כ:
אין
דורשין
פרק שני חגיגה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והתניא
וכו'.
חמריו ופועליו. עמי הארץ: טעונין טהרות. כגון
אלמא
אדם משמר מה שביד חברו ובפ' בתרא
יין בחביות של
נד א
א)
ב)
דע"ז פרש"י גבי מאי שנא רישא ומאי שנא
חרס והן אינן נוגעין בתוכן וכלי חרס אינו
מיטמא מגבו:
ג)
טהרותיו טהורות.
סיפא דהא (א) חזי ליה דנגע דקתני טעונין טהרות והני לא בחביות
ואין חוששין שמא נגעו דכיון דלא הודיען שהוא
א ב
ד)
מיירי שהיו סתומות אלא באוכלין מיירי בלא חביות אך קשה להר"ר
מפליג כל שעתא
סברי השתא אתי. אלמא אדם משמר מה שביד
ה) ו)
חברו: מאי שנא רישא ומאי שנא
אלחנן לוקמי בחביות ולא תקשה ליה
❖
❖
סיפא לא גרסי' ליה. ואי גרסי' הכי
ועוד דהכא כי אקשי ור"ל שאדם
והתניא הרי שהיו חמריו ופועליו
טעונין
א
פירושו ואי ס"ד אין אדם משמר מה
משמר מה שביד חברו היכי מצי
טהרות אע"פ שהפליג מהן יותר ממיל
שביד חברו מאי שנא רישא מאי שנא
משמר ליה כיון דאינו בחביות ותו
מוסף רש"י
הגהות הב"ח
טהרותיו טהורות ואם אמר להם לכו ואני אבוא
סיפא: א"ר יצחק במטהר חמריו
למה לי נתעלמו עיניו מהם לטמאותם
(א) תוס'
מאי שנא רישא ומאי
אחריכם כיון שנתעלמו עיניו מהן טהרותיו
ופועליו לכך. לעולם אין אדם משמר
תיפוק ליה שהוא נוגע בהם ועוד
שנא סיפא.
קא
טמאות מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא
חזי להו דנגעו
מה שביד חברו והני אין צריכין
אפי' בלא סיפא נמי תיקשי ליה מ"ט
(ב) בא"ד
א"ר יצחק נפחא רישא במטהר חמריו
שימור דאי נמי נגעו לא איכפת להו
דרישא ופי' הר"י דהכא בחביות מיירי
אלא בכדי
(ע"ז
ופועליו לכך אי הכי סיפא נמי אין ע"ה
דכשהטבילן לכך עסקינן: בבא להן
ואמנם פתוחות הן דאי סתומות לא
סט.) במטהר חמריו.
שישתום ויסתום ויגוב
כדתנן בפ' בתרא
(שם)
דרך עקלתון. כשיכול לבוא להם פתאום
מקפיד על מגע חבירו אי הכי רישא נמי
יטמאו בהעלמת עין (ב) ועוד לא היה
על מגע חבירו.
דמסכת ע"ז
צורך לאוקמי רישא במטהר לכך
דרך עקלתון שלא יבינו הלכך
בבא להם דרך עקלתון אי הכי סיפא נמי
בפרק
(שם) אי הכי רישא נמי.
בתרא דמסכת ע"ז
כיון שלא הודיעו שהוא מפליג ומיהו
דחלי מיניה:
כיון דאמר להו לכו ואני אבוא אחריכם
זה יש לדחות דאגב דמוקי ליה הכא
הדרן עלך אין דורשין
מיסמך סמכא דעתייהו:
בבא להם דרך
דשני ליה אין אדם
(שם)
משום שינויא דשני' ליה אוקמ' גם
עקלתון.
משמר
חומר בקדש מבתרומה כו'.
הדרן עלך אין דורשין
במסכת ע"ז
התם בע"ז ופריך מינה מכח ההיא
(שם)
דהכא דאי לא תימא הכי אלא אקשי
שמטבילים כלי בתוך כלי
הדרן עלך אין דורשין
אין אדם משמר
חומר בקדש מבתרומה שמטבילין כלים
ששניהם טמאים: אבל לא לקדש.
ליה מסברא כי יש לחוש שמא נגעו
ב
(ד)
הכלי מצרף מה
בלאו הכי
שבתוכו.
בתוך כלים לתרומה אבל לא
בגמרא מפרש טעמא: אחוריים ותוך
בהך ברישא א"כ הכא בשמעתין כי
יגעו נגעו
ובית הצביטה לתרומה. כלי הראוי
פריך מ"ש רישא משום מה שביד
לקדש אחוריים ותוך ובית הצביטה בתרומה
(ג) ד"ה
חבירו כו' אכתי תיקשי ליה ליחוש
להשתמש בתוכו ומאחוריו ובית
דאי (ד) רש"י
אבל לא בקדש הנושא את המדרס נושא את
שמא יגע בהם אלא ודאי מסברא
צביטתו כל תשמיש ותשמיש שבו
התרומה אבל לא את הקדש בגדי אוכלי
לא קשיא דלא נגעו דמרתתי כיון
חשוב כלי בפני עצמו לענין תרומה
תרומה מדרס לקדש לא כמדת הקדש מדת
שלא הודיעום שהוא מפליג ומיהו
שאם נטמא זה לא נטמא זה ובטומאות
(ה) ד"ה
התרומה שבקדש מתיר ומנגב ומטביל ואח"כ
של חרס
דרבנן קאמר כדמפרש בגמ': אבל
הוה מצי לאקשויי ולטעמיך רישא
(ו) ד"ה
(פסחים יט.)
קושר ובתרומה קושר ואח"כ מטביל כלים
לא לקדש. שאם נטמא אחד מהן
גופא ליחוש שמא נגע וכן בכמה
❖
הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש אבל
כולו טמא לקדש: הנושא את המדרס.
דוכתי ולא פריך ליה:
חתיכות אוכלין
(מנחות כד.)
(ז) תוס'
מאי
שנא רישא ומאי שנא סיפא
מנעל של זב: נושא את התרומה.
לא לתרומה הכלי מצרף מה שבתוכו לקדש
א"ר יצחק רישא במטהר
בחבית (ה) שאינו נוגע באוירה: אבל לא
אבל לא לתרומה הרביעי בקדש פסול
לא חשיב מעת
רבינו חננאל
חמריו ופועליו לכך. כך כתוב
לעת שבנדה משום
את הקדש. בגמרא מפרש טעמא:
ג)
והשלישי בתרומה ובתרומה אם נטמאת
דליכא דררא דטומאה
ירמיה באומר שמרתיה
לא כמדת הקדש. בחציצת טבילותיו
בספרים ויש פי' כתוב ולא גרסינן
אחת מידיו חבירתה טהורה ובקדש מטביל
כלל כדאמרינן בפרק
מדבר המטמאה ולא
מדת התרומה: שבקדש. אם יש
ליה אך בפי' שלפני מצאתי כתוב
קמא דנדה
שמרתיה מדבר הפוסלה
שתיהן שהיד מטמא את חבירתה בקדש
(ח) ד"ה
וש"מ דאיכא נטירותא
בגד טמא ובא להטבילו אם קשור
ופירוש לעולם אין אדם משמר מה
בכלי
אבל לא בתרומה אוכלין אוכלים נגובין
לפלגא ואסתייעא מן הסל
הוא מתיר את קשרו משום דדמי
שביד חבירו וכי תימא מאי שנא רישא
חרס
ומן המגריפה ובמעשה
בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקדש
לחציצה: ומנגב. אם לח הוא מנגבו
במטהר חמריו ופועליו לכך ולפיכך
דשתי נשים שארגו
של חרס
האונן
בטהרה ואמרו לא היה
תחלה ואח"כ מטבילו וכל זה משום
מרתת ובפי' ישנים כתוב וכן פי' מורי
קשה
בלבנו לשמרה וטמאן ר'
דדמי לחציצה הוא: ובתרומה. אם רצה לקושרו קושר ואח"כ
דהוי כמו וליטעמיך כלומר אדמוכחת מרישא דאדם משמר תיקשי
דכיון
ישמעאל. פשוטות הן:
מטביל: כלים הנגמרים בטהרה. שנזהר בהן משבאו סמוך לגמרן
לסיפא והיינו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דאי אדם משמר
הדרן עלך אין דורשין
חרס
אם כן (ט) בא"ד
בעריות
שראויין לקבל טומאה: צריכין טבילה לקדש. ובגמרא ד) מפרש
סיפא אמאי לא אלא במטהר לכך:
חומר בקדש מבתרומה
בבא
להם דרך עקלתון. ואפ"ה בעינן שיטהרם לכך כדי שיהו
טעמא: הכלי מצרף את מה שבתוכו. (ו) אוכלים חתיכות הרבה
טמא
שמטבילין כלים בתוך
בכלי אחד ונגע טמא באחד מהן הכלי מצרפן להיות כולן
מרתתים ליגע בו (ג) ואי לאו הכי לא מירתתי הואיל ומוסרין
פרט לאדם
כלים לתרומה אבל לא
חרס
חתיכה אחת ונטמאו כולן: אבל לא לתרומה. אלא אותה
להם הטהרות ומחזיקים עצמם כטהורים ואפי' מזהירין אותן שלא
שנגע בה הויא ראשון והנוגעת בה הויא שניה והנוגעת
ליגע סברי דלא קפדי אהך אבל בנכרי סגי בדרך עקלתון
לחוד
(י) ד"ה
בשניה שלישית והשאר טהורות: פסול. ואינו פוסל עוד
עליהן
דלעולם יודע הוא שמקפיד על מגעו ומרתת:
לשומרן
אחר: אם נטמאת אחת מידיו. בטומאה דרבנן שאינה
הדרן עלך אין דורשין
מטמאה אלא ידים ולא את הגוף: נגובין. שהיו נגובין מימיהן
חומר בקדש. י"א מעלות חשיב לרבא ולרבי אילא י' מעלות והיה
שלא הוכשרו לטומאה מעולם: בידים מסואבות. שניות לתרומה דכיון
דלא הוכשרה לא מיפסלא: אבל לא לקדש. בגמ' ה) מפרש טעמא:
קשה להר"ר אלחנן ליתני ההיא דלעיל נוטלין
לידים לחולין ולתרומה ולקדש מטבילין טבל והוחזק לתרומה לא
האונן
הוחזק לקדש ונראה למורי דלא קא חשיב במתני' אלא היכא דאיכא דררא דטומאה קצת ואפי' בבתרייתא נמי אבל הך ליכא כלל דררא
דטומאה (ז) והכי נמי בפ"ק דנדה לא חשיב מעת לעת שבנדה משום דליכא דררא דטומאה ובגדי אוכלי תרומה מדרס לקדש
איכא דררא דטומאה אף דאורייתא שמא ישבה עליהן אשתו נדה: הנושא את המדרס. מנעל של זב נושא את התרומה (ח) ובלבד
שלא יגע בה רק נושא את החבית וכי תניא בתורת כהנים הנושא את המדרס מטמא שנים ופוסל אחד פי' מטמא שנים ופוסל אחד
דהוה אב הטומאה ועושה ראשון ושני בחולין ופוסל בתרומה התם בנוגע בה ועל מה שפרש"י נושא מדרס שנושא את התרומה בחבית
ואינו נוגע באוירה וקשה לפירושו דחשיב ליה להאי נושא אב הטומאה לטמא כלי כמו זב וא"כ ליטמא האי חבית ותרומה שבתוכו
בהיסט מי לא תניא משכב ומושב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה הכריע המשכב טימא האוכלין ועוד תניא בת"כ הנוגע
במשכבו יכבס בגדיו אין לי אלא בגדים שהוא לבוש בגדים אחרים מנלן ת"ל (ט) בגד בגדיו א"כ מה ת"ל בגדיו לפרט פי' לפרט
אדם וכלי חרס אלמא דנושא המדרס לא יטמא כלי אפי' בעת נשאו את המדרס אלא ודאי אפי' יגע באוירה אין לחוש:
לא כמדת התרומה מדת הקדש. לפי שמפרש בו הרבה דינים ביניהם נקט האי לישנא: הכלי מצרף מה שבתוכו. הקשה הרב רבי
אפרים דבפ"ק דחולין דרשינן מכל אשר בתוכו יטמא לימד על כלי חרס שאפי' מלא חרדל טמא ומנא ליה דטעמא הכי
דלמא התם מטעמא דצירוף ותירץ הר"י דלא מצינו צירוף לחולין ו):
כלים הנגמרים וכו'. אומר הר"ר אלחנן דלהכי נקט
נגמרים ולא נעשים משום דאין
רגילות לשומרם בטהרה בזמן עשייתן
לב (י) להן לשומרם בטהרה:
עד עת גומרם
לפי שאין מקבלין
טומאה עדיין אבל
כי
נגמרו שמקבלין טומאה נותנין
האונן