ואלו
מגלחין פרק
שלישי מועד קטן
יט.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וטווה
על יריכו תכלת לציציתו. פירוש ע"י שינוי אבל בתפילין
וטווה על יריכו. החוטין אבל לא בידו בין אצבעותיו ובפלך כדרך
צח א ב
א) ב)
חול: גמ' לאחרים בטובה. ולא בשכר: מערים ומוכר שלו. כן
אי אפשר בשינוי שצריך כתיבה תמה ובעשיית תפילין
ג)
עושה כל ימות החג: כדי פרנסתו. בהרווחה ולא מיירי במי שאין
וציצית לא איירי במתני' ושמא אין איסור כי אם בכתיבה וטוייה ומה
צט ג
ד)
לו מה יאכל: אבל לא באבן. שתולה בחוט כדי שיוכל לשוזרו יפה:
שנהגו לכתוב בעוגל לא מצינו היתר (ב) וכן פירש בתוספות הרב
❖
מתני' הקובר מתו שלשה ימים
בשם רבו ואפילו על ידי הדחק על
ק ד
וטווה על יריכו תכלת לציציתו: גמ' ת"ר
קודם הרגל. הואיל ועיקר אבילות
יהודי אחד שתפוס היה התירו בדוחק
א
אינו אלא שלשה ימים: בטלה ממנו
גם על ידי היפוך שהוא נקרא מצד
כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וטווה על
הגהות הב"ח
גזרת שבעה. דלאחר הרגל אינו
אחר לא היו מתירין וגם אי לא אסור
יריכו תכלת לציציתו ולאחרים בטובה דברי
קא ה
(א) רש"י
צריך למנות יותר: שמונה ימים.
משום מלאכה הא אסרינן $ אפילו
רבי מאיר ר' יהודה אומר מערים ומוכר את
קודם הרגל בטלה ממנו גזרת שלשים
טירחא דלאו מלאכה בפרק קמא
שלו וחוזר וכותב לעצמו ר' יוסי אומר כותב
דהואיל והתחיל יום אחד מן השלשים
מיהו נהגו לומר דמתני' לא
קב ו
ומוכר כדרכו כדי פרנסתו אורי ליה רב לרב
אינו צריך לשמור כלום לאחר הרגל
איירי על ידי היפוך ויש כותבין על
❖
חננאל ואמרי לה רבה בר בר חנה לרב
דין שלשים אלא $ מותר לאלתר
ידי חילוק האות וכך היה עושה רבי
בתכבוסת בגיהוץ ותספורת: שבת
חננאל הלכה כותב ומוכר כדרכו כדי
זקני והיו"ד שאי אפשר היה כותב
ב
(ב) תוס'
בכתב הפוך: רבי יהודה אומר
רבינו חננאל
עולה. אירע שבת בימי אבלו עולה
פרנסתו: וטווה על יריכו תכלת: ת"ר טווה
בזה
מערים. לכאורה מחמיר יותר מרבי
למנין שבעה: ואינה מפסקת. דלאחר
ת"ר כותבים תפילין
אדם על יריכו תכלת לציציתו אבל לא באבן
❖
אסור ועל
ומזוזות לעצמן, ולאחרים
שבת צריך להשלים שבעה ימי אבלות
מאיר שהתיר לאחרים ובתוספות
דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אף באבן ר'
בטובה, דברי ר' מאיר, ר'
עם השבת: והרגלים מפסיקין.
פירשו דרבי מאיר אינו מתיר אלא
יהודה אומר מערים ומוכר
יהודה אומר משמו באבן אבל לא בפלך
בהערמה ולא הבנתי: רבי יוסי
דכי קבר מתו שלשה ימים קודם
וחוזר וכותב לעצמו, ר'
גליון הש"ס
וחכמים אומרים בין באבן בין בפלך אמר רב
יוסי אומר כותב ומוכר
אומר כותב ומוכר כדי פרנסתו.
הרגל מפסיק האבילות לגמרי ולאחר
רש"י ד"ה שמונה
כדרכו כדי פרנסתו. אורי
יהודה אמר שמואל וכן א"ר חייא בר אבא
הרגל אין משלים כלום: ואין עולין.
דשרי לגמרי לאחרים בשכר ודוקא
ימים וכו' מותר לאלתר
ליה רב לרב חננאל הלכה
בתכבוסת.
א"ר יוחנן הלכה בין באבן בין בפלך והלכה
כותב ומוכר כדרכו כדי
דכי קבר מתו בתוך הרגל דלא בטלה
כדי פרנסתו ולכאורה מיקל מכולהו
כותב כדרכו ומוכר כדי פרנסתו: מתני'
פרנסתו. וטווה אדם על
ממנו גזרת ז' אין ימי הרגל עולין
וכן פי' הר"א עוד פי' דכולהו הוי
יריכו תכלת לציציתו.
למנין ז' ימי אבילות אלא לאחר הרגל
שרי כדי פרנסתו דאין לו מה יאכל
אסיקנא אמר רב יהודה
א) הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל
ד"ה ואין עולין וכו' ג"י
אמר שמואל, וכן אמר ר'
צריך לישב ז' ימי אבילות זו היא
ולא איירי אלא כשיש לו מה יאכל
בטלה הימנו גזרת שבעה שמונה בטלו
לאו דוקא.
חייא בר אבא אמר ר'
סברתי. אבל בהעתק מצאתי ואין
ומחמיר רבי יוסי יותר מכולהו ולישנא
יוחנן, טווה אדם בין באבן
הימנו גזרת שלשים מפני שאמרו ג שבת עולה
עולין דכי קבר את מתו שני ימים
לא משמע הכי דהוה ליה למימר אינו
בין בפלך. והלכה כותב
ואינה מפסקת רגלים מפסיקין ואינן עולין
ומוכר כדי פרנסתו. מתני'
ד
לפני הרגל דלא בטלה ממנו גזרת
כותב אלא כדי פרנסתו מיהו במילתא
הקובר את מתו ג' ימים
ר' אליעזר אומר משחרב בית המקדש ב) עצרת
שבעה אין ימי הרגל עולין למנין
דרבי יהודה קשה נמי קצת דהוה ליה
תוס' ד"ה
קודם לרגל בטלה הימנו
כשבת רבן גמליאל אומר ראש השנה ויום
שבעת ימי אבלו אלא לאחר הרגל
למימר אינו כותב אלא כדי פרנסתו
ה
וטווה וכו' אפי' טירחא
גזירת שבעה, קברו קודם
דלאו מלאכה.
לרגל שמונה ימים בטלה
צריך לישב ה' ימי אבלות להשלים
על ידי אחרים או על ידי הערמה
הכפורים כרגלים וחכמים אומרים לא כדברי
ג)
❖
הימנו גזירת שלשים, מפני
לשני ימים שנהג לפני הרגל (א) ואני
והשתא מתני' אתיא כרבי מאיר ויש
זה ולא כדברי זה אלא עצרת כרגלים ראש
ו
שאמרו, שבת עולה ואינה
השנה ויוה"כ כשבת: גמ' אמר רב גזרת
מפרשים דכדי פרנסתו נמי לא משמע
אומר כי טעות סופר הוא דמה
מפסקת רגלים פסיקין
ואינן עולין. כו'. אמר רב
מוסף רש"י
שנזכר $ שלשה ימים לפני הרגל לאו
דאין לו מה יאכל שרי דהואיל דצורך
בטלו ימים לא בטלו וכן א"ר הונא גזרת
גזירות בטלו ימים לא
דוקא ואפילו שעה אחת לפני הרגל
מצוה מותר להשתכר בה דבחנם לא
בטלה הימנו גזרת
בטלו. פי' גזירות בטלו,
בטלו ימים לא בטלו ורב ששת אמר אפילו
שבעה.
נדחו גזירות האבילות גבי
בטלה ממנו גזרת שבעה דהרגל
ירצה לעשות כן ומתניתין פירש
ימים נמי בטלו מ"ט ימים לא בטלו שאם לא
הרגל, שיש לו לגלח
מפסיק: משחרב בית המקדש.
בתוספות הרב דפליגא אכולהו ותנא
וזולתי זה מגזירות
גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל
אחר הוא וה"ר יונה פירש דאתיא
שאין לעצרת תשלומין כל ז' ואינו
האבילות. ואם לא גילח
והתניא
ערב הרגל אסור לו לגלח
אלא יום אחד: כשבת. ודינו כשבת
כתנא קמא והכי פירושו אין כותבין
(נזיר טו.)
אחר הרגל, כי ימים לא
דעולה ואינה מפסקת: ראש השנה כשבת. הואיל ואינו אלא יום
ספרים תפילין ומזוזות כדי למוכרם או כדי להניחם ועוד פי' דאתיא
שמונה.
בטלו.
גמ'
אחד: גזרת. שלשים בטלו אבל ימים לא בטלו שלשים יום
כרבי יוסי לפי מה שפירש שרבי יוסי מחמיר ואין ראיה מכאן
לא בטלו דעדיין תלויין ועומדים: מאי טעמא ימים לא בטלו.
שמותר להניח תפילין דדלמא רבי מאיר ורבי יהודה לטעמייהו דסבירא
כלומר באיזה ענין לא בטלו ימים: שאם לא גילח ערב
להו פרק המוצא תפילין שבת זמן תפילין [ורב]
(שם)
הרגל. דכי בטלו גזרת שלשים ואיבעי ליה לגלוחי ערב
ורבה בר בר חנה נמי הכי מצי סברי ואע"ג דכולהו אמוראי דפרק
הרגל ולא גילח: אסור לגלח אחר הרגל. כל שלשים יום:
הקומץ רבה משמע דאית להו שבת לאו זמן תפילין
הוא אבל ר' יצחק בן אברהם היה מביא מן הירושלמי להתיר להניח
והתניא
דאמר בירושלמי חד בר נש אובד תפילוי בחולא דמועדא אתא לקמיה דרב חננאל פי' שיכתוב לו לפי שהיה סופר כדאיתא במגילה
שלחיה לקמיה דרבה בר בר חנה אמר ליה זיל הב ליה תפיליך ואת כתב לך דתנן כותב אדם תפילין לעצמו אתא לקמיה דרב אמר ליה
כתוב ליה פירוש בלא הערמה מתני' פליגא על רב כותב אדם תפילין ומזוזה לעצמו הא לאחר לא רב פתר לה בכותב להניח פירוש רב
מעמיד המשנה להניחם אחר המועד אבל להניחם במועד שרי ובהלכות גדולות פסק דאסור להניח תפילין בחולו של מועד ולטעם שממעט
שבתות וימים טובים מימים ימימה מסתבר שפיר דממעט חולו של מועד ולמאן דדריש מלך לאות יצאו שבתות וימים טובים
שהן בעצמן אות יש לומר לפי שאין עושין מלאכה כי אם בדבר האבד אבל קשיא למאי דפרישית לעיל דמלאכה דחול
המועד מדרבנן היכי ממעט להו יש לומר הואיל ואוכל מצה ויושב בסוכה אין צריך אות ואם הוא אמת דבחול המועד חייב בתפילין יש
לומר הואיל ועושין מלאכה בו אין אות ומימים ימימה נמי לא ממעט אלא יום טוב דחלוק משאר ימים: הקובר את מתו. להכי נקט
קובר דאבילות מתחלת משעת סתימת הגולל כדאמרינן לקמן : שלשה ימים. כך הוא עיקר אבילות לכמה מילי ואמרינן
לקמן שלשה ימים לבכי: מאי טעמא לא בטלו. הכא הוה ניחא טפי לגרוס ימים לענין מאי לא בטלו ואין צריך להגיה דהיא היא:
שאם לא גילח ערב הרגל כו'. ונראה לי דה"ה לא כיבס ולא רחץ ערב הרגל אם מותר לרחוץ ולכבס מבערב יו"ט ולא כיבס ולא
רחץ לא יכבס ברגל והשתא ניחא הא דקתני גזרת שבעה בטלו הא ימים לא בטלו ומיהו קשיא לן דקאמר בסמוך שכשם שמצות
שלשה מבטלת גזרת שבעה אפילו לתנא קמא דמבטלת אפילו ימים שמביא אבא שאול ראיה למצות שלשים שבטלו לגמרי אפילו ימים והרי"ן
פי' דדוקא לא גילח אבל לא כיבס לא דמותר לכבס אפילו לא כיבס שהוא צורך גדול יותר ואין נראה לי טעמו דאם הוא צורך גדול כ"ש
שיש לנו לקנסו בשלא עשה קודם הרגל ונכנס ברגל ולפירוש הקונטרס דמפרש לקמן שאם חל שלישי להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה
עד הערב זהו עד שחשכה אם כן לא שייך לקנסו במה שלא רחץ ולא כבס וא"כ ימים לענין מאי לא בטלו גבי שבעה מיהו יש לומר דאם
לא רחץ ברגל אסור לרחוץ אחר הרגל ועוד יש לומר אגב דנקט סיפא גזרת נקט ברישא גזרת ועוד נראה לי דרישא ה"פ שלשה ימים
בטלה גזרת שבעה הא שני ימים לא בטלה גזרת מ"מ פי' אמת מדקאמר בסמוך שכשם שגזרת שלשה מבטלת גזרת ז' כו' משמע שזה
פשוט אפילו לת"ק והשתא תימה לי דכי משני שאם לא גילח בו תינח סיפא אבל ברישא דקאמר בטלה הימנו גזרת ז' אמאי נקט גזרת
ולענין מאי קאמר ימים לא בטלו וי"ל דאגב דנקט סיפא גזרת תנא נמי רישא גזרת ועוד נראה לי דרישא ה"פ שלשה ימים בטלה גזרת ז'
הא שני
ימים בטלו גזרת הא ימים לא בטלו לענין דנוהג דברים שבצינעא:
והתניא