ב:
הכל חייבין
פרק ראשון חגיגה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
תקנתם
את רבו. במה שהיה לו מעיקרא יש לו עכשיו
תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם. כל תקנת רבו כאן היא
שזהו
ז א
א)
העבדות ואת עצמו לא תקנתם שאינו יכול לישא
אשה
אבל תקנת העבד אין כאן אם נתקן במשפט הממון לא נתקן בפריה
ב)
ורביה: לישא שפחה אינו יכול. מפני צד החרות שבו וכתיב לא יהיה
ואי משום עבדות הא לא איכפת ליה כלל כיון דמעיקרא היה כולו
ג)
קדש וגו' : בת חורין אינו יכול. מפני צד עבדות שבו:
לרב ועכשיו ביומו לעצמו והר"ר משולם גריס תקנתם את עצמו ואת
ח ב
ד)
לא תהו בראה. לא ברא הקב"ה
רבו לא תקנתם כלל שגם הרב
ה)
את הארץ להיות בלא יישוב אלא
מפסיד הוולדות:
תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם
לישא
שפחה אינו יכול. ולמכור
לשבת יצרה: כדתנן. בריש מסכת
ו)
לישא שפחה אינו יכול בת חורין אינו יכול
תרומות : חרש שדברו בו
עצמו לא מצי כדי לישא
ליבטיל והלא לא נברא העולם אלא לפריה
חכמים בכל מקום. שהשוו אותו
שפחה דהא גר אינו נמכר בעבד
ז)
ורביה שנאמר 1 לא תהו בראה לשבת יצרה
ט ג
לשוטה לפוטרו לא דברו אלא במי
עברי דבעינן ושב אל משפחתו
אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו
א
וליכא כדאיתא באיזהו
שאינו שומע ואינו מדבר הכי קים להו
ח)
ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי
נשך ועוד מאחר דלא
לרבנן דמי שאינו שומע ואינו מדבר
י ד
ט)
❖
דמיו וחזרו בית הלל להורות כדברי בית
דלאו בני דעה נינהו: מדבר ואינו
קיים פריה ורביה ביהדות לא נסבינן
י)
שומע. תחילתו היה פקח עד שלמד
שמאי: חוץ מחרש שוטה וקטן כו': קתני
ליה כנענית לצד חירות שבו ודכוותיה
כ)
לדבר ואח"כ נתחרש: תנינא. במתניתין:
מצינו בפ"ק דקדושין אין לו
❖
חרש דומיא דשוטה וקטן מה שוטה וקטן
רבינו חננאל
להא דתנו רבנן. בברייתא ולמדנו
אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה
דלאו בני דעה אף חרש דלאו בר דעה
ואמרינן (לאתויי מאי)
שהברייתא הזאת עיקר וסומכין עליה:
כנענית וא"ת ישא בת מינו ליתי צד
הוא וקא משמע לן כדתנן חרש שדיברו
לאתויי סומא באחת
תורה אור השלם
זה וזה כפקחים. היינו כמתניתין דלא
חירות ולישתמיש בצד חירות וצד
מעיניו שחייב בראייה
חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר
1. כִּי כֹה אָמַר יְיָ בּוֹרֵא
פטר אלא חרש הדומה לשוטה: ואי
עבדות בצד עבדות דומיא דפרידה
ודלא כיוחנן בן דהבאי
הא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר
שהיה פוטרו ואסיקנא
הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים
בעית אימא. אלם כמשמעו נוטריקון
שתבעה אין מרביעין עליה לא סוס
לעולם לאתויי חציו
יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא
חייב תנינא להא דתנו רבנן המדבר ואינו
אישתקיל מלוליה ניטל דבורו: פטור.
ולא חמור אלא מינה בפרק אותו
עבד וחציו בן חורין
כוֹנְנָהּ לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ
שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם
שחייב ומתני' כמשנה
ואת בנו וי"ל דהתם
מן הראייה. קשיין אהדדי מתניתין
לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ אֲנִי יְיָ וְאֵין
אחרונה דתנן כופין את
עוֹד: ישעיהו מה יח
וברייתא: אמר רבא. מתניתין דתני
לא קפיד קרא אלא בכלאים דתרי
זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם וממאי
ב
2. וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא
רבו ועושהו בן חורין
מינים והא ליכא אבל הכא אמאן
אצל ראייה חרש דומיא דשוטה:
וחזרו ב"ה להורות כדברי
דמדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו
אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח
❖
בית שמאי דכיון דודאי
תהלים לח יד
חסורי מיחסרא והכי קתני. (א) דאע"פ
קפיד קרא אצד חירות דלא לישתמיש
פִּיו:
מדבר זהו אלם דכתיב ואני כחרש לא
2
לשחרור קאי אע"פ
צד חירות בעבדות והא איתא
דלא דומה לשוטה פטור וכי תניא
שעדיין לא נשתחרר
אשמע וכאלם לא יפתח פיו ואיבעית אימא
חייב בראייה: ירושלמי
ומטעם דשרי הרבעה שרי גם לרכוב
מתניתין דומיא דשוטה גבי שמחה הוא
הגהות הב"ח
כדאמרי אינשי אישתקיל מילוליה: מדבר
מתניתין בראיית קרבן
על הפרידה ובתוספתא דמסכת
דתני ותרי מיני חרש תנא מתניתין
(א) רש"י
אבל בראיית פנים אפילו
ואינו שומע שומע ואינו מדבר חייב:
וחסורי מיחסרא מתניתין והכי קתני
כלאים תניא
דגבי
קטן אביו חייב להעלותו
והתניא מדבר ואינו שומע שומע ואינו
הכל חייבין בראייה חוץ מחרש כל
אמר רבי איסי בן יהודה אסור
ראייה אע"פ
שנאמר הקהל את העם
ג
(ב) תוס'
האנשים והנשים והטף.
מדבר פטור אמר רבינא ואיתימא רבא חסורי
דהו או שומע ואינו מדבר או
לרכוב על הפרידה מק"ו ומה במקום
אמר
וסיפא דקתני עבדים
מדבר ואינו שומע: ואף על פי
שמותר ללבוש שתי חלוקין אסור
מיחסרא והכי קתני הכל חייבין בראייה
ליה והא כתיב אשר
שאינן משוחררין לגמרי
עשה דוד את הישר
שהוא פטור. בעולת ראייה ליראות:
בתערובתו מקום שאסור לנהוג שני
פטורין כמשנה ראשונה
ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו שומע
בעיני ה' ולא סר מכל
היא שנויה. דרש ר'
מינים אינו דין שאסור בתערובתו
חייב אשר צוהו כל ימי חייו
שומע ואינו מדבר שפטור מן הראייה ואע"פ
אלעזר בן עזריה אנשים
אמרו ליה והא כתיב והרכבתם את
(ב)
רק בדבר אוריה החתי
באין ללמד ונשים באות
שפטור מן הראייה חייב בשמחה ואת שאינו לא שומע ולא מדבר ושוטה
ד
לשמוע וטף ליתן שכר
שלמה בני על הפרדה
וקטן פטור אף מן השמחה הואיל ופטורים מכל מצות האמורות בתורה
למביאיהן. חוץ מחרש
אמר להם אין למדים תורה מן
אתינן לאוקומא בחרש
תניא נמי הכי הכל חייבין בראייה ובשמחה חוץ מחרש המדבר ואינו
ד)
ה)
התקועה א"ל והא כתיב ויעש הישר
שאינו לא שומע ולא
שומע שומע ואינו מדבר שפטורין מן הראייה ואף על פי שפטור מן הראייה
ו)
מדבר הא החרש המדבר
בעיני ה' :
(ג) ד"ה
לישא שפחה אינו יכול.וממזרת
ואינו שומע או שומע
חייב
ואינו מדבר חייב. וא'
לא ישא אע"ג דעבד מותר
בממזרת לפי שקדש ועומד כדתנן פרק האומר יכולין ממזרים ליטהר כיצד ממזר
מיוחס
תנינא להא דתנו רבנן
(ד) ד"ה
חרש מדבר ואינו שומע
נושא שפחה וצד חירות שרי בה כדתנן פרק עשרה יוחסין שחרורי וממזרי שרו לבא זה בזה דהא י"ל דאין לנו לתקן כדי להרבות
שוטה
זהו חרש שומע ואינו
ממזרים בעולם ועוד כיון דתפסי בה קדושין אתי צד עבדות ומשתמש באשת איש ונתינה נמי לא ישא דאע"ג דממזרת ונתינה ושחרורי
❖
מדבר זהו אלם זה
מותרין לבא זה בזה דהא הוה התפסת קדושין ואתי צד עבדות ומשתמש באשת איש אי נמי נתינה אסור בצד עבדות דלאו קדש
וזה הרי הן כפקחין
לכל דבריהם. ואקשינן
ועומד הוא אע"ג דמותר בממזרת משום דלא מקרי קהל מוזהר בלאו דלא יהיה קדש וא"ת וליתי עשה [דלשבת יצרה]
איני והתניא מדבר ואינו
מוסף רש"י
ולידחי לאו דלא יהיה קדש וי"ל דהכא אפשר לקיים שניהם על ידי כפייה אי נמי דלא אתי עשה ודחי לא תעשה אלא כגון מילה
שומע שומע ואינו מדבר
תקנתם את רבו.
בצרעת דבעידנא דמעקר לאו מקיים עשה אבל הכא משעת העראה עובר ליה בלאו ועשה ליכא עד גמר ביאה:
פטור מן הראייה ואתא
לא תהו בראה. האי עשה אלים טפי מפרו ורבו כדאמר במגילה בפרק בתרא מוכר אדם ס"ת לישא אשה וללמוד תורה
(גיטין מא.)
רבינא ותרצה ואמר חסורי
מחסרא והכי קתני הכל
ז)
ומייתי לא תהו בראה אבל י"מ משום דעבד לא מיפקיד אפריה ורביה דאמר היו לו בנים בעבדותו ונשתחרר לא קיים פריה
ואת עצמו לא
חייבין בראייה ובשמחה
תקנתם.
ורביה ולאו מילתא היא דאמר בירושלמי דמו"ק עבד מהו שישא אשה במועד אמר להון נשמעינן מן הדין מתניתין יבטל והלא לא
(פסחים פח.) לישא
נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה ואמר שמעון בר אבא משום רבי יוחנן כל שהוא מצווה על פריה ורביה לא ישא אשה במועד
שפחה אינו יכול.
ח)
ועוד לישנא דנקט הכא והלא לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה משמע דאתרוייהו קאי והא דאמרינן לא קיים פריה ורביה היינו
מטעם דבעינן זרעו מיוחס אחריו ואפילו ישראל שיש לו בן מן השפחה אינו קרוי אחריו ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען:
(ג)
כופין את רבו. אפילו לשמואל דאמר המפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ גט שחרור הכא דטבא ליה עבדו ליה לעשות
(פסחים
שם) לא תהו בראה.
שחרור גמור ואע"ג דאמרינן המשחרר עבדו עובר בעשה ניחא לן דליעבד הרב איסורא זוטא ולא ליעבד
העבד איסורא רבה כדאמר בעירובין בפ' בכל מערבין ולא דמי לההיא דריש שבת וכי אמרינן לו לאדם
עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך דהתם פושע בדבר הוי שלא היה לו לאפות הפת תדע דשרינן ריש תמיד נשחט
(גיטין שם) חרש שדיברו
ט)
להקריב לכהן אחר תמיד של בין הערבים כפרת חבירו כדי שיאכל קרבן פסח לערב אע"ג דאיכא עשה דהשלמה :
בו חכמים בכל מקום.
י) נשים ועבדים. לא שייך לאקשויי אמאי תני נשים לשון רבים ותנא קטן (ד) חרש לשון יחיד כדדייק בפרק קמא דנדה גבי
(נדה
יג:) המדבר ואינו שומע
קטנות והכא תנא אשה דהכא תרי ענייני ולא דמי חד לאידך דחרש ושוטה פטור מכל המצות כדאמר לקמן וקטן לא
זהו חרש.
ידעינן דפטור מקרא רק מק"ו דנשים פטורות דכתיב זכורך טפלים לא כל שכן דהכי דייקינן בפרק קמא דקדושין
טפלים חייבין נשים לא כל שכן:
ומי
כ) שאינו יכול לעלות ברגליו. פרש"י מירושלים לעזרה ורבותא נקט דלא מיבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה וה"ה נמי אם
(גיטין עא.)
הוא אינו יכול לעלות מעירו לירושלים דפטור כדמשמע בגמרא עד הכא מאן אייתי: חרש דומיא דשוטה וקטן. במגילה
פ"ב הכל כשרין לקרוא את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן כו' לא דייק הכי דהתם ע"כ במדבר קיימינן מדקרא את
המגילה וברמיזה לא הוה מפיק אחרים וכן בחולין חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן לא דייק הכי דהתם הטעם
תלוי בכיון שיוכל לאמן את ידו לשחוט: המדבר ואינו שומע זהו חרש. בב"ר מפיק ליה אינו מדבר ואינו שומע דכתיב מי שם
פה לאדם או מי ישום אלם או חרש מי [שם] פה קאי לתרוייהו:
שומע ואינו מדבר פטור מן הראייה וחייב בשמחה. והא דלא קתני נשים דמחייבי בשמחה בתר הכי לא חש להכי למיתני סורסא
וכיוצא בזה מצינו בכמה מקומות וההיא דלקמן דאמר יש בשמחה שאין בשתיהן שנוהגת באנשים ובנשים מה שאין כן בשתיהן
ולא קחשיב חרש מדבר ואינו שומע דהתם בחגיגה נמי מיחייב ולא בעי למיתני יש בשתיהן שאין באחת כגון חרש מדבר ואינו שומע דלא נחית
למיתני הך כללא רק מה שבאחת שאין בשתים והכא כי קאמר דמיחייב בשמחה הוא הדין בחגיגה כדפירשתי אלא שמחה נקט דנשים
חייבות
וחרש שוטה וקטן פטירי וכי תנינן לעיל
זה וזה
כפיקחין לכל
דבריהן להתחייב
בשמחה ובחגיגה
קאמר:
גמר