ואלו
מגלחין פרק
שלישי מועד קטן
כו.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ברכת
השם מנלן. ועל ברכת השם דנכרים פליגי הכא בירושלמי
ואלו קרעין כו'. באבל
רבתי במסכת שמחות : ברוב צבור.
קפז א
א) ב)
ג)
רוב ישראל: וכמעשה
שהיה. בשאול ויהונתן: גרמו לנפשייהו.
אית דאמרי רבשקה ישראל מומר הוה אבל דנכרי לא
ד) ה)
דמרדו ביה והא דקאמר לא קטלי יהודי רוצה לומר בחנם: לקול
ואית דאמרי נכרי הוה ובפרק ארבע מיתות נמי
קפח ב
ו)
יתירי. לקול כנורות שמרדו: ב] אתיא קרע קרע ז) מדוד: שלש
פליגי בה בש"ס שלנו ובירושלמי הוה ריש לקיש קורע על ברכת השם:
ואחד השומע מפי השומעים.
❖
ז)
דלתות וארבעה. כלומר ארבעה
פסוקים: אנא מלכא. ואמלכא לא
פירש בתוס' כגון מן
ואלו קרעין שאין מתאחין הקורע על אביו
א)
א
קפט ג
כתיב כלום: היו צריה
לראש.
העדים שאומרים זה ואם הוא אומר
ועל אמו ב ועל רבו שלימדו תורה ועל נשיא
הגהות הב"ח
משום
שהנכרי ראש ולא אתה:
יכה יוסי את יוסי אין קורעין על זה
ועל אב ב"ד ועל שמועות הרעות ועל ברכת
קצ ד
ג
(א) גמ'
שמועות רעות. על הגלות איבעי
וכן משמע בפ"ד מיתות :
יקרעה
השם ועל ספר תורה שנשרף ד ועל ערי
אתיא
קריעה. תימה אם כן
למיקרע: את המגילה. זה
הגויל:
(ב) תוס'
יהודה ועל המקדש ועל ירושלים וקורע על
ה
דיקרעה
ואת הדברים. זה הכתב:
השתא.
נילף כל קריעות שלא
קצא ה
(ג) ד"ה
מקדש ומוסיף על ירושלים ו אביו ואמו ז ורבו
יתאחו מקריעה קריעה ושמא לא
אי שקיל להו נעמיתא איבעי לי
וקרועי
קדר
שלימדו תורה מנלן דכתיב ואלישע ראה
מיסתבר ליה: כל האזכרות.
למיקרע על הגויל ועל הכתב דהוי
בגדים
1
❖
קצב ו
אפילו
כנשרף: בזרוע. שאין יכול להצילו:
והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו
תימה והא (ב) דקרעה בתער
וכמעשה שהיה. דיהויקים אבל
הסופר משמע כל המגילה ובירושלמי
אבי אבי זה אביו ואמו רכב ישראל ופרשיו
לא גרסינן האזכרות: לא אמרו
קצג ז
הגהות מהר"ב
דנעמיתא דמצי להציל לא מיקרע:
זה רבו שלימדו תורה מאי משמע כדמתרגם
אלא בזרוע. ובירושלמי גרס ששרפה
הא דפגע במקדש ברישא. כגון
רנשבורג
רב יוסף רבי רבי דטב להון לישראל
שנכנס לירושלים בשידה תיבה ומגדל
מלך ישראל בזרוע:
א] גמ'
בצלותיה מרתיכין ופרשין ולא מתאחין מנלן
משכם משילו. לא שייך הכא
קצד ח
דלא ראה ירושלים עד שראה בית
דכתיב ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים
1
למיפרך ואימא עד
המקדש קורע על המקדש ומוסיף
ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שלשנים
ב)
דאיכא תלתא אבל קצת קשה דאימר
על ירושלים אבל בשלא נכנס בתיבה
קצה ט י
אלא מלמד שקרועים ועומדים לשנים
מילתא יתירתא הוה דמגלחי זקן
ופגע בירושלים ברישא קורע על
(ג)
קצו כ ל מ נ ס
ירושלים בפני עצמה ועל המקדש
ומתגודדים כתיב בהאי קרא ויש לומר
לעולם אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן אליהו
בפני עצמו: כל הקרעים רשאין
דלא שייך למימר דלא נילף כלל אלא
ב] רש"י
חי הוא אמר ליה כיון דכתיב 1 ולא ראהו עוד
קצז ע פ צ
למוללן. לקפל בגד בתפירה: כעין
קריעה ולעיל הכי קאמר
לגבי דידיה כמת דמי נשיא ואב בית דין
ח
סולמות. שאין מלקטין זה סמוך
נמי
נהי דגמרת שפיר קריעה מ"מ
ט ושמועות הרעות מנלן דכתיב 2 ויחזק דוד
❖
קצח ק
לא תילף מינה מעומד:
לזה אבל זה רחוק מזה שמלקט
בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו
ברוחב כעין מעלות סולמות:
ובאיחוי
מתוך ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל
❖
מוסף רש"י
יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב שאול זה נשיא יהונתן
קרועי בגדים.
זה אב ב"ד על עם ה' ועל בית ישראל אלו שמועות הרעות א"ל רב בר שבא לרב כהנא ואימא עד דהוו
תורה אור השלם
כולהו א"ל על על הפסיק הענין ומי קרעינן אשמועות הרעות והא אמרו ליה לשמואל קטל שבור מלכא
1. וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא
תריסר אלפי יהודאי במזיגת קסרי ולא קרע לא אמרו אלא ברוב צבור וכמעשה שהיה ומי קטל שבור
י
והעדים.
מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב
(סנהדרין ס.)
מלכא יהודאי והא א"ל שבור מלכא לשמואל תיתי לי דלא קטלי יהודי מעולם התם אינהו גרמי לנפשייהו
יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ
(שם) הא
עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם
דא"ר אמי לקל יתירי דמזיגת קסרי פקע שורא דלודקיא על ברכת השם מנלן דכתיב ויבא אליקים בן
כ
3
קא שמעי השתא.
לִשְׁנַיִם קְרָעִים:
❖
(שם)
חלקיה אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים ת"ר אחד השומע
מלכים ב ב יב
ג)
ל
2. וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו
ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע והעדים אינן חייבין לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו בשעה
וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים
רבינו חננאל ששמעו מאי הוי הא קא שמעי השתא לא ס"ד דכתיב 4 ויהי כשמוע המלך חזקיהו ויקרע את בגדיו המלך קרע
אֲשֶׁר אִתּוֹ: וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ
וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל
והם לא קרעו ולא מתאחין מנלן אתיא קריעה קריעה ספר תורה שנשרף מנלן דכתיב ויהי כקרא יהודי
ד)
מ
5
אלו קרעים שאסורין באיחוי,
וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם יְיָ
פי' עשרה קרעים הללו,
שלש דלתות וארבעה ויקרעה בתער הסופר והשלך אל האש אשר אל האח וגו' מאי שלש דלתות וארבעה
וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ
הקורע על אביו, ועל אמו,
בֶּחָרֶב: שמואל ב א יא-יב
אמרו ליה ליהויקים כתב ירמיה ספר קינות אמר להו מה כתיב ביה איכה ישבה בדד אמר להו אנא מלכא
3. וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה
6
ועל רבו שלמדו חכמה, ועל
נשיא, ועל אב בית דין, ועל
אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא
א"ל 7 בכה תבכה בלילה אנא מלכא 8 גלתה יהודה מעוני אנא מלכא 9 דרכי ציון אבלות אנא מלכא 01 היו
שמועות הרעות, ועל ברכת
הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף
צריה לראש אמר להו מאן אמרה כי ה' הוגה על רוב פשעיה מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש
השם, ועל ספר תורה
01
הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי
שנשרף, ועל חורבן ערי
בְגָדִים וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַב
והיינו דכתיב 11 ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם מכלל דבעו למיקרע אמר ליה רב פפא לאביי אימר משום
מלכים ב יח לז
יהודה, ועל חורבן המקדש.
שָׁקֵה:
שמועות הרעות א"ל שמועות רעות בההיא שעתא מי הוו א"ר חלבו אמר רב הונא הרואה ספר תורה שנקרע
4. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ
וקורע על חורבן בית
המקדש, ומוסיף על חורבן
חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו
חייב לקרוע נ שתי קריעות אחד על הגויל ואחד על הכתב שנאמר 21 אחרי שרוף המלך את המגלה ואת
ירושלים. אביו ואמו ורבו
וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית יְיָ:
הדברים רבי אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה דרבי אבא בעא לאפנויי שקליה לטוטפתיה אחתיה
מלכים ב יט א
שלמדו חכמה מהכא,
ה) א]
5. וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ
ואלישע ראה והוא מצעק אבי
אבי סדיא אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה אמר השתא איחייבין לי שתי קריעות א"ל מנא לך הא והא
אבי רכב ישראל ופרשיו, אבי
דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ
בדידי הוה עובדא ואתאי לקמיה דרב מתנה ולא הוה בידיה אתאי לקמיה דרב יהודה ואמר לי הכי אמר
אבי זה אביו ואמו, רכב
בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל
ישראל ופרשיו זה רבו
הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד
שמואל לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה ערי יהודה מנלן דכתיב ויבאו אנשים משכם משילו ומשמרון
ס
31
שלמדו חכמה, כדמתרגם,
תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ
שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים ומתגודדים ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' וגו' א"ר ו) חלבו
רבי רבי דטב להון לישראל
אֲשֶׁר עַל הָאָח:
ירמיהו לו כג
בצלותך מן רתיכין ופרשין.
אמר עולא ביראה אמר ר' אלעזר הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע ירושלים
ע
41
6. אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר
ואע"ג דאליהו חי הוא, כיון
דכתיב ביה ולא ראהו עוד,
בחורבנה אומר 41 ציון מדבר היתה ירושלם שממה וקורע בית המקדש בחורבנו אומר 51 בית קדשנו ותפארתנו
רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה
כמת הוא לגביה. ירושלמי
רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת
אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע: קורע על מקדש ומוסיף
הָיְתָה לָמַס: איכה א א
כשם שקורעין על החכמים
7. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה
כך קורעין על תלמידיהן.
על ירושלים: ורמינהו פ אחד השומע ואחד הרואה כיון שהגיע לצופים קורע וקורע על מקדש בפני
איזהו תלמיד חכ' חזקיה
וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ
עצמו ועל ירושלים בפני עצמה לא קשיא הא דפגע במקדש ברישא הא דפגע בירושלים ברישא תנו
צ
אמר, כל השונה הלכות
מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל
ועד תורה. אמר ר' יוסי,
רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ
רבנן ק וכולן רשאין לשוללן ולמוללן וללוקטן ולעשותן כמין סולמות אבל לא לאחותן אמר רב חסדא
איכה א ב
הדא דאת אמר בראשונה,
לְאֹיְבִים:
ובאיחוי
8. גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב
אבל עכשיו אפילו הלכות. ר'
עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים: איכה א ג 9. דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד
אבוה בשם ר' יוחנן, כל שמבטל עסקיו מפני משנתו. תני, כל ששואלין אותו ומשיב. אמר ר' אושעיא, כגון אנן דרבינן
כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגוֹת וְהִיא מַר לָהּ: איכה א ד 01. הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי יְיָ הוֹגָהּ עַל
משגיחין עלינו וכן מתיבין ליה. אמר ר' אבא בר ממל, כל שיודע לבאר משנתו. ואנן אפילו רבותינו לא יכלי לבאר משנתנו.
רֹב פְּשָׁעֶיהָ עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר: איכה א ה 11. וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל
איזהו רבו כל שפתח לו תחלה, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר, כל שרוב תלמודו ממנו כו'. א"ר אבהו אמר ר' יוחנן, הלכה
הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: ירמיהו לו כד 21. וַיְהִי דְבַר יְיָ אֶל יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי
כדברי מי שאומר כל שרוב תלמודו ממנו. שמואל חלץ בההוא שהאיר [עיניו] במשנתו. פי', ביאר לו משנתו זו ששנינו
יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר: ירמיהו לו כז 31. וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים
בתמיד, ושני מפתיחות היו לו אחד יורד לאמת השיחי ואחד פותח כיון. פי', היה מכניס ידו ומורידה עד שיחיו שהיא אמה,
וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית יְיָ: ירמיהו מא ה 41. עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה:
ואחר כך היה מגיע למנעול ופותחו. והאחד היה נכון לפניו מכניס ידו כנגדו ופותח. ולא מתאחין, שנאמר, ויקרעם לשנים
ישעיהו סד ט 51. בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה: ישעיהו סד י
קרעים. ממשמע שנאמר ויקרעם, איני יודע שהקריעה לשנים היא, אלא מה ת"ל לשנים, מלמד שקרועין לעולם לשנים. נשיא
ואב בית דין ושמועת הרעות, שנאמר, ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו על שאול ועל יונתן
ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, שאול זה נשיא, יונתן זה אב בית דין, על על ה' על בית ישראל, אלו שמועות רעות. ומקשינן ואימא לא קרעינן עד דאיכא כולהו, ופרקינן על על, הפסיק, למימרא דקרעינן על כל אחד בפני עצמו. ואסיקנא,
לא אמרו דקרעינן על שמועות הרעות אלא ברוב צבור, וכמעשה דשאול, דהא שמואל שמע דקטל שבור מלכא י"ב אלפי יהודאי ולא קרע. ועל ברכת השם, אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייבין לקרוע, והעדים אין חייבין לקרוע שכבר קרעו
בעת ששמעו, שנאמר ויהי בשמוע המלך את דבריהם ויקרע את בגדיו, המלך קרע והם לא קרעו עכשיו, שכבר קרעו, שנאמר ויבא אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר אל חזקיהו קרועי בגדים ויגידו [לו] את דברי
רבשקה. ולא מתאחין מנא לן, אתיא קריעה קריעה מהתם. ירושלמי מהו לקרוע בזמן הזה, משום ר' יוחנן אמרו משרבו הגדפנים בטלו מלקרוע. מהו לקרוע על הכנויים, נשמעיניה מהדא, ריש לקיש הוה מהלך בדרך נזדמן לו כותי, הוה מגדף והוא
קורע מגדף והוא קורע, נחת מן חמרא ויהב ליה מרתיקא גו ליביה [תרגום באבן או באגרוף, מרתוק. פי' הכהו באגרוף על לבו]. אמר ליה רשע אית מאנין לאמך מספקא לי אילין שקרעתי, הדא אמרת, שקורעין על כנויין בזמן הזה. על שריפת התורה,
שנאמר, ויהי כקרא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הסופר והשלך על האש, מהו שלש דלתות וארבע, תלת וארבע פסוקין. ובכולהי אמר אנא מלכא, כיון דשמע לפסוקי חמישי היו צריה לראש, אמר להו מי אמר, אמרו ליה כי ה' הוגה על
רוב [פשעיה], מיד קרעה בתער הסופר, קדר כל האזכרות שבו ושרפן באש. וכתיב ולא פחדו ולא קרעו בגדיהם, מכלל דהוה להו למקרע. ירושלמי אמר ר' יוסי בשם רב, אין קורעין אלא על ספר תורה ששרפו מלך בזרוע, כגון יהויקים בן יאשיהו
וחביריו. הרואה תלמיד חכ' שמת, כרואה ספר תורה שנשרף. אמר ר' אבהו, יבא עלי אם טעמתי כלום כל אותו היום. ר' יונה הוה בצור, שמע [דדמך] בריה דר' אבהו, ואע"ג דאכל גובנא ושתה מיא, אסקוה צום כל ההוא יומא. אמר ר' חלבו אמר רב
הונא, הרואה ספר תורה שנשרף חייב לקרוע שתים, אחת על המגילה ואחת על הדברים. שנאמר ויהי דבר ה' אל ירמיהו אחרי שרוף [המלך] את המגילה ואת הדברים באש. ואסיקנא, אמר שמואל, אין חייבין לקרוע אלא כשרפת התורה בזרוע כמעשה
שהיה, אבל אי בלעה נ«עימƒ תה תפילי, כדאמר רב הונא בר חייא, לא. ערי יהודה, שנאמר, ויבא[ו] אנשים משכם משילו ומשומרון שמונים איש מגולחי זקן וקרועי בגדים. אמר ר' אלעזר, הרואה ערי יהודה בחורבנן, אומר, ערי קדשך היו מדבר וקורע.
הרואה ירושלים בחורבנה, אומר, ציון מדבר היתה וקורע. בית המקדש חרב, אומר, בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה, וקורע. ואחד השומע, ואחד הרואה, כיון שהגיע לצופים קורע. ואי פגע בירושלים
תחלה, קורע על ירושלים בפני עצמה, ועל מקדש בפני עצמו. ואי פגע במקדש תחלה, קורע על המקדש, ומוסיף על ירושלים.