ז:
הכל חייבין פרק ראשון חגיגה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מביאין
שלמים ואין סומכין עליהם. דסבירא להו כשמאי רבם
א"ל אביי. האי נמי לא תיבעי לך קרא דבלאו קרא נמי פשיטא מאחר
לה א
א) ב)
דאמר לקמן שלא לסמוך ביום טוב והלל
שחייב את כולן אנא ידענא דכל אחד צריך לזרז את עצמו דהיאך יאמר
לו ב
ג)
האב לאלו הוו זריזין ולאלו הוו עצלין: אלא קרא לכדאחרים. והיינו
אומר לסמוך אבל מעולות לא מצינו פלוגתא דפליגו בה הלל ושמאי
ואמרינן בפרק קמא דשבת דלא נחלקו רק בשלשה
נמי אין נראין לחצאין דמי שאינו ראוי לעלות אלא בחבורה מועטת
לז ג ד
ד)
ה) ו)
דברים ומההיא דסמיכה פריך ומשני
כגון אלו שיעשו חבורה לעצמן כך
לח ה
ז) ח)
לה שפיר אלא התלמידים קבלו מרבם
נראה בעיני. וחביריי מפרשין דלאו
א"ל אביי פשיטא הי
מינייהו משוית להו
❖
לט ו ז
ט) י)
אף עולות (ב) ולא נחלקו בהא ובההיא
אין נראין לחצאין אתא אביי לפרושי
מ ח
פושעים והי מינייהו משוית להו זריזין אלא
דפרק שני דביצה מעשה באחד
אלא למימרא דקרא לאו להכי אתא
קרא למאי אתא לכדאחרים דתניא אחרים
מא ט
תורה אור השלם
מתלמידי הלל שהביא עולתו בעזרה
וקשיא לי סוף סוף הא דאין נראין
❖
מב י
אומרים המקמץ והמצרף נחשת והבורסי
כו' ואמר לו אחד מתלמידי שמאי
חצאין מאי קאמר תנא ועוד ששיטת
1. שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה
פטורין מן הראייה שנאמר כל זכורך מי
1
יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי
מה זו סמיכה הוא הדין דמצי למימר
הש"ס כל היכא דאיכא סבר פלוני
יְיָ אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר
שיכול לעלות עם כל זכורך יצאו אלו שאין
הגהות הב"ח
מה זו עולה שהם אומרים שלא
למימר הכי ואמר ליה פלוני הכי
יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג
יכולין לעלות עם כל זכורך: מתני' עולות
(א) רש"י
להביא אלא לא הבין שהיה עולה
ההיא מילתא גופא דהוה מצי למימר
הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת
וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְיָ
במועד באות מן החולין והשלמים מן המעשר
קמא מתרץ בתרא ואמר ליה דלא
אבל (ג) הסמיכה שראה לפניו הקפיד
❖
כדתניא (ב) תוס'
רֵיקָם: דברים טז טז
תפרשיה הכי אלא הכי: מתני'
והא דלא הקפיד כמו כן בהלל עצמו
יום טוב הראשון של פסח ב"ש אומרים מן
ונחלקו
עולות במועד באות מן החולין. משמע
בעובדא דמייתי לעיל מינה דשמא לא
החולין ובית הלל אומרים מן המעשר
בה בההוא
השתא עולות ראייה הבאות בחולו של
ראו הסמיכה ועוד שמא לא היו מוחין
הגהות הגר"א
א ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות
מועד באות מן החולין ולא ממעות
אלא לתלמידיו שהיו חולקין אבל הלל
(ג) בא"ד על
[א ב] גמרא
ובמעשר בהמה והכהנים בחטאות ואשמות
(ד) ד"ה
מעשר שני דקיי"ל כל דבר שבחובה
חלק עם רבם ואין בידם למחות:
❖
עולות ונדרים ונדבות במועד
ובבכור ובחזה ושוק אבל לא בעופות ולא
אינו בא אלא מן החולין במסכת
לבתר
גמ'
אלא עולות במועד הוא
במנחות:
באות ולא ביו"ט. דאף
מנחות ולקמן נמי בגמרא
דמתרצים
ממתניתין
דבאות מן החולין הא ביום טוב מן המעשר
תניא מסת מלמד שאדם
בית הלל מודו דאין קריבין ביו"ט
מוסף רש"י
מביא חובתו מן החולין. ובגמ' פריך
והא דקאמרי' בפ"ק דביצה
אמאי דבר שבחובה היא וכל דבר
ב
ונדבות [אלא]
המקמץ.
❖
אמאי נקט חולו של מועד כי מייתי
השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה
היכא
שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי תימא
לה ביום טוב נמי מן החולין בעי
דאמר לך מני ב"ש היא ולא מוקי לה
הא קא משמע לן דעולות במועד באות
לאתויי: ושלמים מן המעשר. בגמרא
כב"ה דנהי דאיסורא איכא לאו ליכא
ביום טוב אינן באות כמאן כבית שמאי
רבינו חננאל
מפרש שלמי שמחה דרבינהו קרא
כיון דאית ליה מתוך כדקאמרינן התם
(לעיל ד.)
דתנן בית שמאי אומרים מביאין שלמים
והמצרף נחשת.
דריש לקיש. ואין נראין
בכל מילי: ויו"ט הראשון של פסח.
וכן אמרינן התם פ' שני דביצה
חצאין פי' כל מי
ואין סומכין עליהן אבל לא עולות ובית
בגמרא דהאי משנה אמר רשב"א לא
בגמרא מפרש מאי היא ומאי שנא
שאינו יכול לעלות
הלל אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין
פסח דנקט: ישראל יוצאין ידי חובתן.
נחלקו ב"ש וב"ה על עולות שאינם של
(שם)
בכלל ישראל כולו. כגון
ג
ד
המקמץ והמצרף נחשת
עליהן חסורי מיחסרא והכי קתני עולות
משום שמחה בכל ענין שיש להן בשר
יו"ט שאין קריבין [והא] דהתם כי פריך
ה
(לעיל ד.) אינו
והבורסקי מפני שריחו
לשובע ואין זקוקין לזבוח שלמים
על עולא דאמר מחלוקת ב"ש וב"ה
נדרים ונדבות במועד באות ביום טוב אינן
בא אלא מן החולין.
רע ומואסין אותו פטורין
ו
לשם כך: בנדרים ונדבות. שהתנדבו
בשלמי חגיגה לסמוך וכו' מברייתא
מן הראייה שנאמר כל
באות ועולת ראייה באה אפילו ביו"ט
ז
זכורך מי שיכול לעלות
דתני בה פלוגתא על שלמים שאינן
כל השנה וכשעולין לירושלים ברגל
[א] וכשהיא באה אינה באה אלא מן
מתני'
(ביצה
עם כל זכורך:
ח
של יו"ט כו' ולא אקשי ליה ממתניתין
מביאין אותן ומקריבין אימוריהן
יט:)
עולות במועד באות
החולין ושלמי שמחה באין אף מן המעשר
ט
(פסחים
מן החולין כו' ושלמים
דהכא כי היכי דמתרצי לה עולות
והבשר נאכל לבעלים יוצאין בהן משום
(ד)
ע.) מביאין שלמים.
וחגיגת יום טוב הראשון של פסח בית
מן המעשר מעשר שני
נדרים ונדבות במועד באות ביו"ט
שמחה. משום דבעי למיתני סיפא
שאע"פ שהוכנו מעות
שמאי אומרים מן החולין ובית הלל אומרים
לא היינו טעמא דעדיפא ליה לאקשויי
והכהנים בחטאות וכו' נקט ברישא
מעשר שני לשמחת הרגל.
(מגילה ה.) ואין
מן המעשר תניא נמי הכי עולות נדרים
שלמים לשמחת הרגל
ישראל: והכהנים. שבאו להן חטאות
מברייתא דמתני בהדיא ולא ע"י
י
סומכין עליהן.
הן באין ומותר תריצנה
דיוקא וחסורי מיחסרא והכי קתני והא
ברגל חטאות ואשמות שהיו עולי רגלים
ונדבות במועד באות ביום טוב אינן באות
למתניתין הכי חסורי
דלא מייתי להו נדרים ונדבות לעולא
מחוייבין ויש להן בשר לשובע יוצאין
מחסרא והכי קתני עולות
ועולת ראייה באה אפי' ביום טוב [ב] וכשהיא
(ביצה
ונדרים ונדבות במועד הן
דאמר לב"ה אין קריבין נדרים ונדבות
בהן משום שמחה ואין צריכין להביא
באה אינה באה אלא מן החולין ושלמי
יט.)
באות אבל לא ביו"ט
משום דנפיק בהו משום שלמי שמחה
שלמים לשם שמחה אלא בזמן שאין
ועולת ראייה באה אפי'
שמחה באין אף מן המעשר וחגיגת יום
להן בשר לשובע: יוצאין בחזה ושוק.
כדאמרינן בסמוך דאיכא לאוקמי
ביו"ט וכשהיא באה אינה
טוב הראשון של פסח בית שמאי אומרים
(מגילה ה.)
באה אלא מן החולין
שכבר קרב שמחה כדינו והרב רבי
המורמים להן משלמי עולי רגלים:
ושלמי שמחה באין אף
מן החולין ובית הלל אומרים מן המעשר
אבל לא בעופות. בחטאת העוף
אלחנן והר"י מתרץ דלא אמר בסמוך
(לקמן
מן המעשר ממעות מעשר
מאי שנא חגיגת יום טוב הראשון של
יז.) אבל לא עולות.
דנפיק בשלמי שמחה בנדרים אלא
שאין שובע אלא בבשר בהמה ובגמ'
שני וחגיגת יו"ט הראשון
ה)
יליף לה: גמ' הא. אם הביאן ביום
של פסח בש"א מן החולין
פסח אמר רב אשי הא קא משמע לן חגיגת
היינו היכא שהקריבום משום שמחה
ובה"א מן המעשר. תניא
אבל הביאום לשם נדרים לא נפיק רק
טוב יביאם מן המעשר אם ירצה
חמשה עשר אין חגיגת ארבעה עשר לא
נמי הכי עולות נדרים
בתמיה: וכי תימא. האי דנקט במועד
משום הקדישם:
ונדבות במועד באות ביו"ט
אלמא
אינן באות כו' אסיקנא
משום דאגב אורחיה קא משמע לן
אלמא
(ביצה יט.)
קסבר ב"ש חגיגת יו"ט
מילתא אחריתי דאין עולת ראייה קריבה ביום טוב ואף על פי שהיא חובת הרגל הואיל ויש לה תשלומין למחר: מביאין שלמים. ביום טוב
הראשון היא מן התורה.
לפי שיש בהם צורך מאכל הדיוט: ואין סומכין עליהן. שהסמיכה שבות היא שמשתמש בבעלי חיים ותנן אלו הן משום שבות לא עולין
(לקמן יז.) מביאין
באילן ולא רוכבין על גבי בהמה : אבל לא עולות. אין מביאין כלל דסבירא להו לב"ש לכם ולא לגבוה חוץ מתמידין
שלמים ועולות.
ומוספין שזמנן קבוע וכל שזמנן קבוע כתיב בהו במועדו ואפילו בשבת וכל שכן ביו"ט: וסומכין עליהן. כיון דמותר להביאן לא גזרו שבות
(מגילה ה.)
לבטל סמיכתן: ביו"ט אינן באות. ואפי' לב"ה סבירא ליה לתנא דמתני' דנדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט וכי שרו ב"ה בעולת ראייה ושלמי
חגיגה אע"פ שיש להן תשלומין עיקר מצותן ביום ראשון דכתיב וחגותם אותו ביום ראשון משמע: וכשהיא באה אינה באה אלא
מן החולין. והכא לא מצו לאיפלוגי ולמימר טופל מעות מעשר עמהן דכי אישתרי טפילה בחגיגה הוא דאישתרי (א) לקמןו) מניין שאם רצה לערב
כו' גבי שלמים יש אדם שיש לו אוכלין מרובין ונכסין מועטים ואי אפשר להביא אכילות כולן מן החולין אבל עולה למה טופלה יביא במעה
כסף: אף מן המעשר. דלאו דבר שבחובה הוא במקום שיש בשר והרי יש לו מעות מעשר שני שיש לו להוציא בירושלים ויקנה בהם שלמים
ורבי קרא לקמןז) כל מיני שמחות לשמחה: וחגיגת יום טוב הראשון. שהוא ודאי דבר שבחובה אפי' יש לו בשר הרבה דילפינן לקמןח) מוחגותם
אותו וגו' ט). ולקמיה פריך מאי שנא פסח דנקט: וב"ה אומרים כו'. לקמן י) פריך הא ודאי דבר שבחובה היא ומוקי לה בטופל: חגיגת י"ד
לא. כלומר להכי נקט פסח לפי שיש ערב פסח חגיגה אחרת כשהיתה חבורת פסח מרובה היו מביאין עמו חגיגה כדי שיהא פסח
נאכל על השובע ואשמעינן מתניתין דחגיגת יו"ט עצמו הוא דאינה באה
אלא מן החולין אבל חגיגת ארבעה עשר באה
אף מן המעשר:
אמר