כז:
ואלו
מגלחין פרק
שלישי מועד קטן
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בכליכה.
כליכה. מטה של מתים: על גבי נדות מתות. הכלים שנשתמשו
גרס בערוך בשני כפי"ן ואית דגרסי כליבה בבי"ת
רכז א
א)
השניה כמו הללו חוזרין לכלובן וכמו
בהן בעודן בחיים שנטמאו בנגיעתן שהנדה מטמאה בנגיעתה אדם
ב)
וכלים: והיו נדות חיות מתביישות. שעושין בהן מה שאין עושין
ככלוב מלא עוף אי נמי כמו מכליב ופירש
רכח ב ג ד
ג)
לשאר מתות: קשה לקרוביו. בתכריכין טובים: צרדא. קנבוס:
הקונטרס כעין סולם והיינו כעין תפירות רחוקות זו מזו ומביא הא
בר זוזא. הנקנה בזוז: אין מועד
דאמרינן במדרש נטלו את הכרובים
ד)
לפני חכמים. שיכולין להספידו:
ונתנום בכליכה ואם כן צריך לגרוס
בכליכה והיו עניים מתביישין התקינו שיהו
ה)
על לב. מטפח כנגד הלב: ביד.
בפיוט של חרבן בית המקדש בתשעה
רכט ה
ו)
הכל מוציאין בכליכה מפני כבודן של עניים
קופץ יד זו לזו: ברגל. מכה רגלו
באב עמון ומואב הוציאו את הכרובים
בראשונה היו מניחין את המוגמר תחת חולי
ז)
בקרקע: מפני הסכנה. שהופך
וכליכה היו בם מסובבים וגרס בב'
מעים מתים והיו חולי מעים חיים מתביישין
רל ו ז
הסנדל ושובר רגלו: ניענע ראשו.
כפי"ן לגירסת הערוך וכל זה שלא
ח)
התקינו שיהו מניחין תחת הכל מפני כבודן
ט) י)
שנראה שניחם מעצמו: לכל אומרים
לבייש מי שאין לו וכן איתא במסכת
של חולי מעים חיים א) בראשונה היו מטבילין
שבו. כשעומדין לפני הנשיא: חבורתא
בכורים בראשונה מי שהיה
רלא ח ט
כ)
את הכלים על גבי נדות מתות והיו נדות
איכא. חבורות הן שאלו קוברין מתים
ל)
יודע לקרו' כו' ומאותה ההלכ' $ מביאין
מ)
חיות מתביישות התקינו שיהו מטבילין על
שלהם לבדם ואלו קוברין מתים שלהם
ראיה להא דאמר שמנה פסוקים
נ) ס)
לבדם: ולא ישוב עוד וגו'. משמע
שבתורה יחיד קורא אותם דלא בעי
רלב י כ
גבי כל הנשים מפני כבודן של נדות חיות
❖
למימר שלא יקרא שליח צבור עמו
מכאן ואילך לא יעשה לעולם תשובה:
בראשונה מטבילין על גבי זבין מתים והיו
כי בימיהם לא היה קורא שליח צבור
אלא
זבין חיים מתביישין התקינו שיהו מטבילין
עם הקורא ומה שרגילים עתה
רלג ל מ
תורה אור השלם
על גב הכל מפני כבודן של זבין חיים בראשונה היתה הוצאת המת
ב)
לקרות זהו מפני כבודו של קורא שלא
קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שהיו קרוביו מניחין אותו ובורחין עד שבא
1. עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים עַל
לבייש מי שאינו יודע וכדאמר גבי
שְׂדֵי חֶמֶד עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה:
רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן ונהגו העם אחריו
א
בכורים בראשונה מי שהיה יודע
רלד נ
ישעיהו לב יב
❖
2. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים אֵבֶל
לצאת בכלי פשתן אמר רב פפא והאידנא נהוג עלמא אפילו בצרדא בר
לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות
ג)
לֹא תַעֲשֶׂה פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ
(אינו קורא) מקרין אותו נמנעו
זוזא: אין מניחין את המטה ברחוב: אמר רב פפא אין מועד בפני תלמיד
ד) ב
עָלֶיךָ וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים
מלהביא בכורים התקינו שיהו מקרין
חכם וכל שכן חנוכה ופורים והני מילי בפניו אבל שלא בפניו לא איני והא
בְּרַגְלֶיךָ וְלֹא תַעְטֶה עַל
ג
רבינו חננאל
את הכל : ונהג קלות
שָׂפָם וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא
רב כהנא ספדיה לרב זביד מנהרדעא בפום נהרא אמר רב פפי יום שמועה
ד
בכליפה כו'. ובכל אלו
תֹאכֵל: יחזקאל כד יז
ראש בעצמו. שצוה כן בשעת פטירתו
3. אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל
היו העניים מתביישים,
הוה וכבפניו דמי אמר עולא ה) הספד על לב דכתיב 1 על שדים סופדים טיפוח
וי"מ לאחד מבני ביתו בחייו ולשון
התקינו חכמים לעשות
תָּנֻדוּ לוֹ בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ
ביד קילוס ברגל תנו רבנן המקלס לא יקלס בסנדל אלא במנעל מפני הסכנה
לעשירים כדרך שהיו
כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד וְרָאָה
בעצמו משמע כפירוש ראשון:
אבל לא מטפחות.פירושסופק
עושים לעניים, שלא יהא
אֶת אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ:
אמר רבי יוחנן ה אבל כיון שניענע ראשו שוב אין מנחמין רשאין לישב אצלו
❖
ירמיהו כב י
הפרש בין עשירים לעניים.
ואמר רבי יוחנן הכל חייבין לעמוד מפני נשיא חוץ מאבל וחולה ואמר ר'
כפיו זו בזו וא"ת הא תנן
ו
ת"ר, בראשונה היו מניחין
מגמר תחת מתים בחולי
יוחנן לכל אומרים להם שבו חוץ מאבל וחולה אמר רב יהודה אמר רב
פרק משילין אין מטפחין
ז
של מעיים, וכו', וכך
הגהות הב"ח
ביו"ט ופי' בקונטרס בפרק המביא
אבל יום ראשון אסור לאכול לחם משלו מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל ולחם
ח
היו מטבילין את הכלים
2
(א) גמ'
כדי יין משום
על גבי הנשים שהיו
אנשים לא תאכל רבה ורב יוסף מחלפי סעודתייהו להדדי ואמר רב יהודה
ט
❖
להו
מתות נדות, וכו', וכך
שיר או משום אבל ומאי איריא בי"ט
אמר רב י מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה רב המנונא איקלע
היו מטבילין הכלים על
ומשום שמא יתקן כלי שיר אפילו
גבי המתים כשהן זבים,
לדרומתא שמע קול שיפורא דשכבא חזא הנך אינשי דקא עבדי עבידתא
והיו בכל אלו החיים
בחולו של מועד אסור משום צער
גליון הש"ס
אמר להו ליהוו הנך אינשי בשמתא לא שכבא איכא במתא אמרו ליה
מתביישין. התקינו שיהו
וצ"ל דמשום שיר קתני ולא משום
תוס' ד"ה בכליכה וכו'.
עושין כן לכל. בראשונה
אבל: טפוח ביד. כדפרישית
חבורתא איכא במתא אמר להו אי הכי שריא לכו ואמר רב יהודה אמר
כ
היתה הוצאת המת קשה
❖
רב כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה ההיא איתתא
לקרוביו, שהיו מוציאין
סופק כפיו זו על זו והכי משמע
ל ו)
בתכריכין ממון רב והיתה
בהוריות בירושלמי כשתפס רבי יהודה
דהות בשיבבותיה דרב הונא הוו לה שבעה בני מת חד מינייהו הוות קא
קשה עליהן הוצאתם
את ריש לקיש שרי רבי יוחנן טפח
יותר ממיתתם, עד שהיו
בכיא ביתירתא עליה שלח לה רב הונא לא תעבדי הכי לא אשגחה ביה
מוסף רש"י
מניחין ובורחין. עד שבא
בחדא ידיה [א"ל] ובחדא ידיה טפחין
שלח לה אי צייתת מוטב ואי לא צבית זוודתא לאידך מית ומיתו כולהו
ז)
היו מטבילין את
רבן גמליאל וניהג קלות
כו' ומספקין פירש בקונטרס בביצה
הכלים.
בעצמו, וצוה להוציאו
לסוף אמר לה תימוש זוודתא לנפשיך ומיתא 3 אל תבכו למת ואל תנודו
כף על ירך ואם כן ויספק
(נדה עא.)
בכלי פשתן, ונהגו כל
לו אל תבכו למת יותר מדאי ואל תנודו לו יותר מכשיעור הא כיצד שלשה
מ
והיו נדות חיות
העם לצאת בכלי פשתן
את כפיו על ירך הן שתי
מתביישות.
כמותו. והאידנא נהוג
ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת מכאן ואילך אמר
כפים על שתי ירכים וצ"ע:
עלמא אפילו בצררא בר
ה"ג ר"ח לא יקלס במנעל ולא
הקדוש ברוך הוא אי אתם רחמנים בו יותר ממני בכו בכו להולך אמר רב
(שם) קשה
ח)
זוזא, פי' בחלוק בר
3
זוזא. מתני' אין מניחין
לקרוביו.
בסנדל מפני הסכנה.
יהודה להולך בלא בנים רבי יהושע בן לוי לא אזל לבי אבלא אלא למאן
ט)
את המטה במועד ברחוב,
פירוש דיחף שרי טפי דנזהר
דאזיל בלא בני דכתיב בכו בכו להולך כי לא ישוב עוד וראה את ארץ
(כתובות
שלא להרגיל ההספד. אמר
ח:) בצרדא בר זוזא.
היטב פן ינזק:
רבה בר רב הונא, אין
מולדתו רב הונא אמר זה שעבר עבירה ושנה בה רב הונא לטעמיה דאמר
י)
ה"ג ר"ח לכל אומרים להן שבו
מועד בפני תלמיד חכם,
רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו סלקא דעתך
כל המתקשה
וכל שכן חנוכה ופורים,
(שם)
חוץ מאבל וחולה.
על מתו יותר מדי.
אלא מספידין בהן. והני
אלא אימא נעשית לו כהיתר אמר רבי לוי אבל שלשה ימים הראשונים
נ
מילי בפניו, אבל שלא
פירוש תלמידי חכמים שעומדין צריך
(קדושין פ:) לא אזל לבי
יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין שתי (יריכותיו) משלשה עד
בפניו לא. ויום שמועה
כ)
לומר שבו אבל וחולה אפילו עמדו אין
אבלא.
כבפניו דמי, ומותר אפילו
שבעה כאילו מונחת לו כנגדו בקרן זוית מכאן ואילך כאילו עוברת
צריך לומר שבו דלא די שעמדו שאין
(רשב"ם
במועד. אמר עולא, הספד
ב"ב קטז.) נעשית לו
על לב, שנאמר על שדים
כנגדו בשוק: ולא של נשים לעולם מפני הכבוד: אמרי נהרדעי לא שנו
צריכין לעמוד ואם כן פשיטא שישבו
בלא רשות: יום ראשון אסור
כהיתר.
סופדים. טיפוח ביד,
אלא (ערכין ל: וכעי"ז
קילוס ברגל, שנאמר הכה
אסורין
לאכול משלו. פירשתי למעלה אפילו אוכל כמה פעמים באותו יום דלא קתני סעודה ראשונה:
בעשיית מלאכה. משמע דבתלמוד
סוטה כב.)
בכפך ורקע ברגלך. ת"ר
לא יקלס לא במנעל ולא
תורה שרי ולא אסור אלא חכם שמת דבית מדרשו בטל מיהו בשעת הוצאת מת אז מבטלין ת"ת כדאמרינן פ' שני דכתובות
בסנדל, מפני הסכנה. אמר
ובפ"ק דמגילה מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה ומיהו היכא דאיכא חבורתא מספקא ליה ועוד האריך רבי יצחק
ר' יוחנן, אבל כיון שנענע
בתשובה והביא ראיה מן הירושלמי: לגיהוץ ולתספורת. למעלה פי' ריב"א היה אומר [שגרסינן] לכבוס ולתספורת ופירש למעלה
בראשו, שוב אין המנחמין
דאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז' ובתוספות פירש דלא ידע מנא ליה: מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק. עד י"ב חדש
רשאין לישב אצלו. ואמר
ר' יוחנן, הכל חייבין
והכי איתא בירושלמי כל שבעה החרב היא שלופה עד שלשים היא רופפת לאחר י"ב חודש היא חוזרת לתערה ולמה הדבר דומה לכפה של
לעמוד לפני נשיא חוץ
אבנים כיון שנזדעזעה אחת מהן נזדעזעו כולם ובש"ס דידן נמי אמרינן אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כו':
מאבל וחולה. ואמר ר'
יוחנן, לכל אומר' להן
מה
שבו חוץ מאבל וחולה.
אמר רב יהודה אמר רב אבל אסור לאכול ביום ראשון משלו, שנאמר ולחם אנשים לא תאכל. רבה ורב יוסף, בימי אבלם היו מחלפין סעודתן להדדי. אמר רב יהודה אמר רב, מת בעיר
כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, עד שינתן לקבורתו. וכל המתקשה על מתו יותר מדאי, על מת אחר הוא בוכה. דההיא איתתא דהוו לה שבעה בני, ומית חד מינייהו, והוות מתקשה
יותר מדאי, ושלח לה רב הונא, ולא אשגחה ביה, ומתו לה כולהו, ומתה היא נמי. ת"ר אל תבכו למת, יותר מדאי. ואל [תנודו] לו, יותר מכשיעור. הא כיצד, שלשה לבכי, ושבעה להספד,
שלשים לגיהוץ ולתספורת, מיכן ואילך הרי הוא קישוי. בכו בכו להולך. אמר רב, להולך בלא בנים. ר' יהושע בן לוי לא הוה אזיל לבי אבילא, אלא אמאן דשכיב בלא בני. כי לא ישוב
עוד וראה את ארץ מולדתו. זה שעבר עבירה ושנה בה, מיכן ואילך ש[וב] אינו מהרהר בתשובה, מפני שנעשית לו כהיתר. אמר ר' לוי אבל
ג' ימים הראשונים, יראה עצמו כאילו חרב מונחת
לו בין כתיפיו. משלשה
ועד שבעה כאילו חרב
מונחת בקרן זוית, מיכן
ואילך כאילו חרב עוברת כנגדו בשוק.
ואין מניחין מטה
של נשים
ברחוב לעולם מפני הכבוד. אמרי נהרדעי לא
שנו