הכל חייבין
פרק
ראשון
חגיגה
י.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
אפילו
מש"ס לש"ס. מש"ס ירושלמי לש"ס בבלי כדפירש רש"י
ברצון. אסרה על בעלה: אשת כהן. אפילו באונס אסורה
לבעלה
א)
א
ב) ג)
ק)
בכתובות והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת
וכן אמר בירושלמי במחשכים הושיבני כמתי עולם אלו
ס)
ע)
סב ב
ד) ה)
ואי זו זו אשת ישראל ומדכתיב היא מיעוטא הוי לומר יש לך אחרת
ש"ס הבבלי וכן ר) (רב כהנא) דהוה ציים דלישתכח מיניה ש"ס הבבלי
שאע"פ שנתפשה אסורה ואי זו זו אשת כהן: וליוצא ולבא אין שלום.
ומיהו אפילו איפכא י"ל והכי פירושו שפירש מזה ועדיין לא הבין בזה
ו) ז)
ח)
מקרא הוא בזכריה ודרשוהו כאן
שמתוך כך לא יעלה בידו הלכה
ברורה: דלמא כרבי יהודה.
ליוצא מן התורה ובא לו לדברים
באונס כאן ברצון ואיבעית אימא הא והא
סג ג
ט)
אחרים: שיוצא אדם מדבר הלכה
משמע דחשיב ליה פירכא מה שמצריך
י)
באונס ול"ק כאן באשת כהן כאן באשת
כ) ל)
לדבר מקרא שוב אין לו שלום. שאין
הכתוב לדרשה אחריתי ואילו בפ"ק
ישראל וליוצא ולבא אין שלום אמר רב
סד ד
מ)
1
הוראה מדבר מקרא שהמשנה
דמגילה גבי אסתר ברוח
❖
נ)
כיון שיוצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא
מפרשה סתימת התורה: מתלמוד
הקדש נאמרה קאמר שמואל משום
ס) ע)
שוב אין לו שלום ושמואל אמר זה הפורש
פ) צ)
למשנה. אם שמש את החכמים שהן
דכתיב קיימו וקבלו קיימו למעלה
ק) ר)
מתלמוד למשנה ור' יוחנן אמר אפילו מש"ס
תורה אור השלם
מדקדקין ליתן טעם משניות להבין
מה שקבלו למטה וקאמר הש"ס דלית
ש)
לש"ס: מתני' היתר נדרים פורחין באויר
המשניות הסותרות זו את זו ולמצוא
ליה פירכא ואילו בשבת בפ' ר' עקיבא
1. כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם
א
❖
שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר
ואין להם על מה שיסמכו הלכות שבת
טעם לפטור ולחובה לאיסור ולהיתר
דרשינן מיניה קיימו
הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה וְלַיּוֹצֵא
שבמשנה זו קרוי תלמוד ואם יצא
מה שקבלו כבר דקבלו התורה ברצון
חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלוין
וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן הַצָּר
מהן ונתן עסקו לגירסת המשניות
בימי אחשורוש ואמר הר"י דלאו קושיא
וַאֲשַׁלַּח אֶת כָּל הָאָדָם אִישׁ
בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות
הגהות הב"ח
זכריה ח י
בְּרֵעֵהוּ:
שוב אין לו שלום בדבר הוראה שאין
היא דהתם מפיק לה מדשני לה
הדינין והעבודות הטהרות והטמאות ועריות
(א) רש"י
2. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
הוראה נכונה בדבר משנה שכמה
בדבוריה דליכתוב קיימו וקיימו או
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי
יש להן על מה שיסמכו והן הן גופי תורה:
(ב) ד"ה
משניות יש שאין דבריהן מכוונין
קבלו וקבלו אלא ודאי תרתי שמע
יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת
גמ' תניא רבי אליעזר אומר יש להם על
מלאכה זאת
ויקרא כז ב
מינה:באפי נשבעתי ולא הדרנא
לַיְיָ:
ותירצום בני הש"ס הכא במאי עסקינן
(ג) תוס'
3. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מה שיסמכו שנאמר כי יפליא כי יפליא
בי. והקשה הר"ר אלחנן דעל כרחך
חסורי מחסרא הא מני רבי פלוני
2
3
מיניה לדור
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ
שתי פעמים אחת הפלאה לאיסור ואחת
היא ואין הלכה כמותו: אפילו מש"ס
קרא בהכי מידריש מדכתיב נשבעתי
אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר
(ד) בא"ד ותדע
נָזִיר לְהַזִּיר לַיְיָ:
לש"ס. מש"ס ירושלמי לש"ס בבלי
באפי אם יבואון אל מנוחתי ודרשינן
הפלאה להיתר רבי יהושע אומר יש להם
דהא מצינו
במדבר ו ב
שהוא עמוק כדאמרינן בסנהדרין
מינה (ג) גבי דור המדבר שלא באו
צריך
4. אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם
על מה שיסמכו שנאמר 4 אשר נשבעתי
במחשכים הושיבני כמתי
לארץ ותירץ לו הר"י דהאי קרא לאו
יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי:
באפי באפי נשבעתי וחזרתי בי ר' יצחק
תהלים צה יא
עולם פ) זו הש"ס של בבל: מתני'
בביאת ארץ משתעי אלא בחלק
5. קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיְיָ
אומר יש להם על מה שיסמכו שנאמר 5 כל
היתר נדרים פורחים באויר. התרת
לעולם הבא ומצינו תנא ש) דאמר
(ה) ד"ה
(ד)
כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת
נדיב לבו חנניה בן אחי רבי יהושע אומר יש
לה דבעזרה
תְּרוּמַת יְיָ זָהָב וָכֶסֶף
בחלק דור המדבר
נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר
גבי
שמות לה ה
וּנְחֹשֶׁת:
להם על מה שיסמכו שנאמר 6 נשבעתי
יש להם חלק לעוה"ב א"כ איכא
את הנדר מעט רמז יש במקרא ואין
6. נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר
ואקיימה לשמור משפטי צדקך אמר רב
למידרש והדרנא בי:
על מה לסמוך אלא שכן מסור
הכי
מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל
וקאמר התם
תהלים קיט קו
לחכמים בתורה שבעל פה: הלכות
יהודה אמר שמואל אי הואי התם אמרי להו
ונילף דכתיב
7. אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיְיָ אוֹ
גמר בלבו צריך שיוציא
שבת והלכות חגיגה הלכות מעילות.
דידי עדיפא מדידכו שנאמר לא יחל דברו
לב הביאו
הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר
7
בשפתיו. לאו משום דלית ליה
יש בהן הלכות שהן תלויות ברמז
עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ
הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו
כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:
מקרא מועט: כהררין התלוים.
לשמואל גמר בלבו דהא קרא כתיב אלא
❖
אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר
במדבר ל ג
בשערת ראש: והעבודות. הלכות
מוקי לקדשים (שהביאו) בעזרה
(ה)
מדשמואל דלית ליה פירכא דאי מדר' אליעזר
עבודת קרבן: והעריות. ערוה:
הוא דכתיב האי קרא וגבי קדשים
❖
דלמא כדרבי יהודה שאמר משום ר'
טרפון
רבינו חננאל
הן הן גופי תורה. בגמרא צ) פריך
כתיב וכל נדיב לב עולות
דתניא רבי יהודה אומר משום רבי טרפון
אטו הנך לאו גופי תורה נינהו:
ושמואל מודה לה שפיר ומקשי מינה
ועוד אם אנס אשת איש
גמ'
לעולם אין אחד מהם נזיר שלא
ניתנה
ישראל לא אסרה על בעלה
כי יפליא שתי פעמים. אחד
לשמואל מהאי קרא ומשני לה פרק
מוסף רש"י
ואם הוליד בן אין לו תקנה
בערכין ואחד בנזיר כי יפליא נדר
ג' דשבועות וכי תימא
נזירות אלא להפלאה אי מדר' יהושע
דלמא
היתר נדרים פורחין
אבל אשת כהן אפילו אנסה
בערכך כי יפליא לנדור נדר נזיר:
ניליף מינה משום דהוה ליה תרומה
באויר.
אסרה על בעלה. רשבי"א
הכי קאמר באפי נשבעתי ולא הדרנא בי
אין נקרא מעוות אלא מי
אחת הפלאה לאיסור. כוליה הפלאה
ר"ל תרומת מלאכת המשכן כתיב
אי מדרבי יצחק דלמא לאפוקי מדשמואל
(נזיר סב.) כי יפליא
שהיה מתוקן ונתעוות ואיזה
לשון פירוש כתרגומו (א) ארי יפריש
ביה כל נדיב לבו וקדשים שני כתובים
כי יפליא שתי פעמים.
זה ת"ח שפירש מן התורה.
דאמר שמואל ב גמר בלבו צריך שיוציא
הבאין כאחד ואין מלמדים: אין אומרים בקרו גמל
ולמה כתב הפלאה בשניהן אחת כשפירש
לקיים מצות. דצריך להזכיר שם
בשפתיו והא קמ"ל דאע"ג דלא הוציא
אחת הפלאה
בקרו חזיר אלא בקרו טלה
ונדר ואסר עצמו בנדר ואחת שחוזר
לאיסור.
שעיקרו כשר וטהור. כך ת"ח
בשפתיו אי מדחנניה בן אחי רבי יהושע
ומפרש לפני החכם ואומר כן נדרתי
שמים כדי לזרוזי נפשיה:
ואחת
שפירש. וליוצא ולבא אין
לשמואל לית ליה פירכא.
דלמא כרב גידל אמר רב דאמר רב גידל
הפלאה להיתר.
ולדעת כן נדרתי אבל לדעת כן לא
שלום מן הצר. אמר רב כיון
(שם) באפי נשבעתי
שאדם יוצא מדבר הלכה אין
אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה
נדרתי והרי הוא בא לידי חרטה
והא דדרשינן פ"ב
ג
וחזרתי בי.
לו שלום. ושמואל אמר זה
ומתוך כך בא לידי היתר: נשבעתי
דנדרים אבל מיחל הוא חפצי
שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי
(סנהדרין
היוצא מן התלמוד למשנה.
קי:) לעולם אין אחד מהם
באפי. מדקאמר באפי משמע יכול
שמים התם מדברו נפקי ליה:
ור' יוחנן אמר אפילו יוצא
צדקך אלא דשמואל לית ליה פירכא אמר
לכדרבי אבא. ה"ה לשאר
נזיר.
מתלמוד בבלי לתלמוד א"י
אני לישאל עליו לפי שמחמת אפי ולא
רבא ואיתימא רב נחמן בר יצחק היינו דאמרי
אין שלום שאין דרכיהן
מקלקלים דפטורין
מדעת מיושבת נשבעתי. יש ללמוד
אחת: ירושלמי ר' הונא
אינשי טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי
ור' ירמיה בשם שמואל
הוה מצי למימר אלא רבותא קמ"ל
מכאן שהמוצא פתח לנדרו לאמר
צנא דקרי: הלכות שבת: מיכתב כתיבן
מצאנו שויתר הקב"ה על
דאע"ג דצריך לעפר מיפטר כיון
לא לדעת כן נדרתי שיקרני דבר זה
ע"ז וג"ע וש"ד ועל עזיבת
לא צריכא לכדר' אבא דאמר רבי אבא
דלא צריך לגומא:
שאני רואה הבא לי ע"י נדרי מתירין
התורה לא ויתר. שנא' על
מה אבדה הארץ וגו' ויאמר
החופר גומא בשבת ואין צריך אלא
לו: כל נדיב לבו הביאו. אם עודנו
מלאכת
ד
ה' על עזבם את תורתי
לבו נודבו עליו יביאו ואם מתחרט
לעפרה פטור עליה כמאן כרבי שמעון
וגו'. נמנו וגמרו התלמוד
יתירו לו: נשבעתי ואקיימה לשמור
קודם למעשה הדא דאת
דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור
עליה אפילו תימא לרבי
אמר בשיש מי שיעשה אבל
משפטי צדקך. מדקאמר ואקיימה
(סנהדרין כה.)
יהודה התם מתקן הכא מקלקל הוא מאי
כהררין התלויין בשערה
אין שם מי שיעשה המעשה
מכלל דאם רצה שלא לקיים מתירין
קודם. כי הא דאמר לון ר'
מלאכת
לו: אי מדרבי אליעזר. דדריש
אלעזר לר' חייא ולר' יוסי
ולר' אמי אן הויתון יומא
הפלאה יתירתא: דלמא. לכדרבי טרפון אתא: אין אחד מהן נזיר. ב' שהיו יושבין ובא אחד לפניהם ואמר אחד הריני נזיר שזה הבא
שלא ניתנה
דין אמרין ליה אזלינן לגמול
(נדרים כא.)
אצלנו נזיר הוא וחברו אומר הריני נזיר שאינו נזיר ולבסוף נמצא כאחד מהן אין אחד מהן נזיר לפי שלא ניתנה נזירות להיות נזיר
נזירות אלא להפלאה.
חסד. אמר לון ולא הוה
בתלייה ובספק אלא בהפלאה ודאית מפורשת: גמר בלבו. שבועה או נדר או הקדש: שנשבעין לקיים המצוה. כלומר מצוה שיהא
אחרינין למגמל הדא חסד.
(נדרים יט:)
אמרו ליה מגור הוה. כלומר
אדם נשבע לקיים מצוה כדי שימהר ויזדרז לקיימה: פלפלתא. גרעין אחד של פלפל: מיכתב כתיבן. טובא אזהרות כתיבי בשבת
אכסנאי הוה: [מתני'] התרת
מאי מקרא מועט דקאמר מתניתין: לא נצרכא כו'. דבר זה וכיוצא בו רמז מועט יש לו ללמוד מן התורה: חופר גומא. בונה
נדרים פורחים באויר ואין
(ערובין פב.) צריך
בנין הוא ואם אינו צריך לה אלא ליטול את העפר אף על פי שהבנין בנוי אינו חייב משום בונה: שאינה צריכה לגופה. כגון זה
להם על מה שיסמכו.
(ב)
שיוציא בשפתיו.
תניא ר' אליעזר אומר יש
שאינו צריך לבנין זה. ורבי שמעון אמר מילתיה גבי מוציא את המת במטה לקוברו בשבת וקאמר רבי שמעון פטור על
להן. כלומר יש לו ראיה
הוצאה זו שברצונו לא היתה באה אליו ולא היה צריך לה: אפילו תימא לר' יהודה. דפליג עליה מודה בהך גומא דאלו התם הקובר את המת
(שבועות כו:)
מן התורה שיש לו רשות
להתיר נדרים ואינם כעופות
מתקן הוא והאי חופר גומא מקלקל הוא את חצרו: ומאי כהררין. דקאמר במתניתין דמשמע שיש קצת רמז מן התורה ללמד זה ומהו הרמז:
המשך בעמוד הבא.
הפורחות באויר כאשר שנינו
מלאכת במשנתנו. מנא לן שנא' כי
יפליא ב' פעמים אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להיתר ר' יהושע אומר מהכא אשר נשבעתי באפי וחזרתי ש"מ שיש היתר לשבועות כו' ודחינן להני כולהו דלמא ההפלאה היתירה לרבויי הא אתאי דתניא ר' יהודה אומר משום
ר"ט אין אחד מהן נזיר. לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה כדכתיב (שמות ח) והפליתי ביום ההוא. כלומר דבר הידוע בודאי ובבירור כך תהיה ההפלאה שמתחייב בה הוא ור' יהושע נמי דלמא לחזוקה לשבועה קאמר אשר נשבעתי
באפי מרוב הכעס שהכעיסוני יחרה אפי בהן ואינו להקל כדרך חרטה. והא דר' יצחק נמי אפקוה מכל נדיב לב דאלמא הדבר תלוי בלב וכל דבר שאינו בכוון לב כמי שאינו הוא. דלמא האי קרא לכדשמואל הוא דאתא דאמר גמר
בלבו צריך להוציא בשפתיו שאע"פ שכל המצות תלויות בהסכמת לב כדכתיב למען תפוש את ישראל בלבם. שבועה ואיסור אינו תלויה אלא במבטא שפתים. והא דחנניה בן אחי ר' יהושע דדייק מנשבעתי ואקיימה. מכלל שיש דרך
שלא לקיים דלמא כדרב גידל אמר רב ולהודיע כי הנשבע לקיים מצוה שבועה חלה עליו שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. מכלל שיש שבועה אחרת שאינו חייב לקיימה כגון הנשבע לבטל את המצוה. אבל הא דאמר
שמואל לא יחל דברו. ודייק מכדי כתיב ככל היוצא מפיו יעשה הוה ליה למכתב ולא יעבור דברו. לא יחל דברו למה לי אלא ללמד שכגון זה יש לו חילול והוא לא יחל לעצמו. אבל אחרים מחילין לו. האי מלתא דשמואל לית
בה פרכא. ורבינא דהוא בתרא הודה להא דשמואל: ירושלמי רבי מניתיה לרב להתיר נדרים ולראות כתמים ולדון יחידי מן דדמך ר' בעא מר"ג בריה למנוייה נמי בראיית מומי בכורות. א"ל איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא
ואע"ג דממנין זקנים לדברים יחידים והוא שיהא ראוי לכל
הדברים כהדא ריב"ל מני לתלמידוי. והוה
מצטער על
חד
דהוה ולא הוה יכול
ממנותיה
וימניניה לדברים יחידים. כלומר לשאר דברים דגמיר
להו
הדא אמרה הראוי לכל