טז:
אין דורשין
פרק שני חגיגה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אראה
הראשונים. שהוזכרו ראשון בכל זוג וזוג היו נשיאים: גמ' עד
בנחמה. לישנא קלילא (ד) הוי דשבועה בלשון קצר כלומר
יד א ב ג
א) ב)
ג)
נ)
לא יוכל לראות בנחמות ציון אם לא עשה זה ודומה לו זומם. שלא הוזם אלא הוא לבדו: עד שיהרג הנדון. קודם הזמה
ד)
אקפח את בני שהלכה זו מקופחת בישראל דרבי טרפון בשמעתא
ואחר כך הוזמו שהיו דורשין נפש בנפש האמור בעדים זוממיןח) אמרו
טו ד
ה)
דמרדעת בפ"ק דשבת ודוגמא מצינו לשון המקרא ואולם
להן חכמים והלא כבר נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו ט) ועדיין אחיו
ו)
ז)
חי אני וימלא כבוד ה' וגו' אם יראו
קיים ולמה נאמר נפש בנפש שאין
הראשונים היו נשיאים ושניים להם אב ב"ד:
וגו' אם
ח) ט)
ס) : לא הרגתי
נהרגים עד שיגמר הדין של נידון
גמ' ת"ר שלשה מזוגות הראשונים שאמרו
טז ה
י) כ)
עד זומם. תימה אמאי לא מקשינן
קודם שהוזמו י): ואין לוקין. אם
שלא לסמוך ושנים מזוגות האחרונים
ל)
הכא השתא בהמתן של צדיקים אין
העידוהו שחייב מלקות. בכולהו גרסי'
❖
יז ו
מ)
שאמרו לסמוך (הראשונים) היו נשיאים
הקב"ה מביא תקלה על ידן צדיקים
עד שיזומו שניהן ובמסכת מכותכ) יליף
נ)
לה מקראי והנה עד שקר העד ואמר
עצמן לא כל שכן כדפריך בגיטין
ס)
ושניים להם אבות ב"ד דברי רבי מאיר
ע)
ובחולין וי"ל דלא
מר ל) כל מקום שנאמר עד הרי כאן
תורה אור השלם
וחכמים אומרים יהודה בן טבאי אב ב"ד
פ)
שנים: אלא בפני שמעון. שאם יטעה
שייך לאקשויי רק גבי דבר אכילה
צ)
1. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
ושמעון בן שטח נשיא מאן תנא להא דתנו
ילמדהו: היינו דקא מורה הלכה בפני
דגנאי הוא לצדיק דאוכל דבר איסור
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי
רבנן אמר רבי יהודה בן טבאי אראה
[א]
ק)
יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיְיָ מִן
שמעון. דמדקאמר מיד קיבל כו'
אבל דבר היתר בשעת האיסור לא
בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא
הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן
פריך ולהכי לא פריך בר"ה
שמע מינה דעד השתא אורי בפניו:
ר) ש)
הַצֹּאן
תַּקְרִיבוּ
אֶת
מלבן של צדוקין שהיו אומרים אין עדים
ת)
ומאי קיבל. לאו דעד השתא הורה
דאמר כמה בסים תבשילא דבבל
(ה)
ויקרא א ב
קָרְבַּנְכֶם:
❖
2. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה
זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון אמר לו
בצומא רבא דמערבא ובערבי פסחים
דודאי לא הורה בפניו מימיו וכשהרגו
וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:
שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא
לעד זומם לא היה שמעון שם (ב): לא
ברב ירמיה בר אבא
❖
ויקרא א ד
מצטריפנא. לישב בדין אלא בהדי
דאישתלי וטעים קודם הבדלה אע"ג
שפכת דם נקי שהרי אמרו חכמים א אין
הגהות הב"ח
שמעון: סיריקון. לבוש בגדי מלכות:
דמיתתו באסכרא דאין דבר מגונה
עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם ואין
(א) גמ' נסמוך
ב
הגהות הגר"א
ע)
אינה אלא משום שבות. דתנן אלו הן
כל כך אכילת היתר בשעת האיסור :
אראשה (ב) רש"י
לוקין עד שיזומו שניהם ג ואין משלמין
למחר הוא מת. הא דלא נקט
[א] גמ'
משום שבות לא עולין באילן ולא
ממון עד שיזומו שניהם מיד קבל עליו יהודה
ולא קיבל
כשאינני שם אין קולו
רוכבין על גבי בהמה
[ב] שם
אלא לאצטרופי
בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני
נשמע משום שהיו אומרים לו דאינו
והאי נמי משתמש בבעלי חיים הוא
(ג) ד"ה נסמוך
❖
שמעון בן שטח כל ימיו של יהודה בן טבאי
אראשה
צועק אלא בשעה שישנו שם אבל
שסומך
עליה
בכל כחו כדאמרינן
(ד) תוס'
היה משתטח על קברו של אותו הרוג והיה
שבות דמצוה. נמי תנינא
השתא מדנקט מת שיהא גביה אז
לקמן:
דשבועה הוי
אב
היה לו לצעוק: ב"ד מי קא
במתני' ומאי אשמעינן רבי יוחנן:
קולו נשמע כסבורין העם לומר שקולו של
זו
רבינו חננאל
(ה) ד"ה
מורה בפני נשיא. הוראה לדין
לאפוקי
ממאן
דאמר. במסכת ביצה
הרוג הוא אמר להם קולי הוא תדעו שלמחר
התם (ו) ד"ה
לא נבח. וכיון שעושה כן
ובירושלמי אמר מאן דאמר יהודה בן
בסמיכה עצמה פליגי ומאן
יהודה
הוא מת ואין קולו נשמע אמר ליה רב אחא
לבו נשבר ונמצא נמנע
טבאי נשיא עובדא דאלכסנדריא
דאסר לאו משום שבות אסר אלא
בן טבאי הוון בני
מאליו. אבל לעבור עבירה
בריה דרבא לרב אשי ודלמא פיוסי פייסיה
ממני יתיה
או אפילו שתיית יין במיני
מסייע ליה (ו) דבני ירושלים בעון
משום דסבירא ליה דשלמי חובה לא
קיבל עילויה
זמר המרגילין לשמחה אסור
או בדינא תבעי' מני הא אי אמרת בשלמא
מנינא נשיא ולא קבלו עילוי ערק ואזל
בעו סמיכה דכי כתב וסמך בשלמי
ליה
וכ"ש מה שהוא למעלה מזה
רבי מאיר דאמר שמעון בן שטח אב ב"ד ר"י
ארוסי
לאלכסנדריא והיו בני ירושלים כותבין
נדבה כתיב וחובה מנדבה לא גמרינן
והוא דלא מצי כייף ליה
(ז) ד"ה דהשתא
ליצריה וההוא צורבא מרבנן
בן טבאי נשיא היינו דקא מורי הלכה בפני
קא משמע לן רבי יוחנן דטעמא
מירושלם הגדולה לאלכסנדריא הקטנה
דהוו סנו שמעניה
[במו"ק יז]
פ)
שמעון בן שטח אלא אי אמרת רבנן דאמרי
עד מתי אחי יושב אצלכם ואני יושבת
משום שבות
הוא וסמיכתן לעולם
❖
פירשתי
היה שותה במיני זמר ופירש
מצוה: שמע מינה. מדאוקי רבי
שם דעבד כר' אילעאי. דאי
עגומה עליו ומאן דתני שמעון בן
יהודה בן טבאי אב ב"ד שמעון בן שטח
ס"ד עבירה הוה רב יהודה
שטח נשיא עובדא דאשקלון מסייע
יוחנן טעמא משום שבות סמיכה
נשיא אב ב"ד בפני נשיא מי מורה הלכה
בעי אי משמתינן ליה אי לא
גליון הש"ס
ליה ומייתי כולא עובדא שתלה פ'
דקדשים בכל
כחו בעינן והוה ליה
אלא לא התיר אלעאי אלא כי
לא מאי קבל עליו דקאמר לאצטרופי דאפי'
גמ' סמיכה בכל כחו בעינן.
האי וכיוצא בו דליכא עבירה
משתמש בבעלי חיים: דבר אל בני
נשים מכשפניות ובסנהדרין
אצטרופי נמי לא מצטריפנא: יצא מנחם
ואע"פ לצורבא מרבנן חילול
ישראל. אדם כי יקריב מכם קרבן
הביאו רש"י בנימוקו צ):
שמים הוא כמפורש בפסחים
ונכנס שמאי כו': להיכן יצא אביי אמר יצא
לא
מצטריפנא. לנטות אחרי רבים
לה' וכתיב בההוא עניינא וסמך:
פרק [אלו עוברין דף מט.]
לתרבות רעה רבא אמר יצא לעבודת המלך
כל המסתכל בג' דברים
אבא אלעזר. כך שמו: אקפו ידייכו.
כדי לבטל דברי שמעון בן
עיניו כהות. בקשת שנאמר
שטח: דבר אל בני ישראל וסמך.
תניא נמי הכי יצא מנחם לעבודת המלך
לשון וקפאמ) הקילו ידיכם. אקפו לשון
תוס' ד"ה דבר וכו'.
כמראה הקשת וגו' בנשיא
דבר הצף ואין מכביד כדמתרגמינן
אבל בשחיטה ליכא למעט נשים מהאי
ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין
שנאמר ונתת מהודך עליו
בכהנים בזמן שבהמ"ק
ויצף הברזל וקפא ברזלא :
טעמא אע"ג דסמיך טפי להקרבה
סיריקון אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן
קיים ובשעה שעומדין על
שמע מינה. מדרבי יוחנן דאוקי
מסמיכה דהא $ בריש כל הפסולין
לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך שהרי
הדוכן ומברכין העם בשם
❖
טעמא משום שבות צדדין אסורין
מרבינן נשים לשחיטה וכן
המפורש מפני שאלו כולן
סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה
אתו להרהורי בכבוד השם
ואע"ג דגבי שבות רכיבה אמרינן
ליכא לאלופי שחיטה בבעלים דומיא
ולא (יסתכל) [יאמר] האדם
גדולי הדור פשיטא שבות מצוה אצטריכא
הוא הדין לכל שימוש ואפילו במקום
דסמיכה דההוא היקש לא הוי אלא
כשעובר עבירה בסתר מי
מוסף רש"י
ליה הא נמי פשיטא לאפוקי ממאן דאמר
דרבנן : לעשות נחת רוח
ק)
שאינו עשוי להשתמש כגון צידי
מעיד בי ואמרינן אבני ביתו
שייך לעמוד קודם. להזכיר
[מעידין אותו] שנאמר כי
בסמיכה גופה פליגי קא משמע לן בשבות
לנשים. וכגון שהיתה בהמה שלהן
הבהמה והוא הדין צידי האילן ופליגי
שם אשפה.
אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ
הוא דפליגי אמר רמי בר חמא שמע מינה
אמוראי בהא מילתא במסכת שבת
(ז) השתא דומה לסמיכה להיו' בבעלים
(מגילה כה.) והארץ
יעננה. תניא שני מלאכים
הדום רגלי.
ר)
המלוין לו לאדם הן מעידין
בפ' בתרא : לסמוך.
בפ"ק דקדושין ובפ' בתרא
(ג)
$ ד סמיכה בכל כחו בעינן דאי ס"ד לא בעינן
בו שנא' כי מלאכיו יצוה
דר"ה (דף לג.) ש) פירש ר"י דנשים דידן
דהא ראש הבהמה כצדדין דמי:
בכל כחו מאי קא עביד ליסמוך מיתיבי דבר
לך לשמרך בכל דרכיך וי"א
1
דבהדי
אם באות לעשות מצות עשה שהזמן
נשמתו ואבריו הן [מעידין]
אל בני ישראל 2 וסמך ה בני ישראל סומכין
בו: מתני' יוסי בן יועזר
(קדושין לא.)
גרמא ולברך עליהן אין ממחין בידם
ואין בנות ישראל סומכות רבי יוסי ור' (ישמעאל) אומרים בנות
וילבש שחורין.
אומר שלא לסמוך יוסי בן
[ב]
אע"ג דפטורות ולא מיקרי ברכה
יוחנן אומר לסמוך כו': ת"ר
ישראל סומכות רשות אמר רבי יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת
לבטלה וכן משמע מהכא ועוד
ג' מזוגות הראשונים שאמרו
היה לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו
שלא לסמוך ושנים מזוגות
ת)
פירשתי התם [בר"ה] והארכתי :
האחרונים שאמרו לסמוך
רב עליו נשים לא מפני שסמיכה בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים
(שם מ.) ויעשה מה שלבו
הראשונים נשיאים והשניים
חפץ.
ואי ס"ד סמיכה בכל כחו בעינן משום נחת רוח דנשים עבדינן עבודה בקדשים אלא לאו ש"מ לא בעינן בכל
אבות ב"ד וכך סידורן יוסי
בן יועזר נשיא יוסי בן יוחנן
כחו לעולם אימא לך בעינן בכל כחו דאמר להו אקפו ידייכו אי הכי לא מפני שסמיכה בנשים תיפוק ליה דאינה
אב ב"ד. יהושע בן פרחיה
נשיא נתאי הארבלי אב ב"ד
לסמיכה כלל א"ר אמי חדא ועוד קאמר חדא דליתא לסמיכה כלל ועוד כדי לעשות נחת רוח לנשים אמר רב
יהודה בן טבאי נשיא שמעון
פפא שמע מינה צדדין אסורין דאי ס"ד צדדין מותרין לסמוך לצדדין אלא לאו שמע מינה צדדין אסורין
ו
(א)
בן שטח אב ב"ד הללו ג'
זוגות הנשיאים אמרו שלא
רב
(מו"ק יז.) המסתכל
לסמוך. ואבות בתי דינים
בכהנים. (מגילה כד:) וכפיס.
אמרו לסמוך שמעיה והלל נשיאים אמרו לסמוך אבטליון ושמאי אבות בתי דינים אמרו שלא לסמוך אלו דברי הכל הן וחלקו
(תענית יא.) יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך.
בזה הזוג. ר' מאיר אומר יהודה בן טבאי נשיא ושמעון בן שטח אב ב"ד וחכמים אומרים שמעון בן שטח נשיא ויהודה בן טבאי
(סוטה מז.)
אב ב"ד ומסתברא כר' מאיר דברייתא מסייעא ליה והאי פירוקא דפרקי לאוקומה לרבנן שנויה היא ולא סמכינן עלה יצא מנחם
שמאי אומר שלא לסמוך. (שבת טו.) עד כאן שייך לעמוד קודם.
לעבודת המלך ויצאו עמו שמונים תלמידים לובשי סריקין של זהב א"ר אלעזר לעולם אל תהי שבות קלה בעיניך לזלזל בה
אראה בנחמה. (מכות ה:) אם
שהרי סמיכה על הזבח ביו"ט משום שבות הוא ואע"פ שהוא שבות דמצוה נחלקו עליה גדולי הדור הללו. ולא מצינו שהיתה
לא הרגתי עד זומם. (שם) שהרי אמרו חכמים.
חלוקה כלל בין החכמים הראשונים אלא בסמיכה בלבד באו הלל ושמאי חלקו בג' דברים אבל תלמידיהן שלא שמשו כל
צרכן רבתה חלוקה ביניהן ונעשית תורה כשתי תורות ואמרינן מאי אתא ר' יוחנן לאשמעינן אי משום שבות דמצוה תנינא לא
(שם) אלא בפני שמעון בן שטח. (שם) כסבורין. (שם) דבר אל
מקדשין ולא מעריכין ולא מחרימין שהיא שבות דמצוה ואינו דוחה. ושנינן לאפוקי ממאן דאמר בסמיכה עצמה פליגי. פי' מי
בני ישראל וסמך. (ר"ה לג.)
שאומר שלא לסמוך סבר לא בעינן תיכף לסמיכה שחיטה ואפשר לסמוך היום ולשחוט למחר והאומר לסמוך סבר בעינן תיכף
סומכות רשות. (חולין פה.)
לסמיכה שחיטה קמ"ל ר' יוחנן דדברי הכל בעינן תיכף לסמיכה שחיטה וכי פליגי בשבות פליגי הני אסרי והני שרי ואסקה