יז:
ואלו
מגלחין פרק
שלישי מועד קטן
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שלא ישהו קרבנותיהן. אע"ג דתגלחת דנזיר לא מעכבא מכל
ואחתיה בכדא. תקע בתוך הכד ולא ישמעו: בי קברי. דלא שכיחי
ט)
עז א
א)
ב)
תמן אינשי: וקרי ביה. כלומר תקע ביה אלפין שיפורי: מאי תברי.
מקום רגיל הוא לגלח דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו
תחת הדוד: כשחל שמיני בשבת. כגון שמע שמועה בשבת
ג)
למה תוקעין תקיעה ושברים: תברי בתי רמי. כלומר שמתא משבר
ד)
בתים גבוהים: בשלא היה להן פנאי. דדוקא נקט שעלו מטומאתם
דקבורתו לא היה בשבת ובירושלמי מוקי לה כשגררתו חיה ונתייאשו
עח ב
ה)
עט ג ד ה
ו) ז)
לבקש דמונין לו משעה שנתייאשו:
ברגל לפיכך מגלחין שלא היה להן
ותנא דידן סבר לה כרבנן. ואין
ח)
פנאי לגלח דעדיין לא עלו מטומאתן:
ט) י)
ואחתיה בי קברי וקרי ביה אלפא שפורי
או דלמא אע"פ שהיה להם פנאי.
להקשות מ"מ יגלח ע"ש
כ) ל)
❖
בארבעין יומין אזיל עביד הכי פקע כדא
מ)
ולא גילחו קודם המועד מותרים
כמו חל שבעה שלו בערב שבת ערב
פ ו ז
ומית אלמא מאי שפורי שנפרעין ממנו מאי
לגלח במועד: שלא ישהו קרבנותיהן.
הרגל דשרו רבנן לגלח ואע"ג דלית
בתגלחתן עד לאחר הרגל דנזיר
להו מקצת היום ככולו באבילות דהתם
תברא אמר רב יצחק בריה דרב יהודה תברי
הגהות הב"ח
ומצורע אין מביאין קרבנותיהן עד
נשלם האבילות קודם יו"ט אע"ג
בתי רמי דתניא אמר רבן שמעון בן
א)
(א) רש"י
לאחר גילוח כדכתיב בהו קראי הלכך
דמגלח קודם שנשלם דהא לית להו
פא ח
ואי
גמליאל כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או
לא קנסינן להו בדלא עבדי מקמי
מקצת היום ככולו באבילות והכא
אסרינן
מיתה או עוני: והנזיר והמצורע מטומאתו
(ב) תוס'
רגל דזימנין דלא עביד קמי רגל
מיהא אית להו משום כבוד יו"ט
פשיטא ליה
לטהרתו: בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא
דאשכחן בזב וזבה דהויא
ומיאסרי להו במועד נמצא שמשהין
(א)
פב ט
דלתנא דידן לא שרינן
בשלא היה להם פנאי או דלמא אף בשהיה
ממאי
מקצת היום ככולו אבל כשיש עדיין
הקרבנות ואינן קריבין ביום השמיני
פג י כ
להם פנאי אמר ליה תנינא כל אלו שאמרו
א
ימי אבילות לא אבל תימה (ב) דהיכי
בזמנן לפיכך אמרו מגלח במועד
פשיטא ליה דאינו
מותרין לגלח במועד בשלא היה להם פנאי
אסרינן מהאי דלא תני מתניתין האבל
דמוטב לקרב זמן הקרבה ולא לאחר:
מגלח
פד ל
(ג) ד"ה
איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל. דתנן
והכהן מותרים לגלח משום דלית ליה
אבל היה להם פנאי אסורים ב נזיר ומצורע
ה"נ
פנאי והא מיבעיא לעיל
מתניתין הקובר מתו
אע"פ שהיה להם פנאי מותרים שלא ישהו
פה מ
קשיא תרתי למה לי
❖
שמונה ימים קודם הרגל בטלו ממנו
באבדה לו אבידה ולא פשיט מדלא
דאיצטריך
קרבנותיהן תנא הכהן והאבל מותרין בגילוח
פו נ
תני לה $ דאיכא למימר תנא ושייר
גזרת ל' יום ומותר בגילוח הואיל
האי אבל היכי דמי אילימא שחל שמיני
כמו כן הני תני ושייר ויש לומר
וכבר התחיל יום אחד מן השלשים
פז ס
שלו בערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בערב
גליון הש"ס
ג
כיון דאשכחנא פלוגתא דאבא שאול
וזה הואיל ולא גילח ערב הרגל לא
❖
הרגל אלא שחל שמיני שלו להיות בשבת
תוס' ד"ה ותנא דידן וכו'
יגלח ברגל: בשבת ערב הרגל.
ורבנן באבל אית לן למימר דתנא
דאיכא למימר תנא
ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי ערב שבת
דמתני' וברייתא בהכי פליגי וכיון
והוי אנוס דלא מצי לגלח בשמיני
ד
ושייר.
ערב הרגל להכי מגלח ברגל: איבעי
דבאבל פליגי בכהן נמי פליגי:
דאמר רב חסדא אמר רבינא בר שילא
רבינו חננאל
זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת.
ליה לגלוחי ערב שבת. שהוא שביעי:
הלכה כאבא שאול ומודים חכמים לאבא
ב) ה
❖
דבני מערבא מימנו אנגדא
הלכה כאבא שאול. דאפילו לא קבר
וא"ת פשיטא דהא אפי' שאר
שאול בשחל שמיני שלו להיות בשבת
דצורבא מרבנן, ולא מימנו
מלאכות אסור וי"ל משום דקתני
אלא שבעה ימים קודם הרגל בטלה
אשמותיה, אלא מכסין
ערב הרגל שמותר לגלח בערב שבת לא
אותו. מאי שמתא. רב
ומודים חכמים
לקמן
אלו דברים שאבל
ממנו גזרת שלשים:
מוסף רש"י
אמר שם מיתה, כלומר
צריכא ו שחל שביעי שלו להיות בשבת
לאבא שאול. אע"ג דבעו שמונה:
אסור בהן ולא קתני תכבוסת אי נמי
כל מקום שנתנו חכמים
מיתה בה. ושמואל אמר
ערב הרגל תנא ברא סבר לה כאבא שאול
עיניהם.
בשחל שמיני להיות בשבת ערב
תכבוסת (חייב) קאמר:
שם תהא, כלומר שם
ושמואל
(נדרים
תיתי, כדכתיב ובאה אל
דאמר מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה
אמר הלכה כר'
ג) ז
הרגל. דהוי אנוס: שמותר לגלח
ה"ג
ז:) בשלשה פרקים
בית הגנב וגו'. אמר
יוסי בזו ובזו
לו לכאן ולכאן וכיון דשבת הוי אנוס הוא
בערב שבת. שהוא שביעי: האי
בשנה.
אבוה דשמואל ומהניא
(סוכה נה:) באימורי
דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל
תנא דברייתא. דתני אבל מגלח
כי טחיה בתנורא, כלומר
תנא דידן סבר לה כרבנן דאמרי לא אמרינן
הרגלים.
אינה יוצאה משם לעולם.
באבל. וא"ת בעירובין
במועד: סבר כאבא שאול. דיום
מקצת היום ככולו ואכתי לא שלים אבילות
ופליגא דריש לקיש דאמר,
שביעי עולה לכאן ולכאן לשבעה
דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל
כשם שנכנסת ברמ"ח
דשבעה האי כהן היכי דמי אילימא דשלים
(שם) ובחילוק לחם
איברים כדכתיב והיית
ולשלשים וכיון דכבר התחילו שלשים
בעירוב ואמר נמי הלכה כרבי יוחנן
משמרתו ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי ערב
הפנים.
חרם, חרם בגימטריא
איבעי ליה לגלוחי קודם הרגל אלא
בן נורי ומקשה התם תרתי למה לי
רמ"ח הוי, כך יוצאה
הרגל לא צריכא ח דשלים משמרתו ברגל
דשבת הוי ואנוס הוא להכי מגלח
(ג) כו' וי"ל איצטריך הכא לאפוקי
ברמ"ח איברים שנאמר
תנא דידן סבר כיון דתנן בשלשה פרקים
ברוגז רחם תזכור. רחם
ד)
ט
במועד: ותנא דידן. דתני אלו
מדעולא וא"ת וכיון דאית ליה לשמואל
(סוכה שם)
בגימטריא רמ"ח הוי. אמר
בשנה היו כל המשמרות שוות באימורי
מגלחין ברגל ולא אבל: סבר כרבנן
רבי יהודה ור' יוסי הלכה כרבי יוסי
מיקל בתער.
רב יוסף שדי שמתא
דאמרי לא אמרינן מקצת היום ככולו.
כדאמרינן פרק מי שהוציאוהו
הרגלים ובחילוק לחם הפנים כמאן דלא
אגנובתא דכלבתא, והיא
(תענית יג.) בנתר.
דידה עבדה. ההוא כלבא
למה ליה למימר הכא הלכה כרבי יוסי
אלא שבעה שלימין בעינן ואכתי לא
שלים משמרתו ברגל דמי ותנא ברא סבר
דהוה אכיל מסאני דרבנן
וי"ל לאפוקי מדעולא ואעולא לא
שלים אבילות דשבעה קודם הרגל
❖
(שם)
אע"ג דשייך בהנך משמרות משמרתיה
ולא הוו ידעי, שמתא מאן
קשיא מידי מהתם דהיכא דאתמר
ולא הוי אנוס דאפי' לא הוי שבת
דעבד הא מילתא. איתליה
מיהא שלימא ליה תנו רבנן כל אלו
ה)
נורא בגנובתיה ואכלתיה.
אתמר כדאמר התם:
לא מצי לגלח להכי אינו מגלח במועד:
ההוא אלמא דהוה מצער
שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח
רבינו חננאל (המשך)
דשלים משמרתו ערב הרגל. בשבת
ואיסתייעא
ההוא צורבא מרבנן כו'.
בימי אבלן והתניא אסורים אמר רב חסדא אמר רב שילא כי תניא הכא
י
דלעולם לא שלמה משמרה אלא
והאידנא נמי מאן דבעי
הלוחות. ר' חייא בשם ר'
הכי כרב יוסף רשאי.
יוחנן זקן שנידה לעצמו
מותרין בשתכפוהו אבליו אי בשתכפוהו אבליו מאי איריא כל אלו שאמרו
בשבת: איבעי ליה לגלוחי ערב הרגל.
מאי שיפורא, אמר רבא
אפילו כהלכה אין נידויו
אפי' כולי עלמא נמי דתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה הכביד שערו
כלומר בערב שבת שהוא ערב הרגל
ו) כ
שנפרעין ממנו. מאי תברי,
נידוי. בימי ר' ירמיה אתת
תברי בתי. תניא אמר
עקא על טבראי, שלח
דהא אמרינן אנשי
מיקל בתער ל ומכבס כסותו במים הא אתמר עלה אמר רב חסדא מ בתער
רבן שמעון בן גמליאל
בעי מנרתא דכספא גבי ר'
משמר אסורין בגילוח ובחמישי מותרין
ולא במספרים במים ולא בנתר ולא באהל אמר רב חסדא זאת אומרת אבל
נ
ז)
כל מקום שנתנו חכמים
יעקב בר' אבון, שלח ליה
מפני כבוד השבת: דשלים משמרה
עיניהם בו, או מיתה או
עדיין לא (שלח) [שב]
אסור בתכבוסת ת"ר ח) כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפורנים
עוני. ירושלמי ר' יהושע
ר' ירמיה מרעתו, ובקש
ברגל. כגון דהוי יום חמישי יום
במועד דברי ר' יהודה ורבי יוסי מתיר וכשם שאמרו אבל אסור לגלח בימי
ס
בן לוי זמין ליה לחד
לנדותו. ואמר ליה ר' חייא
ראשון של רגל דלא מצי לגלח דהוי
בר נש ג' זימני ולא
בר יצחק עטושיא שמעתי
אבלו כך אסור ליטול צפורנים בימי אבלו דברי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר
י"ט ושלים משמרתו בשבת שהוא יום
אשגח ביה, אמר אילולי
שאין מנדין זקן אלא אם
אמר עולא הלכה כרבי יהודה באבל והלכה כרבי יוסי במועד שמואל אמר
דלא חרמית בר נש מן
[כן] עשה כירבעם בן נבט
שלישי לרגל: תנא דידן. דאמר אינו
יומא הוינא מחרים ליה,
וחביריו, שהעמידו עגלים.
הלכה
מגלח במועד: סבר כיון דתנן בשלשה
שעל כ"ד דברים מנדין,
אמר ליה מי שאמר דכמה
פרקים. בשלשה רגלים כל המשמרות שוים אכתי כמאן דלא שלים משמרתו דמי ועדיין יש לו חלק באימורי רגלים ולא שלים משמרתו בכל הרגל
על כבוד הרב, וזה אחד
השקוה ונידוהו, כירבעם
מהן, שנא' וכל אשר
בן נבט עשה. ונדון אילין
להכי אינו מגלח ברגל כדתנן אנשי משמר אסורין לגלח: ותנא ברא. דאמר מותרין לגלח: אע"ג דשייך בהנך משמרות. י)[שלים] עיקר משמרתו
לא יבא לשלשת הימים,
לאילין, וחששו אילין
דידיה להכי מותר בגילוח: הא אתמר עלה. הא דתני תכפוהו אבליו מיקל בתער ולא במספרים וקאתי ברייתא דכל הני שמותרין לגלח במועד
וכתיב ביה יבדל מקהל
לאילין, וצרכין למשתריא
מותרין לגלח בימי אבלו כשתכפוהו אבליו ומגלח במספרים: זאת אומרת. מדתני תכפוהו אבליו מכבס כסותו מכלל דשאר אבל אסור בתכבוסת:
הגולה. אמר ר' יצחק אית
אילין מן אילין. פיסקא
סגי מינהון מבדרן במתני'.
דנזיר [ו]המצורע מטמאתו
הלכה לטהרתו. אוקימנא כדתניא
בתעניות שלח לו שמעון
בן שטח צריך אתה נידוי, שאילו לא נגזרה גזרה בשני אליהו כו'. בראש השנה שלח לו רבן גמליאל כל
כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד בשלא היה להן פנאי, אבל היה להן פנאי לגלח ולא גילחו, אסורין. והנזיר
המעכב את הרבים מעשות מצוה צריך נידוי. בפסחים אילמלי תודוס אתה גזרנן עליך נידוי. תנן את מי נידו
והמצורע אע"פ שהיה להן פנאי לגלח ולא גילחו מותרין, שלא ישהו קרבנותיהם. תנא האבל והכהן מותרין לגלח
את אלעזר בן הנד שפיקפק בטהרת ידים. הדא אמרה המפקפק אפי' בדבר מדברי סופרים צריך נידוי. בעדיות
במועד. אוקימנא, באבל שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל. תנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת
דכמה השקוה. מהו דכמה, דכוותה. פי' גרים שכמותה השקוה. כלומר גינה שמעיה ואבטליון ונידוהו ומת בנדויו
היום ככולו, ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן. וכיון דשבת הואי אנוס הוא לפיכך מגלח במועד. ותנא דידן סבר
וסקלו [בית דין] את ארונו. הדא אמרה המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נידוי אמר ר' יוסי נמנו וגמרו
לה כרבנן כו'. כהן נמי, כגון דשלים ליה משמרתו ברגל כו'. ופשוטה היא. ת"ר תכפוהו אבליו זה אחר זה,
לכשיחזור מקרבין אותו. אמתא חזת לחד ספר מחי ינוקא יותר מן צרכיה, אמרה יהא ההוא גברא מוחרם. שאלו
פי' קודם שישלים ימי אבל זה מת לו מת אחר וכן עוד בתוך ימי אבל זה מת לו מת אחר, הכביד שערו,
לר' אחא ואמר צריך למיחש על גרמיה, הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי. ר' יעקב בר אביי
מיקל בתער, ומכבס כסותו במים. ואמר רב חסדא, נוטל שערו בתער, ולא במספריים. מכבס במים לבדם, ולא
בשם רב ששת, נמנו באושא שלא לנדות זקן, כר' אבהו דאמר זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו,
בנתר ולא בחול. זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת. ת"ר כשם שאסור לגלח במועד, כך אסור ליטול צפרנים,
אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך. וזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, נוהגין בו [כ]קדושת הארון. ששימש
ור' יוסי מתיר ליטול צפרנים במועד ובאבל. ואסיקנא כשמואל
דאמר הלכתא כדברי המיקל באבל. דאמר שמואל