ה: משקין בית השלחין פרק ראשון מועד קטן
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אין
מציינין. אין צריך ציון ואי גבי יום טוב מיירי הברייתא איכא
קרי עליה ושם דרך. שמחשב בשעות אי זה מהן להקשות אי זה
מא א ב ג ד ה מיי' פ"ח
א) [תוספ' שקלים פ"א],
ב) [עי' גירסת התוס' לקמן
מהל' טומאת מת
מהן שלא להקשות: אבל מציינין על השדרה. שאע"פ שאינה אלא
לפרש אסור לציין ואסור לטרוח ביום טוב:
(ג)
עצם כשעורה. והוא הדין יותר מכשעורה כדמוכח בסמוך אינו
ו. ד"ה דאמר], ג) [לקמן ו.],
הלכה ט סמג עשין רלח:
עצם אחד מטמא טומאה באהל: רוב בנינו. כגון עצמות גדולות
ד) [צ"ל תנן], ה) [אהלות
ו [מיי' שם פי"ג הל"ב]:
רוב מנינו: רוב מנינו. רוב העצמות
מטמא באהל והאי דנקט כשעורה משום דבהאי שיעורא
כגון קוליות אע"פ שאין בו
מב ז מיי' שם פ"י הל"א
רפ"ב], ו) [אהלות פ"ח מ"ב
נזיר נד:], ז) [תוספתא
סמג עשין רלא:
ואע"פ שאין בו רוב בנינו: אין מציינין
מטמא במגע דהכי הלכה למשה
מג ח ט מיי' פ"ו מהל'
דאהלות פ"ט], ח) אהלות
על הוודאות. הואיל דברור לכולי
מסיני כדאמרינן בשחיטת חולין (חולין
קרי עליה ושם דרך אראנו בישע אלהים
1
ק"פ הלכה ח:
פי"ז מ"א [תמורה יג. ע"ש],
שאינו
מטמא באהל.
דף קכו:):
עלמא דאית ביה טומאה ודאית לא
מד י מיי' פ"ח מהל'
ט) ברכות יט: עירובין ל:
תנו רבנן אין מציינין לא על כזית מן המת
א) א
טומאת מת הלכה א
פסחים צב: חגיגה כה:
מטלטלי באותו מקום טהרות: אבל
כגון תרווד רקב כדאיתא בהעור
א]
ולא על עצם כשעורה ולא על דבר שאינו
סמג עשין לא:
כתובות כח: נדה נז. בכורות
מציינין על הספיקות. שיש עליהן
והרוטב (חולין דף קכו: ושם) ושדה
מה כ מיי' שם פ"י הלכה
כט., י) [ועי' מש"כ עה"ג
מטמא באהל אבל מציינין על השדרה ועל
שנחרש בה קבר כדלקמן בשמעתין
אהל כגון סככות ופרעות (א) הסמוכות
ברכות יט:], כ) אהלות פי"ח
א סמג שם:
הגולגולת על רוב בנין ועל רוב מנין המת
מו ל מיי' שם פ"ח הלכה
מ"ב מ"ג מ"ד, ל) תוספתא
ואפילו איכא ספק טומאה שמטמא
לרה"ר הסמוך לבית הקברות דמספקא
דאהלות פי"ז, מ) [עיין תוס'
ד:
ב ואין מציינין על הוודאות אבל מציינין על
לן בהו טומאה דכיון דיש עליהן
בהיסט בלא נגיעה לא הצריכום ציון
מז מ מיי' שם הלכה י
כתובות כח: ד"ה בית
הספיקות ואלו הן הספיקות סככות ופרעות
הפרס], נ) נ"ל שצ"ל מלא,
אהל רגילים לקבור שם במקום צנוע:
דהיסט לאו מילתא דשכיחא היא
ופ"י הלכה י:
❖
❖
מח נ מיי' שם פ"י הל"י:
ס) [אילנות רש"ש],
סככות ופרעות ובית הפרס. מפרש
ובית הפרס ואין מעמידין ציון במקום
שידרוס על קנה שטומאה עליו ולכך
ב) ג
לקמן: אין מעמידין הציון על
לא החמירו חכמים לציין משום היסט:
טומאה שלא להפסיד את הטהרות ג) ד ואין
אילן המיסך על הארץ. סמוך
הטומאה שלא להפסיד טהרות. שאם
מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד
מוסף רש"י
תורה אור השלם
לבית הקברות דמספקא לן
הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש
את ארץ ישראל וכזית מן המת אינו מטמא
מנפח אדם בית הפרס
1. זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי
אי איכא טומאה תחתיו אי לא מסתמא
עד שבא על הציון פתאום ויטמאו
והולך. בנפיחה ואם יש
וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע
באהל והא (תניא) אלו שמטמאין באהל
ד)
ה)
❖
עצם כשעורה רואהו ונשמט
אמרינן דמת תחתיו כיון דדרך מקום
הטהרות שהרי הטומאה תחת הציון
תהלים נ כג
אֱלֹהִים:
כזית מן המת אמר רב פפא הכא בכזית
ממנו (חגיגה כה:) דבשר
צנוע הוא ולכך בעי ציון ע"א דידעינן
אלא עושין הציון סמוך לטומאה
ליכא ועצם כשעורה לא
מצומצם עסקינן דסוף סוף מיחסר חסר
ה
ודאי דאיכא טומאה תחת נוף אחד
ברחוק כל שהוא וכשבא על הציון
מטמא אלא במגע ובמשא,
הגהות הב"ח
הלכך מנפח כדי שלא יגעו
מוטב ישרפו עליו תרומה וקדשים לפי שעה
של אילן ויש הפרש בין נוף לחבירו
מרגיש מן הטומאה ואינו הולך עליה:
(א) רש"י ד"ה אבל מציינין
רגליו בו והולך (נדה נז.)
אין מרחיקין את הציון ממקום טומאה.
ואין ידוע באיזה מקום ישנה והכי
ואל ישרפו עליו לעולם ואלו הן הספיקות
כו' כגון סככות ופרעות
דכולא ספיקא משום עצמות
יותר מכל שהוא: שלא להפסיד ארץ
נמי איכא לפרש גבי אבנים שיש
הסמוכות לרשות הרבים.
היא ועצמות בלא בשר אינו
ו סככות ופרעות ו) סככות אילן המיסך על
נ"ב עי' פרש"י במס' נדה
מטמא באהל וכשמנפח לפני
ישראל. שכשרואה הסימן מיד פורש
אבנים זו אצל זו הבולטות מן הגדר:
הארץ פרעות אבנים פרועות היוצאות מן
ז)
מנפח אדם בית הפרס והולך.
[א]
דף נז ע"א וז"ל אילן המיסך
רגליו אם יש שם עצם גדול
ונמצא ארץ ישראל בטומאה שלא
נראה מאליו ועצם קטן
על הארץ והוא סמוך לדרך
הגדר בית הפרס כדתנן ח) ז החורש את הקבר
לצורך: וכזית מן המת אינו מטמא
דמסתמא ליכא למימר
בית הקברות וזימנין
נראה בנפיחה ואינו מסיטו
הרי הוא עושה בית הפרס וכמה הוא עושה
דמתרמי בין השמשות
ברגליו (ערובין ל:) וסומך
באהל. דקתני אין מציינין על כזית
שהגיעה המחרישה עד המת וליכא
וקברי התם כו': (ב) ד"ה
על כך שאם יש עצם רואהו,
מלא מענה מאה אמה ובית הפרס מי מטמא
מן המת ולא על כל דבר שאינו
לאחזוקי מקום טהור בטמא מספק
ואע"ג דמאהיל לא חיישינן,
שמפטירין כו' ובאין אנשי
באהל והאמר רב יהודה אמר שמואל
מטמא באהל: אמר רב פפא. לעולם
אלא חכמים החמירו משום חומרא
ט)
דאין עצם כשעורה מטמא
המקום כו'. נ"ב לשון
באהל עד דאיכא שדרה או
הערוך בערך בך ונקרא
מנפח אדם בית הפרס והולך ורב יהודה בר
דטהרות ומשום הכי הקילו (ד) דליכא
כזית מטמא באהל והא דקתני אין
ח
גולגולת שלמה או רוב בנין
בוכים שכן דרך כשמתועדין
ספיקא דאורייתא הם אמרו והם
מציינין בכזית מצומצם עסקינן דמחסר
אמי משמיה דעולא אמר בית הפרס
או רוב מנין (כתובות כח:
יחד אלו עם אלו כולם בוכים
י)
ט
וכעי"ז פסחים צב:). בית
ועי' בתוס' ס"פ דם הנדה:
אמרו ולא היו רגילים לקבור מתים
חסר בקרקע ולהכי אין מציינין:
שנידש טהור אמר רב פפא לא קשיא כאן
(ג) תוס' ד"ה אין כו' אסור
הפרס שנידש. בדריסת
ישרפו עליו [תרומות] וטהרות שעה
בעומק כי השתא בזמן הזה הילכך
בשדה שאבד בה קבר כאן בשדה שנחרש
לציין דאסור לטרוח:
רגלי בני אדם
(ערובין ל:)
אחת. דכל העובר על אותו כזית
לא חיישינן שמא המת בעומק תחת
(ד) ד"ה מנפח כו' ומשום
שדשוהו בני אדם ברגליהם
בה קבר ושדה [ב] שנחרש בה קבר בית הפרס
הכי הקילו דכיון דליכא
(בכורות כט.) דישה רבה
המחרישה ומן הדין אפילו נפוח לא
כשנקבר מחדש שורפין טהרותיו
❖
ברגלים הרבה (כתובות
ספיקא:
קרי ליה אין והתנן כ) שלשה בית הפרס הן
דעדיין לא חסר: ואל ישרפו עליו
צריך כי אם חומרא בטהרות
כח:) טהור. דתלינן לקולא
שדה שנאבד בה קבר ושדה שנחרש בה
י
כ
לעולם. שאם מציינין אותו שורפין
שהחמירו חכמים בדבר ואמאי לא
ואמרינן כל העצמות נכתתו
לפחות מכשיעור (שם) שאי
קבר ושדה בוכין מאי שדה בוכין רב יהושע
חייש שיהא מת בקרקע ואין נוגע בו
עליו (על) כל תרומה שעוברין על
ל
גליון הש"ס
[ג]
אפשר לעצם כשעורה שלא
אותו ציון לעולם שלא לצורך שהרי
ומטמא באהל אי נמי בלא ס) המאהילים
בר אבא משמיה דעולא אמר שדה שמפטירין
תוס' ד"ה יש בה אילנות
יהא נידש ברגל (בכורות
חסר וזימנין דלא חזי ליה כגון בלילה
מן הצדדים הוו מטמאין לאדם באהל
שם) שהרגלים נושאים את
וכו' אי נמי בידוע לאו
בה מתים וטעמא מאי אמר אבימי משום
העצמות ושחקום (נדה שם)
דוקא. עיין נדה דף סד
וכי הדר חזי ליה ואמר נטמאת
אלא שמע מינה דלא מטמא באהל:
יאוש בעלים נגעו בה ושדה שנחרש בה
❖
או: שדריסת הרגלים
ע"ב תוס' ד"ה ע"ג כולם:
יש בה אילנות בידוע שנחרש בה
תרומתי ושרף לה והיא לא נטמאת
העבירתן והבא לעשות
קבר לא בעי ציון והא תניא ל) מ מצא שדה
פסחו יבדוק אם נידש קבר אין בה אילנות בידוע
דההוא כזית כבר חסר וכשאין מציינין
מצויינת ואין ידוע מה טיבה יש בה אילנות
ויעבור, אבל לאכילת תרומה
שאבד בה קבר. דתניא התם
אותו אין שורפין עליו אלא מחדש
הגהות הגר"א
לא סמכינן עלה שיכול
מ) בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע
שלא חסר: אילן המיסך על הארץ.
(תוספתא דאהלות פי"ז) שדה שאבד בה
[א] גמ' פרעות פרעות
להמתין ובית הפרס
שאבד בה קבר ר' יהודה אומר עד שיהא שם
קבר אינה ניטעת כל נטע וכגון
וטומאה תחת נוף אחד ואינו יודע
מדבריהם ולא העמידום
היוצאין מן הגדר כצ"ל
נ
במקום כרת דפסח (פסחים
(כ"ה במתני' דאהלות פ"ח
תחת איזה נוף עושה ציון: בית הפרס.
זקן או תלמיד לפי שאין הכל בקיאין בדבר
שראויה לאילנות ויש לנו לומר
❖
מ"ב ובנזיר נד ב ועי'
.
צב:)
דמסתמא אם לא שאבד בה קבר היו
נ)חצי מענה תלם אחד של מאה אמה:
אמר רב פפא כי תניא ההיא בשדה שאבד
תוי"ט באהלות שם):
[ב] שנחרש. צ"ל שאבד:
מנפח אדם. ההולך לשחוט פסחו
נוטעים בתוכה $ אי נמי בידוע לאו
בה קבר דציינוה יש בה אילנות בידוע
[ג] בוכין. נ"ב ובתוספתא
רבינו חננאל
דוקא ואגב דנקט רישא בידוע נקט
דאם יש עצם כשעורה המטמא
שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד
(פי"ז דאהלות) גרסינן
סיפא בידוע וכן צ"ל לפי' הקונטרס:
בהיסט מתפזר ברוח ועושה פסח
כוכין (וכן פי' בערוך לחד
והוה קרי עליה ושם
❖
אם בה קבר וליחוש דלמא אילנות מגואי וקבר
פי'):
דרך אראנו בישע אלהים.
בבית הפרס אזיל לו ואי מטמא באהל
מבראי כדאמר עולא בעומדין
על הגבולין הכא נמי בעומדין על הגבולין
ת"ר אין מציינין על
היכי אזיל עליה: בשדה שאבד בה
כזית מצומצם מן [המת],
ודלמא
קבר. קתני דמציינין דמטמא באהל
הגהות מהר"ב
דסופו מיחסר חסר, ותנן
באהלות פרק שני אלו אם
אבל בשדה שנחרש בה קבר אין צריך לציין ולא מטמא באהל דנימא מחרישה סלקיה לטומאה: שלשה בית הפרס הן. שאין הולכין בו אוכלי רנשבורג
חסרו טהורין, כזית מן
תרומה: שמפטירין בה את המתים. שכשמביאין מתים ממקום למקום לקבור כשבאין בשדה סמוך לעיר נפטרין אלו שהביאום ממקומן והולכין
א] תוס' ד"ה שאינו וכו'
המת כזית נ≈צ≈ ל כו'. ולא
להם ובאין אנשי המקום (ב) ומקבלין אותן ורוחצין אותן שם וקוברין אותן: וטעמא מאי. חוששין ביה משום טומאה: משום יאוש בעלים.
כגון תרווד רקב וכו'. נ"ב
על הבשר שסופו מתאכל
דבריהם תמוהים דבחולין
והולך, ולא על עצם
לפי שהביאום ממקום רחוק נדלדל אבר ונפל שם ונתייאשו אלו על אלו והניחוהו שם: ושדה שנחרש בה קבר לא בעי ציון. דקא מתרצת הא
שם מפורש דמטמא באהל
כשעורה, ולא על כל דבר
דקתני מנפח אדם בית הפרס כשנחרש: ואינו יודע מה טיבה. אם הוא שדה שנחרש בה קבר ויכול לילך בניפוח ואם מפני שנאבד בה קבר
וכן הוא משנה מפורשת
שאינו מטמא באהל, אבל
ואינו יכול להכנס בה בנפיחה דמטמא באהל: יש בה אילנות בידוע שנחרש. השדה לצורך האילנות ויכול להלך שאינו מטמא באהל. אלמא
פ"ב דאהלות ויעו"ש
מציינין על השדרה ועל
באהלות בספר שושנים
הגולגולת ועל רוב בנינו
מדקתני בה מצא שדה מצויינת דמציינין בית הפרס שנחרש: אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר. ולא נחרש ומטמא באהל: רבי יהודה
לדוד עמד על דבריהם ועי'
של מת ועל מנינו. ואין
אומר. לעולם לא הוי בחזקת שנחרש עד שיהא שם זקן או ת"ח שיהא יודע שנחרש: אמר רב פפא. לעולם בית הפרס שנחרש לא בעי ציון
גם בספר יד דוד:
מציינין על הוודאות אלא
והאי דקתני בידוע שנחרש בה קבר בשדה שאבד בה קבר וציינה לאלתר: יש בה אילנות בידוע שנחרש. לאחר שציינוה ולעולם בית הפרס
על הספיקות, ואלו הן
הספיקות סככות ופרעות,
שנחרש לא בעי ציון: אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר. ולא נחרש: וליחוש דלמא אילנות מגואי וטומאה מאבראי. ולא נחרש במקום
פי' ותנן באהלות פרק
טומאה מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בה קבר ולא נחרש ואמאי קאמר בידוע שנחרש בה קבר: בעומדין האילנות על
ח', הזיזין א) והגודריות,
הגבולין. של רשות הרבים דודאי ליכא טומאה מבראי דלא קברי אינשי ברשות הרבים אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות:
כו' עד והסככות והפרעות
(אינן) [שהן] יכולין לקבל
ודלמא
מעזיבה כו' ואלו הן
הסככות אילן המיסך על הארץ והפרעות אבנים היוצאות מן הגדר. ומציינין על בית הפרס, בשדה שאבד בה קבר. ואין מעמידין ציון במקום טומאה עצמה שלא להפסיד את הטהרות אלא מרוחקין מעט. ואין מרחיקין
ציון ממקום הטומאה שלא להפסיד את ארץ ישראל. ואין מציינין על השדה שנחרש בה קבר וכל שכן שנידש. תניא שלשה בית הפרס הן, שדה שנחרש בה קבר ושנאבד בה קבר ושדה בוכים. פי' דתנן באהלות פרק
י"ח שלשה בית הפרס הן החורש את הקבר ניטעת כל נטע וכו' עד ומטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באהל, שדה שאבד בה קבר בתוכה כו' עד ומטמא במגע ובמשא ובאהל. מאי שדה בוכים, שדה שמפטירין
בתוכה מתים. פי' דתנן באהלות פרק י"ח שדה כוכים לא ניטעת ולא ניזרעת ועפרה טהור וכו', מאי טעמא, יאוש בעלים נגעו בה. ומקשינן שדה שנחרש בה קבר לא בעיא ציון, והתניא מצא שדה מצויינת ואין ידוע
מה טיבה, יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר. ופריק רב פפא, כי תניא ההיא בשדה שאבד בה קבר וציינוה, אם יש בה אילנות בידוע שאחרי שציינוה נחרש אותו הקבר.
וניחוש דלמא אילנות גואי, פי' לא חרשו מקום הטומאה וטומאה אבראי קאי. ואמרי' בשאילנות עומדין על הגבולין.
א) שם במשנה איתא והגיזריות.