יח:
אין דורשין
פרק שני חגיגה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
קשיא
מתני' נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה. די להן בנטילה
חולין אחולין. ולא בעי למימר בחולין עד הפרק קאמר
כב א
א)
ב) ג)
דכלי שאין בו אלא רביעית מים: ולקודש מטבילין. אבל לאכול שלמים
מה שאין כן במעשר דלישנא לא משמע ליה :
(ו)
כאן באכילה וכאן בנגיעה. הקשה הר"ר אלחנן מעשר אמעשר
או חטאת ואשם לכהנים יש מעלה שצריך להטביל ידים בארבעים
ד)
סאה ואע"פ שאינן אלא סתם ידים שלא נגעו בטומאה דאורייתא
נמי לישני הכי ולוקמי אפילו כרבנן ותירץ מורי דאף (ז) בנגיעה
כג ב
ה) ו)
המטמאה את כל הגוף: ולחטאת.
דמעשר נמי פליגי רבנן ואסרי לה וכן
מתני' נוטלין לידים א לחולין ולמעשר
ליגע במי חטאת מים המקודשים
משמע בסמוך דקאמר עד כאן לא
ז)
באפר פרה להזות מהן על טמאי
פליגי אלא באכילה דמעשר משמע
ח)
ב ולתרומה ג ולקודש מטבילין ד ולחטאת אם
כד ג
ט) י)
מתים יש מעלה יתירה שאם נטמאו
דמעיקרא סד"א דבכל ענין פליגי וכן
נטמאו ידיו נטמא גופו טבל לחולין
הוחזק
כ) ל)
ה
בפ' שני דחולין דקאמר
ידיו באחת מן הדברים המטמאין
מ)
לחולין אסור למעשר טבל למעשר
הוחזק
כה ד
ודלמא לא פליגי רבנן אלא באכילה
את הידים ולא את הגוף כגון וולד
למעשר אסור לתרומה טבל לתרומה
הוחזק
נ)
דמעשר כו' משמע דדבר ברור אינו
הטומאה וכגון ספר וכל טומאות
כו ה
ס)
לתרומה אסור לקודש טבל לקודש
הוחזק
שהן מדברי סופרים: נטמא הגוף.
מיהו הוי מצי לאקשויי וליטעמיך
כז ו
מ)
ע)
לקודש אסור לחטאת טבל לחמור
מותר
מתניתין דשבת פ"ק דתנן
וכל הגוף צריך טבילה. וכל מעלות
❖
ואלו פוסלין את התרומה לא מיתוקמא
הללו שזה גבוה מזה מדברי סופרים.
לקל ו טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל
והאי דנקט להו הכא גבי הלכות
כרבנן דמאי איריא תרומה אפילו
כח ז
ז בגדי עם הארץ מדרס לפרושין ח בגדי
הרגל לפי שיש בסופן הלכות רגל
מעשר נמי אלא לא חש לאקשויי ליה
הגהות הב"ח
פרושין מדרס לאוכלי תרומה בגדי אוכלי
ט
שעמי הארץ חשובין טהורים ברגל
ומכח דההיא משמע דאמת הוא כי
(א) גמ'
תרומה מדרס לקודש י בגדי קודש מדרס
ולא בשאר ימות השנה בסוף חומר
אתקפתא דרב שימי והא דנקט בפ"ב
לחטאת יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה
כט ח
בקדש : טבל לחולין הוחזק לחולין.
דחולין ודלמא לישנא
ח)
והיתה מטפחתו מדרס לקודש יוחנן בן
קלילא הוא דלעולם אמת הוא בנגיעת
ועוד זו מעלה טבל לחולין הוחזק
כ
ל ט
(ב) רש"י
מעשר ואכילת חולין לא פליגי דלכ"ע
לחולין כלומר נתכוין לטבול לשם
גודגדא היה אוכל על טהרת הקודש כל ימיו
לא י
והיתה מטפחתו מדרס לחטאת: גמ' חולין
הכא
נ)
חולין: אסור למעשר. הוחזק לשון
אין שני עושה שלישי (בחולין) ואל
(ג) ד"ה
תתמה היכי ס"ד דלרבנן לא בעי
כוונה כלומר נתכוין להעמיד גופו
כגון
ומעשר מי בעו נטילת ידים ורמינהי התרומה
בחזקת טהור לחולין: למעשר. למעשר
אכילת חולין נטילה וי"ל דאיירי בפירי
(ד) ד"ה
והביכורים חייבין עליהן מיתה וחומש
לב כ
ל
מ
דלא בעו נטילה: הא בנהמא
שני הנאכל בירושלים: ולא הוחזק.
נ ואסור לזרים ס והן נכסי כהן ע ועולין באחד
הא בפירי. והשתא לא הוצרך לתרץ
לא נתכוון לשם טבילת טהרה אלא
לג ל
(ה) ד"ה
ומאה וטעונין נטילת ידים והערב שמש
לרחיצה בעלמא: מדרס. אב
תו גבי מעשר הא רבי מאיר והא
בע"כ הא
פ
צ
מדשמעינן
הרי אלו בתרומה וביכורים מה שאין כן
הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס
רבנן והוא הדין דמצי למימר הא באכילה
ק
לד מ
(ו) תוס'
(ח) הא בנגיעה אלא כולה באכילה
הזב שמטמא אדם וכלים כדכתיב
במעשר וכל שכן בחולין קשיא מעשר
הכי
עדיפא ליה: הנוטל ידיו לפירות.
(ז) ד"ה
ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו
אמעשר קשיא חולין אחולין בשלמא מעשר
לה נ
דבנגיעת
: לפרושין. לאוכלי חוליהן
וכי אמר בפ' כיצד מברכין
אמעשר לא קשיא הא ר' מאיר והא רבנן
דיש לומר
ס)
בטהרה: לאוכלי תרומה. כהנים.
אורחין שהיו מסובין לשתות
(ח) ד"ה
דתנן כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים
לו ס
ר
אצל בעל הבית נוטלין כל אחד ידו
וכל אלו מעלות מדברי סופרים
מטמא את הקודש ופוסל את התרומה ומותר
אחת התם משום נקיות הוי וכן
שאמרו שאין שמירת טהרתן של אלו
לז ע
לחולין ולמעשר דברי רבי מאיר וחכמים
משמע לישנא דידו אחת דקתני:
חשובה שמירה אצל אלו ומתוך שהן
כאן לחולין כאן למעשר. משמע
אלו אצל אלו כאילו לא שמרוה גזרו
אוסרים במעשר אלא חולין אחולין קשיא
לח פ
דאם לא כוון למעשר לא
בהן בבגדיהן שמא ישבה בהן אשתו
לא קשיא כאן באכילה כאן בנגיעה מתקיף
לט צ
מהני וכ"ש בתרומה והקשה הר"ר
נדה והרי הן מדרס הנדה הכי מפרש
לה רב שימי בר אשי עד כאן לא פליגי רבנן
❖
לה בפ' השוחט ט): גמ' בכורים.
אלחנן דאמר בפ' אלו דברים בברכות
עליה דרבי מאיר אלא באכילה דמעשר אבל
ב"ש אומרים נוטלים את
קרויין תרומה דאמר מר ותרומת
מ ק
בנגיעה דמעשר ובאכילה דחולין לא פליגי
הידים ואח"כ מוזגין את הכוס שאם
ידך י) אלו הבכורים לכך
מוסף רש"י
אלא אידי ואידי באכילה ולא קשיא ש כאן
הן כתרומה: חייבין עליהן מיתה.
ימזגו את הכוס שמא יגע במשקים
הוחזק לחולין.
באכילה דנהמא כאן באכילה דפירי דאמר
שאחורי הכוס והשתא אפילו נוטלן
זר האוכלן מזיד דכתיב ומתו בו כי
(א) ת
ר
נמי כיון דלא מהניא הך נטילה
יחללוהו כ) וסמיך ליה וכל זר לא יאכל
(חולין לא:)
רב נחמן א כל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי
בגדי עם הארץ מדרס
לתרומה הויא ליה פוסל את התרומה
קדש וכל הענין מדבר בתרומה:
הרוח ת"ר הנוטל ידיו נתכוון ידיו טהורות
מא ש ת
לפרושין.
ב
ע)
וחומש. האוכלן שוגג דכתיב ואיש
ותנן כל הפוסל את התרומה מטמא
לא נתכוון ידיו טמאות ג וכן המטביל ידיו
משקין להיות תחילה ותירץ דכיון
כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו
נתכוון ידיו טהורות לא נתכוון ידיו טמאות
(נדה לג:)
עליו : ואסור לזרים.
דנטל ידיו לחולין לא פסיל תרומה
והתניא בין נתכוון בין לא נתכוון ידיו טהורות
בלאו: והן נכסי כהן. לקדש בהן
והכי משמע דאי לא תימא הכי אין
מב א
אמר רב נחמן לא קשיא כאן לחולין
לך אדם אף חבר אוכל חולין בטהרה
את האשה וליקח בדמיהן עבדים
ד
(חולין לה.)
כאן
וקרקעות ובהמה טמאה: ועולין
שלא יטמא משקין:
מג ב ג ד
התרומה והביכורים
באחד ומאה. אבל בפחות אין עולין
נגזור
חייבין עליהן מיתה.
אלא כל החולין אסור לזרים: וטעונין רחיצת ידים. לפי שהשני עושה שלישי וידים גזרו עליהם טומאת שני לפיכך פוסלות את התרומה אם
(ב"מ נב:)
לא נטלן: והערב שמש. אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל אינו אוכל בתרומה עד שיעריב שמשו. ביבמות ילפינן מקראי: מה
שאין כן במעשר. אין מיתה ואין חומש [ואין] אסור לזרים שהרי כל עצמו נאכל לזרים. וחומש שמוסיף בפדיונו לא איירי (ב) בחומש הכא כי
❖
האי גוונא דאין בתרומה פדיון. ונכסי הדיוט נמי לא הוי לקנות בו עבדים וקרקעות דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה. ואין טעון רחיצת
(יבמות
ידים שאין השני פוסל בו לעשות שלישי. ואינו טעון הערב שמש דקי"ל טבל ועלה אוכל במעשר ומקראי ילפינן לה ביבמות פרק הערל ל): כל
עג.) וחומש.
הטעון ביאת מים מדברי סופרים. כל שהוא טהור מן התורה וחכמים גזרו עליו טומאה (ג) כל הנך דאמרי במסכת שבת בפ"ק
רבינו חננאל
אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון ואוכל שני כו': מטמא את הקודש. כלומר נתנו עליהן טומאת שני לטומאה והשני מטמא
מתני' נוטלין לידים
את הקודש להיות קרוי טמא ופוסל (ד) עליהן עוד את הרביעי: ופוסל את התרומה. להיפסל היא עצמה אבל אינה פוסלת אחר לעשות
(שם) ואסור
לחולין ולמעשר כו'. פי'
רביעי: ומותר לחולין. לאכול חולין. מדלא קתני ואינו פוסל את החולין ונקט לישנא דמותר אפילו לאוכלן משמע: באכילה. מתני' דמצריך
לזרים.
נוטלין לידים ולחולין
ולמעשר אבל לתרומה
נטילה באכילה קאמר: עד כאן לא פליגי כו'. (ה) דקתני אסור במעשר לשון אכילה היא דאי בנגיעת שני לא פסיל במעשר דשמעינן לר' מאיר דאמר
ולקדש מטבילין כך
מותר באכילה ואיפליג עליה באכילה דמעשר ואילו בחולין כולהו מודו דמותר אפילו באכילה ומתני' מני: כאן באכילה דפירי. הא דקתני מה שאין כן
סוגיא דשמעתא. ומקשינן
(ב"מ שם) והן נכסי כהן.
במעשר באכילה דפירי קאמר. ומיהו בתרומה בעי נטילה שאפילו במגעו הוא [פוסל] דשני פוסל את התרומה: נוטל. בכלי: מטביל. בארבעים סאה:
[חולין ומעשר מי] בעו
נט"י והתנן התרומה
כאן
והבכורים טעונין רחיצת
ידים מה שאין כן במעשר ושנינן הא לר' מאיר היא דתני בענין מי שטעון ביאת מים מדברי סופרים כגון רחיצת
(יבמות שם)
ידים מותר בחולין ובמעשר ומתניתין דלא כר' מאיר אלא כחכמים דפליגי עליה ואסרי במעשר ומקשינן והא אפילו
ועולין באחד ומאה. (ב"מ שם)
חכמים דפליגי על ר' מאיר לא פליגי אלא במעשר דתנן וחכמים אוסרין במעשר ושנינן כי תניא ומותר בחולין
וטעונין נטילת ידים. (חולין
בנגיעה ולא באכילה דחולין אפי' ר' מאיר מודה דצריך נטילה ומתניתין באכילה דחולין דברי הכל וכ"ש למעשר.
קו.) הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח (יבמות שם) והערב שמש.
ודחינן להא שנויה הכי וממאי כדקאמרת דלמא לא פליגי רבנן וחכמים אלא אאכילה דמעשר דר' מאיר מתיר וחכמים
(שם עג.) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים.
אוסרים אבל אנגיעה דמעשר ואכילה דחולין דברי הכל שרו ושנינן שנוי' אחריתי. מתני' באכילה דנהמא ולדברי
(סוטה
הכל בעי נטילה. והא דקתני מותר בחולין ואוקימנה לדברי הכל באכילה דפירי דלא בעו רחיצת ידים כרב נחמן
ל.)
דאמר בפרק כל הבשר אסור לבשל בחלב. הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח: ת"ר הנוטל ידיו נתכוון ידיו
טהורות לא נתכוון ידיו טמאות וכן המטביל ידיו כו': ירושלמי. כל הן דתנינן מטבילין במ' סאה. ותניא אידך
(חולין לג:) מטמא את הקדש. ופוסל
את התרומה. (שם) וחכמים אוסרים
אע"פ שלא נתכוון ידיו טהורות. קשיין אהדדי ושנינן הא דתניא בעינן כוונה למעשר. ואידך דלא בעי כוונה לחולין
במעשר. (סוטה ל.)