משקין בית השלחין פרק
ראשון מועד
קטן ד.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אלא
אמר רב נחמן בר יצחק. האי אלא קאי אהאי דרבי יצחק
שנכנס לשביעית. כל שיש לו ליכנס לשביעית שאסור לחרוש לפני
כז א
א)
ב) ג)
ר"ה: מה חריש רשות. בכל מקום: קציר העומר. מותר לקצור
לעיל כי גמירי הלכתא לשלשים יום לפני ראש השנה
(ו)
❖
בשבת: שהיא של מצוה. אע"פ שמצא
דהיינו באילנות זקנים לא תימא דלהכי אתיא הלכתא אלא סבר רב
קצור קוצר דבעינן קצירה
כח ב ג ד ה ו ז ח
הלכתא למישרא ילדה. עשר
נחמן דאיסור שלשים לפי
אומד חכמים ואף החמירו בהם
לשמה אבל אם מצא חרוש אינו חורש:
נטיעות עד ר"ה: קראי למיסר
בדבריהם ויש דמשבשי ליה להאי אלא
הגהות הב"ח
זקינה. שלשים יום קודם ראש השנה
דרב נחמן ואין להאריך בדבריהם:
שנכנס לשביעית וקציר של שביעית שיצא
כט ט
(א) גמ'
מה
להלן היא אסורה לפניה
ואתו בית שמאי והלל וגזרו מפסח
למוצאי שביעית ר' ישמעאל אומר מה חריש
ל י
ולאחריה מותרין. ואי קשיא
ועד עצרת: ממילא שמעת מינה.
רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר
❖
א
דזקינה אסור לחרוש: אלא הלכתא
והא מפקינן מקרא במס' יומא פרק
שהיא מצוה אלא אמר רב נחמן בר יצחק כי
לרבי ישמעאל. דלא נפיק ליה מקראי
בתרא
דצריך לעשות תוספת
גמירי הלכתא למישרי ילדה קראי למיסר
דדריש לקרא לדרשה אחרינא להוציא
גבי שבת בין בכניסתה בין ביציאתה
מוסף רש"י
(ב) רש"י
זקינה וכיון דהלכתא למשרי ילדה לאו ממילא
קציר העומר: מדאורייתא בטלו.
להוסיפה מחול על הקודש איכא
שנכנס לשביעית.
זקינה אסירה אלא הלכתא לרבי ישמעאל
כלומר אשכחו סמך מן התורה להכי
למימר ההוא פורתא לא קא חשיב
עד הוי
(ג) ד"ה
(מכות
בטלו הלכתא: מאן דאמר הלכתא.
קראי לר' עקיבא ור' יוחנן אמר רבן גמליאל
כיון דלא הוי אלא כל שהוא וכי ההוא
(ד) ד"ה
וקציר של שביעית.
ח:)
דלפני ר"ה אסור: אתא גזירה שוה
שיעורא נמי יהא מודה רבן גמליאל
ובית דינו מדאורייתא בטיל להו מאי טעמא
מי
דצריך להוסיף: אלא אמר רב
(ה) ד"ה
עקרה להלכתא. כלומר משום
גמר שבת שבת משבת בראשית מה להלן
ממעיין
אשי רבן גמליאל כו'. כלומר ודאי
גזרה שוה דאינהו גמירו מנפשייהו
היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין אף כאן
(ו) תוס'
אחר
(ר"ה ט.)
משבת בטלו הלכתא הא אין אדם
מדאורייתא בטיל ולאו היינו טעמא
היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין מתקיף
דלעיל דקאמר
דן ג"ש מעצמו : כי גמירו הלכתא
כדקאמר אלא סבירא ליה כרבי
ב)
לה רב אשי מאן דאמר הלכתא אתיא גזרה
בזמן שבית המקדש קיים. וכי שרו
ישמעאל וקא דייק רבן גמליאל מה
הוא (ז) ד"ה
(מכות ח:) ר'
שוה עקרה הלכתא ומאן דאמר קרא אתיא
שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך
רבן גמליאל ובית דינו בזמן שאין
ישמעאל אומר מה
חריש רשות כו'.
גזרה שוה עקרה קרא אלא אמר רב אשי רבן
בית המקדש קיים: גזירה מי גשמים.
שניתנו למשה גבי הדדי דבכל
(ז)
דלמא אתי למעבד מי ג) קילון: מי
מקום שונה הני שלשה ביחד דכך ניתנו
גמליאל ובית דינו סברי לה כרבי ישמעאל
גשמים נמי אתי לידי מי קילון.
אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא:
דאמר הלכתא גמירי לה וכי גמירי הלכתא
❖
בשלמא
מי קילון כו' אלא מי
כלומר כי מדלו מינה (ב) דלא הויא
בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים
גשמים. מיירי בכי
מליאה נעשית ממילא מי קילון שאינו
אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא: אבל
מלא וטריחא מלתא: נהרות המושכין
האי גוונא דקים לן דלא פסקי ולית
רבינו חננאל
לא ממי הגשמים וממי הקילון: בשלמא
מן האגמים. השתא משמע ליה מי
בהו איסור אלא מהאי טעמא דמפרש
כי אתאי הלכתא למישרא
מי קילון איכא טירחא יתירא אלא מי גשמים
אגמים עבידא דפסקי: (ג) מותר
אבל אי פסקי אית להו איסורא
ילדה. פי' כגון עשר
מאי טירחא איכא אמר ר' אילעא א"ר יוחנן
להשקות מהן בחולו של מועד. ולא
כדלקמן דבכל מידי דפסיק איכא
יצא קציר
נטיעות המפוזרין בית
העומר שהיא מצוה.
סאה שהלכה למשה מסיני
גזירה מי גשמים אטו מי קילון רב אשי אמר
איסורא משום דאזיל ומייתי ממקום
גזרי דלמא פסיקא מי אגמים ואזל
לחרוש להן כל בית סאה
רחוק
כיון שהתחיל להשקות שלא
וטרח ואייתי מן נהר אחר: ר' אילעא
מי גשמים גופייהו לידי מי קילון אתו
עד ראש השנה. למישרי
(ר"ה שם
יפסיד
שדהו הלכך איכא לאוקמי
אמר ר' יוחנן דאמר גזרינן מי גשמים
ילדה, להתיר החרישה
וקמיפלגי בדר' זירא דאמר ר' זירא אמר רבה
מדלין ❖
וכעי"ז מכות שם)
לנטיעה שהיא ילדה. קראי
הכא דלא פסקי:
אפילו היכא דלא פסקי אטו מי
בר ירמיה אמר שמואל ב נהרות המושכין
למיסר זקינה, פי' בחריש
קילון מדקאמר רב אשי מי גשמים
ובקציר שלמדנו ממגו
מים מן האגמים מותר להשקות מהן בחולו
איסורי חרישה קודם ראש
לידי קילון אתי מכלל דר' יוחנן
(ד)
רבינו חננאל (המשך)
של מועד מר אית ליה דרבי זירא ומר לית ליה דרבי
זירא גופא אמר ר' זירא
השנה, האיסור הזה לאילן
אסר אפילו דלא אתיא לידי מי קילון
ולהשקות דאיכא טירחא
שכבר עשה פרי וכבר זקן.
אמר רבה בר ירמיה אמר שמואל נהרות המושכין מים מן האגמים מותר
לית ליה דר' זירא דלא גזר: מיתיבי
לא, אלא מי גשמים
ואקשינן, וכיון שהלכה
להשקות מהן בחולו של מועד איתיביה רבי ירמיה לרבי זירא אבל לא ממי
דבפתיחה סגי ליה מאי
להתיר החרישה לנטיעה,
אבל לא מי קילון. דלמא מפסקי
טירחא איכא. אמר ר' יוחנן
הלא מתוך זאת אתה למד
וטרח להוציא מן העמוק הכא נמי
גשמים ולא ממי קילון אמר ליה ירמיה ברי הני אגמים דבבל כמיא דלא
ג
גזירה כו'. רב אשי אמר
שהחרישה לאילן אסורה.
אמאי לא ניחוש דלמא מפסקי מי
גשמים גופייהו כשפוסק
והשבנו שר' ישמעאל הוא
פסקי דמו תנו רבנן ד הפסיקות והבריכות שנתמלאו מים מעיו"ט אסור להשקות
המטר אתי לידי מי קילון.
שלמד איסורי החרישה
אגמים: א"ל כמיא דלא פסקי דמו.
מהן בחולו של מועד ואם היתה אמת המים עוברת ביניהן מותר אמר רב
מן ההלכה דר' ישמעאל
כלומר צריך למלאות מהן
וליכא למיחש: פסיקות ובריכות.
מוציא בחריש ובקציר
בדלי במקום שנתקבצו.
פפא והוא שרובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים רב אשי אמר
חדא מילתא היא: אם אמת המים
לטעם אחר להתיר קצירת
ופליגא בהא דר' זירא
אע"פ שאין רובה של אותה שדה שותה כיון דקא משכא ואתיא מימר אמר
ה
העומר בשביעית, ולפיכך
דאמר נהרות המושכין
עוברת ביניהן. בין הבריכות הללו
הוא נצרך להלכה ללמד
מן האגם מותר להשקות
אי לא שתיא לחד יומא תשתי לתרי ותלתא יומי ת"ר ו בריכה שנוטפת מים
מותר להשקות ממי גשמים דאי פסקי
איסורי החרישה. ואסיקנא
מהן בחולו של מועד.
משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת והא
מי גשמים משקה מאמת המים:
לה, ר' ישמעאל סבר
ר' יוחנן אית ליה דר'
הלכה למשה מסיני היא,
זירא ואסיקנא דהני נהרות
והוא שרובה של אותה שדה שותה
עבידא דפסקא אמר ר' ירמיה ועדיין היא מטפטפת אמר אביי והוא שלא פסק
ז
ח
פי' כי הוא מוציא בחריש
המושכין מן האגמים
מאותה אמת המים כו'. שיכול
מעיין ראשון תניא ר' שמעון בן מנסיא אומר שתי ערוגות זו למעלה מזו לא
ובקציר לטעם אחר,
(דתנן) מותר משום דאגמי
להשקות רוב השדה בפעם אחת
להתיר קצירת העומר,
בבל כמיא דלא פסקי דמו.
ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה יותר על כן אמר רבי אלעזר בר
א)
ור' עקיבא פליג עליה
ת"ר הבריכות והפסיקות
מאותה אמת המים אבל אם אינו יכול
שמעון ט אפילו ערוגה אחת חציה נמוך וחציה גבוה לא ידלה ממקום נמוך
ואמר, לאו הלכה למשה
שנתמלאו [מים מערב
להשקות בפעם אחת מאותה אמת
מסיני נינהו אלא קרא,
יו"ט אסור להשקות]
וישקה למקום גבוה תנו רבנן מדלין לירקות כדי לאוכלן ואם בשביל לייפותן
י
פי' מן בחריש ובקציר
מהן בחולו של מועד,
המים רוב של שדה אינו משקה
אסור רבינא ורבה תוספאה הוו קא אזלי באורחא חזו לההוא גברא דהוה דלי
נינהו. ור' יוחנן אמר,
דחיישינן שמא יפסקו
מפסיקות ובריכות דלמא מפסיק
רבן גמליאל מדאוריית'
ויבואו למלאות בדלי ואם
דוולא בחולא דמועדא אמר ליה רבה תוספאה לרבינא ליתי מר לשמתיה א"ל
ואזיל: תישתי לתרי או תלתא יומי.
שרא להו, גמר שבת שבת
היתה אמת המים עוברת
[משבת] בראשית בגזירה
עליהן מותר. אמר רב
והתניא מדלין לירקות כדי לאוכלן א"ל מי סברת מאי מדלין מדלין מיא מאי
מההיא אמת המים ולא טרח ומייתי
שוה, מה ערב שבת
אשי ואע"פ שאין רוב
מאמת המים אחרינא: בריכה
מדלין אותה שדה שותה מאותה
בראשית מותר לעשות
שנטפה משדה בית השלחין זו מותר
מלאכה עד שתחשך,
אמת המים שרינן. מאי
כלומר לפניה ולאחריה
טעמא כיון דמשכה אותה
להשקות ממנה בית השלחין אחר. בית השלחין שהיה גבוה והיה מעיין נובע מצדו ובצד אחד היה בית השלחין נמוך ובין אלו בית השלחין היה
מותר, אף ערב שביעית
אמת המים ואתיא לה
בצד השלחין הנמוך בריכה קטנה וכשמשקים בית השלחין הגבוה מן המעיין נוטף טיפין מן בית השלחין הגבוה לתוך הבריכה הנמוכה מותר
מותר עד ראש השנה,
לא חייש לפסידא, מימר
להשקות אותו בית השלחין הנמוך מאותה בריכה אע"ג דבריכה עבידא דפסקא הואיל ומטפטף בו מבית השלחין הגבוה מים שבאו לו מחמת
פירוש לפניה ולאחריה
אמר אי לא שתי לחד
מותר. ודחי רב ששת, מאן
יומא שתי לתרי יומא תלת
המעיין: והא עבידא דפסקא. בריכה ואזיל ומייתי (ה): עדיין היא מטפטפת. מבית השלחין גבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקא: אמר אביי
דאמר הלכה, אתאי גורה
יומא. תנו רבנן בריכה
והוא שלא פסק מעיין. המטפטף מבית השלחין גבוה לבריכה מותר להשקות מבריכה לבית השלחין נמוך אבל אי פסיק מעיין אע"ג דעדיין
שוה ועקרתה להלכתא כו'.
שנטפה מים כלומר נתמצו
מטפטף מבית השלחין גבוה לתוך הבריכה אין משקין מן הבריכה לבית השלחין נמוך דלמא פסיק ואזיל וטרח ומייתי ממעיין אחר: לא ידלה מן
אלא אמר רב אשי, רבן
ונתקבצו בתוכה התמצית
גמליאל ובית דינו סברי
[של] שלחין אחרא. תנינן
התחתון וישקה לעליון. דאיכא טירחא יתירא: מדלין לירקות. משמע שהוא דולה מים ומשקה לירקות כדי לאוכלן בחולו של מועד: ואם בשביל
לה כר' ישמעאל, דאמר
המים המתמצין משדה
ליפותן. שיגדלו הירקות אסור דהרווחה היא: דהוה דלי דוולא. דולה
דליות מים לירקות וחכמים לא התירו כי אם לבית השלחין בלבד:
הלכתא גמירי לה, וכי
בית השלחין, משקה בית
גמירי הלכתא בזמן שבית
השלחין אחר כל זמן
שלופי
המקדש קיים, דומיא
שמטפטפת ולא פסק מעין
דניסוך המים. אבל בזמן שאין בית המקרש קיים לא, ולפיכך התיר. אבל אין משקין בית השלחין לא
ראשון. ותניא ר' שמעון בן מנסיא אומר שתי ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מן
התחתונה וישקה לעליונה,
ממי גשמים ולא ממי
הקילון. ומקשינן בשלמא
מי הקילון שהן כמו
ביב המושך מים וצריך לדלות
ואפי'
ערוגה
אחת חציה
נמוך וחציה גבוה
לא ידלה מן
הנמוך וישקה את הגבוה.
ת"ר מדלין מים כו'.