ואלו
מגלחין פרק
שלישי מועד קטן
כה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וכף
גמ' לספר תורה. דתורה קרויה נר שנאמר כי נר מצוה
כדא אארעא ואנח עליה ספר תורה.ונראהדאפילוהספר
קעד א ב
א)
ב)
תורה מונח
בגבוה ממנו לא שרי מדלא אותבוה לספר
ותורה אור ונשמה נקראת נר דכתיב נר אלהים נשמת
ח)
אדם: שמעתתיה בפומין. והוי כמאן דגמרינן מיניה: מאי דהוה
תורה בגבוה ממנו וכן פירשתי במנחות בפרק הקומץ רבה
הוה. הואיל דלא קרעו בשעת מיתה תו לא קרעי: למקרע לאלתר.
ושם הארכתי:
קעה ג
ג)
ורבי חייא ריבץ תורה וכו'.והקשה
ד)
בלא הספד: לאותובי ס"ת אפורייה.
קעו ד
ה)
גמ' ואפי' חכם והתניא חכם שמת הכל
ולומר קיים זה מה שכתוב בזה: לא
בתוספות הרב דמשמע
א) א
ו)
הוה נפיק פוריא מבבא. דזוטר הוה
בירושלמי שרב הונא מת קודם רבי
ז) ח)
קרוביו הכל קרוביו סלקא דעתך אלא הכל
ט)
בבא: מפוריא לפוריא. לתתו במטה
חייא דאמר ליה לרבי חייא ארונו בא
כקרוביו הכל קורעין עליו והכל חולצין
קעז ה ו
ב
ג
י) כ)
אחריתא קטנה שתצא דרך הפתח: אל
והכא משמע שרבי חייא מת קודם רב
עליו ד והכל מברין עליו ברחבה לא צריכא
עגלה חדשה. אותה עגלה ששיגרוהו
הונא ונראה לי דרב הונא אחר היה
דלאו חכם הוא ואי אדם כשר הוא חיובי
ה
פלשתים בה ובאותה עגלה הביאו
ואותו שבימי רבי חייא אין זה רב
קעח ז
מיחייב למיקרע דתניא מפני מה בניו
דוד מבית אבינדב לעיר דוד: פרוס
הונא תלמידו דרב ע"כ ומיהו קשה
ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים כדי
בבא. שברו הפתח והרחיבוהו:
בירושלמי קאמר בעובדא דהכא רב
קעט ח
ל)
בבל גרמה לו. שאין שכינה שורה
שיבכה ויתאבל על אדם כשר יבכה ויתאבל
הונא ריש גלותא ולפי הענין של
מ)
בחוץ לארץ: טפח ליה אבוה. רב
הירושלמי היה משמע דזקפיה ר' חגא
❖
קפ ט
ערבונא קא שקיל מיניה אלא מפני שלא בכה
לארוניה דרב הונא כדי שלא יהא
חסדא בסנדלא שטפח לו לרב נחמן
והתאבל על אדם כשר שכל הבוכה ומתאבל
ו
קפא י
יושב אצל הצדיקים והכי איתא בפי'
על סנדלו כאדם שנוגע על רגל
על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו
הגהות הב"ח
רבינו חננאל דרב הונא ריש גלותא:
חבירו בחשאי כדי שלא ישמעו
בשביל כבוד שעשה לו דלאו אדם כשר
חכם כיון שהחזיר פניו.פירושחכם
קפב כ
(א) גמ'
העומדים סביב מטתו דרב הונא. ע"א
הוא אי דקאי התם בשעת יציאת נשמה
הכהו בסנדלו: לא תטרוד עלמא. לא
שמת כיון שהחזיר פניו אותו
❖
חיובי מיחייב דתניא רבי שמעון בן אלעזר
תטרח בקושיות: שהיה כבר. כלומר
שקרע וגרסינן אפילו חכם שקרע על
קפג ל מ
אומר העומד על המת בשעת יציאת
החכם כיון שהחזיר פניו שולל לאלתר
ההיא שעתא הוה ולא יותר. ויש
ב) ז
גליון הש"ס
דמשום כבודו של חכם הקורע התירו
אומרים שהיה כבר בארץ ישראל
נשמה חייב לקרוע למה זה דומה לספר
קפד נ
ששרתה עליו רוח הקודש: כי אסקוה
דגנאי הוא לצאת בבגד קרוע ולא נהיר':
גמ' מילתא דלרביה לא
תורה שנשרף ח שחייב לקרוע דלא קאי התם
ס"ל אנן ניקום נעביד.
להתם. לארץ ישראל לקוברו שכל
שפעו
בשעת יציאת נשמה כי נח נפשיה דרב
הנקבר שם נקבר בלא חטא ט) שנאמר
❖
ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרי לא גמרינן מיניה אמר להו אביי מי תניא
קפה ס
העם היושב בה נשוא עון י) כדאיתא
הרב שמת חכם שמת תניא ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בבי מדרשא
בכתובות כ): לדלויי רישין.
ט ❖
סבור מה דהוה הוה אמר להו אביי תנינא חכם כל זמן שעוסקין בהספד
מוסף רש"י
דאדם חשוב היה והוה לן בושת
חייבין לקרוע סבור למיקרע לאלתר אמר להו אביי תניא חכם כבודו
לדלויי רישין: ואתי להכא. דסבורין
וכף כדא אארעא.
ואותיב ספר
שהוא חי: שלדו. גופו קיימת
בהספידו כי נח נפשיה דרב הונא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה אמר
תורה אור השלם
תורה עילויה.
יוצאין: לא סיימוה קמיה. דשלדו הוה
להו רב חסדא מילתא דבחייה לא סבירא ליה השתא ליקום (ליה) ליעבד
1. וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן
י
ג)
קיימת: רב הונא ריבץ תורה. כדאמרי'
הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה
ליה דאמר רב תחליפא אנא חזיתיה לרב הונא דבעי למיתב אפוריי' והוה
ד)
(מנחות לב:)
חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית
פרק שני דייני גזירות
מנח ספר תורה עליה וכף כדא אארעא ואותיב ספר תורה עילויה אלמא
טפח ליה אבוה
אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה
כי קיימי רבנן מקמיה ומנפצי גלימייהו
בסנדליה.
וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב
קסבר אסור לישב על גבי מטה שספר תורה מונח עליה לא הוה נפיק
כ
מכסי ליה ליומא באבקא: רבי חייא
נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה
(ב"ק לב:)
פוריא מבבא סבור לשלשולי דרך גגין אמר להו רב חסדא הא גמירנא
חֲדָשָׁה: שמואל ב ו ג
ריבץ תורה. כדאמרינן בבבא מציעא
2. הָיֹה הָיָה דְבַר יְיָ אֶל
מיניה חכם כבודו דרך פתח סבור לאשנויי מפוריא לפוריא אמר להו רב
ל
אנא עבדי ליה לתורה
יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן
❖
(ב"ב כב.)
חסדא הכי גמירנא מיניה חכם כבודו במטה ראשונה דאמר רב יהודה אמר
דלא תשתכח מישראל: מאן מעייל
בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים עַל נְהַר
מ
כְּבָר וַתְּהִי עָלָיו שָׁם יַד
ליה. מי ילך להכניסו לקבורה
רב מנין לחכם שכבודו במטה ראשונה שנאמר וירכיבו את ארון האלהים
❖
1
יחזקאל א ג
יְיָ:
אצל רבי חייא: איתהפיכא ליה
אל עגלה חדשה פרוס בבא ואפקוה פתח עליה רבי אבא ראוי היה רבינו
רבינו חננאל
רצועה דתפילין. השחור בפנים
שתשרה עליו שכינה אלא שבבל גרמה ליה מתיב רב נחמן בר חסדא ואמרי
ה)
ואמר ר' ירמיה, ובלבד
רבינו חננאל (המשך)
דרצועה שחורה נראה בחוץ הלכה
הראויין
להתאבל.
לה רב חנן בר חסדא 2 היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ
למשה מסיני: איבעית. נבעת
ואפקוה. פתח עליה ההוא
אוקימנא למתני', באדם
כשדים טפח ליה אבוה בסנדליה א"ל לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא
ו)
ספדנא, ראוי היה רבינו
שאינו חכם, ולא כשר,
ונפחד: זקפיה לארונא. דרב הונא
שתשרה עליו שכינה אלא
ולא היה עומד שם בשעת
מאי היה שהיה כבר כי אסקוה להתם אמרו ליה לר' אמי ולר' אסי רב הונא
לקמיה עמודא דנורא דלא ליזקיה:
שבבל גרמה לו. והאי
יציאת נשמה. אבל בחכם
כי אתי אמרו כי הוינן התם לא הוה לן לדלויי רישין מיניה השתא אתינן הכא
דכתיב, היה היה דבר ה'
ובכשר חייב לעולם אע"פ
אל יחזקאל בן בוזי הכהן
שלא היה שם. דתניא,
אתא בתרין אמרו ז) (ליה) ארונו בא ר' אמי ור' אסי נפוק ר' אילא ור' חנינא
בארץ כשדים על נהר
חכם שמת הכל חייביין
לא נפוק איכא דאמרי רבי אילא נפק ר' חנינא לא נפק דנפק מאי טעמיה דתניא ארון העובר ממקום למקום
כבר, מאי היה היה שכבר
עליו כקרוביו, הכל קורעין
הוה. תניא ארון העובר
הכל חולצין והכל מברין
עומדים עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים דלא נפק מאי טעמא דתניא ארון העובר
ממקום למקום, עומדין
והכל עומדין ברחבה. ואי
ממקום למקום אין עומדין עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים קשיין אהדדי לא קשיא
עליו בשורה ואומרין עליו
אדם כשר הוא אע"פ
ברכת אבלים ותנחומי
שאינו חכם חייב, דתניא,
כאן ששלדו קיימת כאן בשאין שלדו קיימת ורב הונא שלדו קיימת הוה דלא נפק לא סיימוה קמיה אמרי
נ
אבלים, אוקימנא בששלדו
מפני מה בניו ובנותיו של
היכא נינחיה רב הונא ריבץ תורה בישראל ור' חייא ריבץ תורה בישראל הוה מאן מעייל ליה
קיימת, אבל אין שלדו
אדם מתים כשהן קטנים,
קיימת לא. ירושלמי
מפני שלא בכה והתאבל
אמר להו רב חגא אנא מעיילנא ליה דאוקמתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין ולא חזי
בתחלת משקין תני
על אדם כשר, שכל
ליקוטי עצמות אין
הבוכה ומתאבל על אדם
לי קרי ומשמע ליה קמיה וידעי בעובדיה דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילין ויתיב עלה
אומרים עליהן קינים ונהי
כשר, מוחלין לו על כל
ארבעין תעניתא עייליה הוה גני יהודה מימיניה דאבוה וחזקיה משמאליה אמר ליה יהודה לחזקיה
ולא ברכת אבלים ולא
עונותיו. ואי עומד על
תנחומי אבלים, ואלו הן
המת בשעת יציאת נשמה
קום מדוכתיך דלאו אורח ארעא דקאים רב הונא בהדי דקאים קם בהדיה עמודא דנורא חזייה
חייב, דתניא, ר' שמעון
ברכת אבלים מה
רב חגא איבעית זקפיה לארוניה ונפק אתא והאי דלא איענש ענש משום דזקפיה לארוניה דרב
שאומרים בבית הכנסת,
בן אלעזר אומר העומד
על אדם בשעת יציאת
אלו הן תנחומי אבלים מה
הונא כי נח נפשיה דרב חסדא סבור לאותובי ספר תורה אפורייה אמר להו ר' יצחק $ מילתא דלרביה
נשמה חייב לקרוע, למה
שאומרים בשורה, אבל
לא סבירא ליה אנן ניקום נעביד ליה סבור דלא למישלל קרעייהו אמר להו ר' יצחק בר אמי
אומרין עליהן דברי
זה דומה לספר תורה
שנשרף, שחייב לקרוע. כי
קילוסין. אמרי מנחייה גבי
ס חכם כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה שוללין כי
נח נפשי' דרבה בר הונא ורב המנונא אסקינהו להתם
ר' חייא, שריבץ תורה
נח נפשיה דרב ספרא לא
כי
כמותו. אמרי' מאן
קרעו רבנן עליה, אמרו
ניעייליה, אמר ר' חגא
לא גמרינן מיניה, אמר
אנא מעיילנא, דאוקימתיה לתלמודא כד הוינא בר תמני סרי, ולא חזי לי קרי, ומשמע לי קמיה, וידענא עובדיה, יומא
להו אביי מי תניא הרב שמת, חכם שמת תניא, ועוד שמעתתיה בפומן כל יומא בבי מדרשא, סבור מאי דהוה הוה,
חד איתפיכא רצועא דתפילה ויתיב בתעניתא. עייליה גבי יהודה בריה מימיניה וחזקיה משמאליה, אמר ליה יהודה
אמר להו אביי תניא חכם [כל זמן שעוסקין בהספד חייבין לקרוע סבור למיקרע לאלתר אמר להו אביי תניא חכם]
לחזקיה, קום מדוכתיך דלאו אורח ארעא דקאי רב הונא אבראי, בהדיה דקם, קם בהדיה עמודא דנורא, חזייה רב
כבודו בהספדו. כי נח נפשיה דרב הונא סבור לאחותי ספר תורה אפורייה, אמ' להו מילתא דבחייה לא סבירא ליה
חגא, איבעית, זקף לארוניה [ד]רב הונא ונפק. והא דלא מיענשי דבי ריש גלותא משום דזקיף ארוניה דרב הונא, כלומר
כו'. לא הוה נפיק פורייה לבבא, סבור לשלשוניה כו'. ואסיקנא, חכם כבודו להוציאו דרך פתחים ולא דרך גגות,
זכותו מגינה עליהם דהוא מדבי ריש גלותא.
וכבודו במטה ראשונה ולא
ממטה למטה, שנאמר וירכיבו את ארון האלהים
על (ה)עגלה חדשה, סתרו להו לבבי