיחא עליה
כל שכן דמסתפינא מיניה א"ל שקליה אחתיה בכדא
דמי דאמרי שרא ליה מריה
אם ממון נתחייבתי לך נידוי
ואחתיה
מי נתחייבתי לך. אתא שאיל
לפלוני. אבל הא דאמר רב
כגון אנא דשקילנא בישרא
לבי מדרשא, אמרו לו, שלו
כו', ודאמר ר' יוחנן כגון אנא דאי מסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין. על עצמם בלבד אמרו ולא על זולתם, שהיו
נידוי שלך אינו נידוי, זיל לגבי נשיאה דלישרי לך. דתניא נידוהו ואינו יודע מי נידהו ילך אצל נשיא ויפר לו. ירושלמי הדא
אמרה המנדה למי שאינו צריך וחזר הוא ונידהו, נידוי השני נידוי. אמר רב הונא באושא התקינו אב בית [דין] שסרח אין
מחמירין הרבה על עצמם, הלא תראה שכל אחד כך אמר כגון אנא, אבל כולי עלמא כדאמרן. וכגון אלישע אחר שהיה
מתעסק בספרי מינין ושותה במיני זמר, כדגרסינן זמר יווני לא פסק מביתו. אמרו עליו על אחר שהיה עומד מבית המדרש
מנדין אותו, אלא או'[מרים] לו הכבד ושב בביתך, חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם. ריש לקיש אמר תלמיד שסרח
הרבה סיפרי מינים היו נושרין לו מחיקו. וגרסינן נמי השותה במיני זמר כו'. וכל צורבא מרבנן דהכי עובדיה, מתקרי סנו
אין מבזין אותו בפרהסיא. שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, כסהו כלילה. אמר רב תלמיד חכמים מנדה לעצמו
שומעניה. ואמר רב יהודה בההוא צורבא מרבנן דהוו סני שומעניה כדאמרן, היכי נעביד ביה, נישמתיה, צריכי ליה רבנן, לא
ומיפר לעצמו. מר זוטרא חסידא, כי הוה מתחייב תלמיד חכמים נידוי הוה משמת נפשיה ברישא והדר משמת ליה, וכד הוה
נשמתיה, קא מתחלל שם שמים. אמר ליה רבה בר בר חנה, הכי אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה
עייל לביתיה הוה שרי ליה ברישא והדר שרי לנפשיה. אמר רב פפא תיתי לי דלא שמיתנא צורבא מרבנן מעולם. כי הא