ח:
הכל
חייבין פרק ראשון חגיגה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מי
מז א שחגיגה באה מהם. פרש"י דכתיב לא ילין חלב חגי ומיהו
יצאו אלו שאין חגיגה באה מהן. דחגיגה חלב כתיב בה לא ילין
א) ב)
חלב חגי וגו' : מתני' אוכלין מרובין. בני בית רבים
ג)
לקמן לא מפקינן ליה לפי המסקנא אלא מגזירה שוה
מח ב
ד) ה)
דמדבר מדבר ושמא מכל מקום משמעות המקרא משמע חגיגה
מביא שלמים רבים שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים ועולת ראייה
❖
ו) ז)
מועטת: עולות מרובות. דכתיב ג) איש כמתנת ידו: גמ' טופל.
ולקמן מפקינן ליה ממדבר מדבר שמא אלשון דויחוגו קא סמיך דמשמע
מט ג
מעות חולין ומעשר יחד: אילימא
חגיגה דאי ממדבר הוה אמינא עולה
תורה אור השלם
הכי קאמר ליה הרי אמרו בהמה
ושלמים באה מהם וליכא למימר אם
מי שחגיגה באה מהם א יצאו אלו שאין
לבהמה מעות למעות לא. כחזקיה :
כן לא יהו באים שלמי שמחה ממעשר
(ב)
ד)
1. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה
חגיגה באה מהם רב אשי אמר מושמחת
לימא ליה הרי אמרו אין טופלין
רק על ידי טפילה כמו חגיגה דהא
וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ
נפקא יצאו אלו שאין בהן שמחה ורב אשי
ב
וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר
מעות למעות. כיון דלמיסר טפילת
בסיפרי ילפינן ליה מגזירה שוה דכתיב
נ ד
האי בחגך מאי עביד ליה ההוא לכדרב
וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר
בו שם במעשר וגם בהתודה
מעות אתא ושמעינן לחזקיה בהדיא
בִּשְׁעָרֶיךָ: דברים טז יד
דניאל בר קטינא דאמר רב דניאל בר קטינא
נא ה
2. אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ
מדכר גזרה שוה שם שם לשלמים
דאין טופלין היכי שביק מילתא
כְּבִרְכַּת יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר
אמר רב מניין ג שאין נושאין נשים במועד
בהדיא ומותיב מדיוקא: אלא אף
הקשה ה"ר אלחנן לילף שמחה מהר
❖
❖
נב ו ז
נָתַן לָךְ: דברים טז יז
שנאמר ושמחת בחגך ולא באשתך:
טופלין קאמר ליה.
עיבל דכתיב וזבחת שלמים
דשמעינן לרב
1
מתני' מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים
ומינה ממעטינן עופות ומנחות וכן
חסדא דקאמר בטופל ומביא פר
ד
רבינו חננאל
הגהות הב"ח
דריש רבי יהודה בן בתירא בפסחים
גדול דוקא מעות למעות אבל בהמה
מועטים מביא שלמים מרובים ועולות
(א) גמ'
לבהמה לא ואמר ליה איהו הרי
ועוד אמאי לא מוקמינן
מי שחגיגה באה מהן יצאו
מועטות נכסים מרובים ואוכלין מועטין
משום
אלו שאין חגיגה באה מהן
אמרו אף טופלין בהמה לבהמה
קרא בבשר חולין דמיקרי שפיר
מביא עולות מרובות ושלמים מועטין זה
רב אשי אמר מושמחת
כמאן וכו': וכי תימא אמוראי הוא
שמחה ותירץ דודאי ילפינן מהר
לימא
מי שיש בהן שמחה
וזה מועט על זה נאמר מעה כסף שתי
משום
דפליגי. חזקיה ורבי יוחנן הוא
עיבל מה שמחה דלהלן שלמים אף
יצאו עופות ומנחות
(ב) רש"י
כסף זה וזה מרובים על זה נאמר איש
שאין בהם שמחה. והאי
2
דפליגי בבהמה ובמעות ה): אבל
כאן שלמים ובירושלמי איכא אבל לא
אבל
בחגך מיבעי ליה לכדרב
כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך:
מתנייתא. דאייתינן לעיל תניא
בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל:
(ג) ד"ה
דאמר ושמחת בחגך ולא
גמ' שלמים מרובים מהיכא מייתי הא לית
בחגך ולא באשתך. ות"ק דמפיק
באשתך: [מתני'] מי שיש
דרחמנא דשני
כוותיה דמר ודמר: לא פליגי. במעות
(ד) תוס'
לו אוכלין מרובין ונכסים
אלא בבהמה דהך דקתני אם רצה
לה מדרשה ושמחת בחגך
ליה אמר רב חסדא טופל ומביא פר גדול
מועטין מביא שלמים
לערב הוא דקאמר מעות דוקא אבל
מי שחגיגה וכו' י"ל דתרוייהו שמעינן
בחגך ולא באשתך
מרובין ועולות מועטין
א"ל רב ששת הרי אמרו טופלין בהמה
(ה) ד"ה
כו' פי' מי שיש לו בני
אידך מתניתא ס"ל בין מעות בין
מינה דליכתוב בחג ומיהו מצינו
לבהמה מאי קאמר ליה אילימא הכי קאמר
עשר
אדם מרובין וכולן רוצים
בהמה ורב ששת כברייתא בתרייתא
למימר דפליג עליה ולא משמע ליה
והקריב חמש
לאכול בשר במועד ואין
ליה הרי אמרו טופלין בהמה לבהמה אבל
סבירא ליה: והא קתני אכילה
(ד) והא דאין נושאים נשים במועד
הראשון המותר
לו בהמות אלא מעט אמר
מוקי טעמא כאידך דהתם: לא מעות למעות ולימא ליה אין טופלין
לי"ט
רב חסדא טופל ומביא
ראשונה מן החולין. וקא סלקא
דאמר אדם
פר גדול. א"ל רב ששת
מי שיש לו אוכלין מרובין.בירושלמי
מעות למעות אלא הכי אמר ליה הרי אמרו
דעתך דסעודה הבאה ראשונה על
אדם
הרי אמרו טופלין בהמה
אף טופלין בהמה לבהמה כמאן דלא כחזקיה
השולחן בעי כולה מחולין: דמי
אמרינן עני וידו רחבה קורא
טופל בהמה לבהמה
לבהמה ואתינן למידק
הוא דהוא
מאי אמר רב ששת וכי
אכילה ראשונה. כלומר אכילה
ודלא כרבי יוחנן וכי תימא אמוראי הוא
אני עליו איש כמתנת ידו עשיר וידו
דאומר
תימא הכי קאמר ליה לרב
ראשונה סתמא קתני דאית ליה
מעוטה על זה נאמר כברכת ה'
דפליגי מתנייתא לא פליגי והא קתני אכילה
הוא
חסדא אמאי אמרת טופלין
❖
דהוא אומר
בין בהמה עצמה בין מעות שיעור
אלהיך עני וידו מעוטה על זה נאמר
מעות למעות חגיגה וקונה
ראשונה מן החולין מאי אכילה ראשונה
פר גדול מכלל שאין
אכילה ראשונה: חוזר ומקריב חמש
מעה כסף שתי כסף אין פחות
שיעור דמי אכילה ראשונה מן החולין אמר
טופל בהמה לבהמה הרי
ה
ביום טוב שני. ולא אמרינן עובר
ממעה כסף ואין פחות משתי כסף:
אמרו אף טופלין בהמה
עולא אמר ריש לקיש הפריש עשר בהמות
רבינו חננאל (המשך)
חוזר ומקריב (הוא) ביו"ט שני.
ז)
לבהמה ומקשינן כמאן
הוא בבל תוסיף (ג) ורחמנא אמר
לחגיגתו הקריב חמש ביום טוב ראשון
אמר רב ששת ההיא
האחרון של חג ואע"ג
וחגותם אותו ו) חד יומא ותו לא
פרש"י ואינו עובר משום
סברא לא כחזקיה ולא
שאין מקריבין נדרים
חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני רבי
בל תוסיף דרחמנא אמר וחגותם
דהנך נמי דחד יומא הוא ושני
כרבי יוחנן דהא אין
ונדבות במועד הואיל
יוחנן אמר כיון שפסק שוב אינו מקריב
אחד מהן אומר טופלין
והללו תחלת הפרשתן
תשלומין דראשון: בסתם. אם
אותו חג חד יומא והוא חוגג שני
ו
בהמה לבהמה ומעות
לחגיגה היתה באה מותר
הפרישן סתם אינו חוזר ומקריבן
ימים דהוה ליה תשלומין דראשון
אמר ר' אבא ולא פליגי כאן בסתם כאן
למעות וכי תימא דחזקיה
להקריבם ביו"ט ור' יוחנן
כדמפרש ואזיל: כאן במפרש.
אבל בסתם אסור כדמפרש ואזיל
ור' יוחנן הוא דפליגי
אמר כיון שפסק שוב
במפרש האי סתם היכי דמי אילימא דליכא
אבל מתניתא לא פליגי
אינו מקריב א"ר אבא
ולא שייך לאקשויי כיון דלא הוי חזי
דאמר בהדיא ליום ראשון אני מפריש
שהות ביום לקרב האי דלא אקרבינהו
ז
והוא דאמר כהני מתנייתא
ולא פליגי כאן בסתם כאן
בראשון איך הוה חזי בשני הואיל
את כולן חוזר ומקריבן שאינו אלא
והקתני אכילה ראשונה
במפרש הא דר' יוחנן כגון
(א) דליכא שהות ביום ואלא דלית ליה אוכלין
תשלומי ראשון: האי סתם. דאמרת
ושמעינן ליה לר' יוחנן בסמוך
מן החולין כלומר הבהמה
שהפרישן בסתם והקריב
האי דלא אקרבינהו דלית ליה אוכלין לא
הראשונה שיאכל בתחלה
מהן חמש. ואיכא שהות
אסור להקריבן היכי דמי: משום
תשלומין דראשון דהוה חזי בראשון
תהיה מן החולין. לאו
ביום לשחוט השאר וגם
צריכא דאיכא שהות ביום ואית ליה אוכלין
דלא הוה ליה שהות הוא. ומסתמא
קרינן ביה הואיל ואיכא שם הרבה
מכלל שטופלין בהמה
יש לו בני אדם שצריכין
(מבדקמא) לא אקרבינהו שמע מינה שיורי
ליום ראשון הפרישן: שיורי שייר.
כהנים שיקריבו אותן בבת אחת
לבהמה ואין טופלין מעות
לאכלם וכיון שלא שחטם
וקונה בהמה אחת. מאי
שיירי שיירינהו ונעשו
שהיה בדעתו לחוג שני ימים: ה"נ
שיירינהו והכי נמי מסתברא דכי אתא רבין
ומיהו ר"ח פירש בענין אחר וזהו
אכילה ראשונה דקתני
כנדרים ונדבות שלא
מסתברא. דמודה ר' יוחנן בדמפרש:
לשונו אמר ריש לקיש הפריש עשרה
אמר ר' יוחנן הפריש עשר בהמות לחגיגתו
בעינן ממעות חגיגה כדי
מחמת יו"ט שאינן קריבין
איתמר נמי. דהיכא דמוכח מילתא דלא
בהמות לחגיגתו הקריב חמשה ביו"ט
שיעור אכילה ראשונה
ביו"ט. וריש לקיש כגון
הקריב חמש ביום טוב ראשון חוזר
ממעות חולין א"ר שמעון
שפירש ואמר שאלו
ראשון מקריב חמשה ביו"ט אחרון
היה בדעתו לחוג שני ימים מודה ר"י:
ומקריב חמש ביום טוב שני קשיין אהדדי
בן לקיש הפריש עשר
הנשארים אקריבם ביו"ט
לא האחרון כגון זה מותר הכי
ואע"ג דאין מקריבין נדרים ונדבות
בהמות לחגיגתו הקריב
אלא לאו שמע מינה כאן בסתם כאן
חמש ליו"ט ראשון חוזר
נמי מסתברא דכי אתא
ביו"ט הואיל והללו תחילת הפרשתן
במפרש ש"מ איתמר נמי אמר רב שמן
בר אבא אמר
רבי יוחנן
ומקריב חמש ליו"ט
לחגיגה היתה מותר להקריבן ביום
לא
טוב ורבי יוחנן אמר כיון שפסק שוב
אינו חוזר ומקריב ומביא א"ר אבא ולא פליגי כאן בסתם כאן במפרש הא דר' יוחנן כגון שהפרישן סתם והקריב
ויש לו שהות
ביום לשחוט השאר וגם יש לו אוכלים ולא שחטן שיורי שיירינהו ונעשו כנדרים ונדבות שלא מחמת יום טוב שאין קריבין ודריש
לקיש כגון שפירש שאלו הנשארים יקריבם ביום טוב אחרון כגון זה מותר הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן הפריש
עשרה בהמות לחגיגתו הקריב חמשה וכו' חוזר ומקריב וכו' קשיא אהדדי כו' אלא לאו כו' איתמר נמי אמר רב שמן בר אבא אמר
רבי יוחנן לא שנו דכיון שפסק [שוב אינו מקריב] אלא שלא גמר היום דאמרינן שיורי שיירינהו ונעשו נדרים ונדבות אבל גמר
היום חוזר ומקריב כך פירש רבינו חננאל וראייה לדבריו משמע בירושלמי דמכילתין היו לפניו (ה) עשרה בהמות הקריב חמשה ביום
טוב ראשון והמותר מהו שידחה יום טוב האחרון רבי קריספא אומר איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש חד אומר דוחה וחד אומר אינו
דוחה ולא ידעינן מאן אמר [דא ומאן אמר דא] אמר רבי זירא נפרש מליהון דרבנן מן מליהון דרבי יוחנן דו אמר טופל מעות
למעות דו אמר דוחה ריש לקיש דו אמר אדם טופל בהמה לבהמה ואין אדם טופל מעות למעות דו אמר אינו דוחה אמר רב שמן
בר אבא בשם ר' יוחנן לעולם הוא מוסיף והולך ודוחה יום טוב עד
שיאמר אין עוד בדעתו להוסיף
משמע דלענין דחיית
יום טוב מיירי:
זה