הכל חייבין פרק
ראשון חגיגה
יא.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
בגזבר
המסורות לו. ואפילו למ"ד שליחות יד אין צריכה חסרון
דכל היכא דמנחה. אפילו מקמי הכי ברשותיה מנחה הלכך כל כמה
ע
א)
א
ב)
שנטלה לא שנייה מידי דתיפוק מידא דהקדש: שנויי שנייה.
הכא שאני דכל היכא דאיתא בי גזא דמלכא קאי:
עא ב
עד שידור תחתיה בשוה פרוטה. ולא נפקא לחולין רק אותה
ג)
כשקבעה בבנין וקנייה בשנוי שמסתתה וקובעה: שהניחה ע"פ ארובה.
ד)
ל)
לפקוק הארובה וכל שעה שירצה נוטלה ולא שנייה מידי: כדרבא.
פרוטה וכן גרסינן בערכין וכיון דדר ביה נפיק
נזכר בעל הבית כו': היינו כהררין
(ביה) שכר לחולין וגם רש"י פירש כן
עב ג
ה)
התלויין בשערה. בסמיכה מועטת
דדוקא שכר ולא כולא ביתא וכן פי'
בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן דכל
ו)
מדמינן לה למוציא מעות הקדש
הר"י ההיא דהמשאיל קרדום של
ז) ח)
היכא דמנחה ברשותא דידיה מנחה אלא
ט)
לחולין שהרי קרוב הוא לאונס
הקדש לחברו בקע בו וחזר חברו
מסיפא בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל
עג ד
י) כ)
א
יותר מן השוגג: דינין מיכתב
ובקע בו כולן מעלו והיכי דמי הא
ל)
עד שידור תחתיה בשוה פרוטה מכדי שנויי
❖
כתיבן. מפורשין יפה ומתניתין קתני
תנן מ) אין מועל אחר מועל אלא בהמה
מ)
שנייה מה לי דר ומה לי לא דר היינו כהררין
נ)
יש להן סמיכה משמע שאינן
וכלי שרת אלא ודאי בגזבר המסורות
ס)
התלויין בשערה ומאי קושיא דלמא לכדרב
מפורשין: לא נצרכא כו'. כלומר יש
לו קרדומות של הקדש ולא מכוין
ע)
תורה אור השלם
דאמר רב כגון שהניחה על פי ארובה אי דר
להוציאן לחולין רק כנגד בקועה לפיכך
בהן דברים שאינן מפורשין בפירוש
פ)
1. וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה
כגון זה וכיוצא בה: דכתיב נפש
ביה אין לא דר ביה לא אלא לעולם כדרבא
כולן מעלו ובקדושין פ"ב
צ)
וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:
תחת נפש. אם אסון יהיה שמתה
ובמנחות פרק המנחות
ודקא קשיא לך מידי דהוה אמוציא מעות
ק)
שמות כא כג
ר)
2. וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ
והנסכים פירשתי:
האשה יתן ממון דמי האשה ליורשיה
הקדש לחולין התם מידע ידע דאיכא זוזי
ש)
לא נצרכא אלא לכדרבי דתניא
אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ
שאין עליה חיוב מיתה שלא נתכוון
דהקדש איבעיא ליה לעיוני הכא מי ידע
ת)
וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ
ונתתה נפש תחת נפש ממון.
לה אלא לחברו נתכוון דכתיב וכי
יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו
היינו כהררין התלויין בשערה: מקרא מועט
א)
נ)
ורבי יוחנן דאמר חייבי מיתות
ינצו אנשים יחדיו קסבר רבי נתכוון
ט)
בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן
והלכות מרובות: תנא נגעים ואהלות
בִּפְלִלִים: שמות כא כב
להרוג את זה והרג את זה פטור
שוגגין פטורין מן התשלומין מוקי לה
3. וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר
מקרא מועט והלכות מרובות נגעים מקרא
❖
ממיתה ומשלם ממון: נתינה
לאידך דרבי דתניא ונתת עין תחת
לִפְנֵי יְיָ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי
מועט נגעים מקרא מרובה הוא אמר רב
למעלה. לענין דמי וולדות כתיב
עין דלא פליג אסתם משנה דהכא:
אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם
והקריבו זו קבלת הדם.
וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל
ונתן בפלילים : נתינה
פפא הכי קאמר נגעים מקרא מרובה והלכות
הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח
מוסף רש"י
למטה. ונתתה נפש תחת נפש ממון
ובהולכה לא מוקמינן
אֹהֶל מוֹעֵד: ויקרא א ה
מועטות אהלות מקרא מועט והלכות מרובות
ברשותא דידיה מנחא.
4. וְהַקֶּרֶב וְהַכְּרָעַיִם
ומאי נפש דמי הנפש: והקריבו זו
ליה כפשטא דקרא דהא בתר שחיטה
ומאי נפקא מינה אי מסתפקא לך מילתא
יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְרִיב
קבלת הדם. אע"פ שהוא לשון
כתיב וקבלה היה מיד והיינו עבודה
(ב"מ צט:)
בנגעים עיין בקראי ואי מסתפקא לך מילתא
הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר
הולכה אינה אלא קבלה שהרי לאחר
ראשונה כך פרש"י אך לא משמע לי
הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵּׁה
באהלות עיין במתניתין: דינין: מיכתב
רֵיחַ נִיחֹחַ לַיְיָ:
שחיטה נכתבה ואין הולכה אלא אם
דהכי נמי וזרקו כתיב בתריה והולכה
ויקרא א יג
כתיבן לא נצרכא אלא לכדרבי דתניא
כן קיבל הדם: והקריב הכהן את
מקמי זריקה הוי מיד לאפוקי קבלה
5. וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ
(מעילה
רבי אומר נפש תחת נפש ממון אתה אומר
הכל. גבי אברים כתיב והקרב
כ.) בנאה.
דהולכה בינתיים ועוד קשה לר"י דאמרי'
1
שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם
(ב"ק כ: וב"מ צט:) כגון
אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד
ממון או אינו אלא נפש ממש נאמרה נתינה
שילהי פ"ק דזבחים והקריבו
והכרעים ירחץ במים והקריב הכהן
שהניחה על פי ארובה.
ויקרא טו טז
הָעָרֶב:
את הכל והקטיר המזבחה: זו הולכת
זו קבלה אתה אומר זו קבלה או אינו
למטה ונאמרה נתינה למעלה מה להלן
6. אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם
2
אברים לכבש. דאילו הקטרה בהדיא
אלא זריקה כשהוא אומר וזרקו הרי
בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ
ממון אף כאן ממון: עבודות: מיכתב
(ב"ק כ:)
בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד
כתיב בקרא והקטיר המזבחה: לא
זריקה אמור משמע דהוה מוקמינן
כתיבן לא נצרכא אלא להולכת הדם דתניא
ויקרא יא לא
הָעָרֶב:
תפקיה מכלל קבלה. לכל דבריה. ואע"ג
לה בזריקה אי לאו דכתיב קרא ואע"ג
7. וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו
והקריבו זו קבלת הדם ואפקה רחמנא
3
דלא בתר שחיטה הויא ומיהו י"ל דלא
שהיא עבודה שאפשר לבטלה שאם רצה
מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל
הכהן את
בלשון הולכה דכתיב 4 והקריב
כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר
ניחא ליה לאוקמי קרא בהולכה לפי
שוחט בצד המזבח וזורק היכא דלא
אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר
הכל והקטיר המזבחה ואמר מר זו הולכת
שאינה עבודה חשובה שאפשר לבטלה
בטלה עבודה היא ומפגלין את הקרבן
יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם
אברים לכבש למימרא דהולכה
לא תפקה
ויכול לשחוט בראשו של מזבח:
במחשבתה וצריכה כהן ובגדי כהונה
בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד
לא נצרכא אלא לשיעור מקוה.לא
הָעֶרֶב וְטָהֵר:
ופוסל בה אונן ויושב וערל: במים.
מכלל קבלה: טהרות: מיכתב
כתיבן לא
❖
ויקרא יא לא-לב
נקודתו בפתח משמע מים המיוחדים
הוה מצי למימר [לבעלה] דלא
נצרכא אלא לשיעור מקוה דלא כתיבא
(מעילה
לאפוקי שאובין ומיהו
מים חיים
כתיב כדפירש בה"ג דלא נפקא לן
דתניא ורחץ (את בשרו) במים במי
כ.) והקריבו.
5
ב
הגהות הב"ח
לא צריך מדכתיב בזב מים חיים
אלא בק"ו דהשתא לטהרות כתיב
מקוה את כל בשרו ג מים שכל גופו עולה
(א) רש"י
ורחץ לבעלה דכרת לא כ"ש דהא לאו
מכלל דשאר טמאין לאו
בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש
ומאי
זו קבלת הדם.
במים במים
מילתא היא דמהאי ק"ו לא מצי נפיק
מים חיים בעו (א) ומיהו
❖
אמות ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים
המיוחדין במקוה אע"פ שהן גשמים:
דק"ו פריכא הוא דהא כמה חציצות
(זבחים יג.) זו הולכת
סאה: טמאות: מיכתב כתיבן לא נצרכא
בהם. כל הנוגע בהם: מהם.
אברים לכבש.
וכוונה דבפרק ב' דחולין
מצינו לטהרות ולא לבעלה אלא מהאי לעזי רש"י
אלא לכעדשה מן השרץ דלא כתיבא דתניא
כל אשר יפול עליו מהם במותם
(פסחים סה:)
ס)
יטמא : חומט. אומר אני שהוא
קרא נפקא דכתיב (ותהי
י)
6 בהם יכול בכולן תלמוד לומר 7מהם יכול
במים במי מקוה.
לימג"א [לימצ"א].
❖
מין שרץ שקורין לימג"א הגדל
נדתה עליו ואחר תטהר) בנדתה
חילזון.
במקצתן ת"ל בהם הא כיצד עד שיגיע
בקליפה ההולכת ומעגלת תמיד כל
תהא עד שתבא במים כדדריש ר"ע
שהוא ככולו ד שיערו חכמים
במקצתו
(ערובין ד:)
ע)
כמה שגדל ותחילת הניצר כקליפה
בפ"ו דשבת וכן פר"ת
כ)
(שם
רבינו חננאל
בכעדשה
שכן חומט תחלתו
בכעדשה
של עדשה היא: כזנב הלטאה. לפי
דמהתם נפקא לן טבילת נדה הלכך
יד:)
רבי יוסי
בר' יהודה אומר כזנב הלטאה:
היינו דתנן מעילות כהררין
הוה ליה כמו כתובה:
שמפרכסת לאחר שנחתכה והיינו
תלויין בשערה. הדינין
במי מקוה. פרש"י נקודתו בפתח
עריות:
מיכתב כתיבן לא
נצרכא
מקצתו שהוא ככולו שיש בו חיות:
(בשו"א)
דכתב רחמנא ונתת נפש
לבתו
תחת נפש ואמור רבנן
לאשמועינן מים המיוחדים
לבתו
(רשב"ם פסחים קט.) את
ממון. עבודות זו הולכת
לאפוקי מים שאובין ולא יתכן דהא מים שאובין לאו מהכא נפקא אלא מאך מעין ובור מקוה מים וגו' ודרשינן בת"כ מה מעין
כל בשרו.
הדם. טהרות שיעור מי
בידי שמים אף מקוה בידי שמים ועוד היכי משמע מקוה לאפוקי שאובין הא עיקר קרא משמע שאובין אי לאו דסמכיה למעין כדפי'
(ערובין ד:)
מקוה דלא כתב שיעורו
ונראה לפרש מי מקוה היינו אשבורן כדאמרינן מעין מטהר בזוחלין מקוה באשבורן : אמה על אמה. שאדם מחזיק
בתורה. ושיערו חכמים
פ)
צ)
אמה על אמה ברום שלש
אמה בעובי עם מלבושים וכן מוכח בשמעתין דכוכין בפ' הפירות שאינו מחזיק עם עובי הארון כ"א אמה והשתא יתכן דלא תקשה
(רשב"ם
הן מ' סאה. טמאות
היכי טבל אמתא באמתא: ברום ג' אמות. ואע"ג שאדם מחזיק ד' אמות קומה כדמוכח בשמעתין דכוכין דאורך הכוך ד' אמות קומת
ק)
פסחים שם) בהם.
טומאת שרץ ששיערו
חכמים בכעדשה. ר' יוסי
האדם אינו אלא ג' אמות לבד הראש ומצי להרכין את ראשו מן הצד והא דנקט ד' אמות משום עובי צידי הארון ואע"ג דמצינו בפ"ק דב"ב
אומר כזנב הלטאה. עריות
גבי היזק ראייה שיעור ראייה ד' אמות היינו שיכול להגביה עצמו על ראשי אצבעותיו עד שיציץ ד' אמות וכן מוכח בעובדא דבני
(ויקרא יא) יכול
בתו
מאנוסתו דלא
בכולן.
המן בתרגום של מגילת אסתר שנסדר על פי המדרש שגובה קומתן ג' אמות לבד הראש דקחשיב ואזיל על רום חמשים אמות לפי תליית
(נזיר
כל העשרה והיו נהרגים כבר קודם התלייה וכן משתעי קרא בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן משמע
בכעדשה.
נב.)
שבכלל הריגה היו וגם הפייט יסד בסליחה אדם בקום איש בשלש אמות והרביעית (וחמישית) אויר מגולה : הא כיצד. פי' איזה
ר)
ש)
ת)
(שם)
מהם שהוא כהם הקשה הר"ר אליעזר ממיץ דהכא מוקמינן כוליה קרא בחד ענינא ואילו בפ' דם הנדה אמר כתיב בהם בכולן וכתיב מהם
במקצתן לא קשיא כאן בלח כאן ביבש אלמא בתרי ענייני מיירי קרא ושמא תרתי שמעינן מינה ולמורי נראה תרי קראי כתיבי כל הנוגע בהם
במותם מהם במותם אשר יפול מהם
אל
תוכו
ואל תטמאו בהם א):
לבתו