חומר בקודש פרק שלישי חגיגה
כא.
מסורת הש"ס
רבינו חננאל
האונן
ומחוסר
כפורים צריכין טבילה לקדש אבל לא לתרומה. משמע לישנא טבילה (א) אבל הערב שמש לא כדדייק לקמן
א) ב)
לקדש כו'. ואמרינן מ"ט
ג)
בכלים הנגמרים והכי נמי משמע בזבחים בריש טבול יום דקא דייק על הך משנה היכי דמי אי דאסח דעתיה
דמתניתין א"ר אילא
ד) ה)
משום חציצה פי' חיישינן
מטמא שרץ טמא מעליא הוי אם כן משמע דלא הערב שמש בעי וגם רש"י פי' כן התם דלא בעי הערב שמש והא דתנן התם טבול יום
❖
שמא כבידו של כלי
ומחוסר כפורים אין חולקין בקדשים
לאכול לערב משמע דמחוסר כפורים בעי הערב שמש איכא
למימר משום טבול יום נקטיה אבל
יש בו בקרקעית הכלי
החיצון ואין טבילה עולה
קשה לר"י דאמר בעירובין בפרק
לו. וה"מ דחיישינן כולי
הגהות הב"ח
בכל מערבין האשה שהיתה
האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש
האונן. שלא נטמא במתו: והמחוסר
האי לקדש אבל לתרומה
אבל לא לתרומה: גמ' בקדש מ"ט לא א"ר
עליה לידה או זיבה מביאה מעות
(א) תוס'
כפורים. כגון זב שטבל ליום שביעי
לא חיישינן כולי האי.
טבילה אין
ומקשינן אי משום חציצה
ונותנת בשופר טובלת ואוכלת
לספירתו והעריב שמשו ולמחרת הוא
אילא מפני שכבידו של כלי חוצץ והא
בעי
הא קתני לה לקמן מדת
בקדשים לערב והתם לא תני טבול
קרוי מחוסר כפורים שעדיין גמר
הערב שמש
הקדש מתיר מטביל ומנגב
מדסיפא משום חציצה רישא לאו משום
יום וי"ל דלערב דנקט מיירי שאינה
(ב) בא"ד
טהרתו תלויה בקרבנו: צריכין
כו' ופרקינן לעולם רישא
חציצה דקתני סיפא ולא כמדת הקדש מדת
וסיפא משום חציצה
עומדת שם בשעת הקרבה אלא
טבילה. לאחר שהביא קרבנו אם רצה
ממתינין כיון דכתיב
ואצטריך לתרווייהו דאי
התרומה שבקדש מתיר ומנגיב ומטביל ואחר
סומכת לה על חזקת ב"ד אוכלת
לאכול קדש ובגמראב) מפרש טעמא:
עליה גבי עולה
תנא מטבילין כלים בתוך
כך קושר ובתרומה קושר ואחר כך מטביל
גמ' שכבידו של כלי חוצץ. כבידו
(ג) בא"ד ורבותא
לערב דחזקה אין ב"ד מתעצלין
כלים בלבד היינו אומרים
דאע"ג דהביאוהו
שזה מפני כבידו של
רישא וסיפא משום חציצה וצריכא דאי
וק"ל דלאחר חצות תשתרי שכן מצינו
של כלי הפנימי המכביד על החיצון
כלי אבל התרת חבל
גבי עומר הרחוקים
אשמעינן רישא הוה אמינא היינו טעמא
שהוא מונח בתוכו חוצץ בפני המים
(ד) בא"ד
אין צריך ואלו תנא
את (ה) בא"ד
מחצות ואילך מותרין לפי שאין ב"ד
מתיר ומטביל בלבד היינו
ואין טבילה עולה לא לזה ולא לזה
דלקדש לא משום כבידו של כלי דאיכא אבל
בהן
אומרים משום שהקשר
מתעצלין ויש לחלק דהתם בקרבן
ולקמן פריך אי הכי
סיפא דליכא כבידו של כלי אימא לקדש נמי
טפי
במים ואין מים באים
צבור ממהר טפי לעשות עד חצות
אפילו תרומה נמי: והא מדסיפא.
לתוכו אבל כלים בתוך
לא הוי חציצה ואי
אשמעינן סיפא הוה
מהא
אבל קרבן יחיד ממתינין כל היום
כלים אימא המים מצפים
דמעלה אחריתי דחשיב בסיפא
אמינא היינו טעמא
דלקדש לא משום
מההיא
אותו ובאין עליו מכל
אבל טפי לא כדי שלא יכשל על ידם
הוה טעמא משום חציצה רישא לאו
דאמרינן (ו) בא"ד
צד קמ"ל דחיישינן בהא
דקיטרא
וכי תימא אחר תמיד של ערב תשתרי
משום חציצה דאי טעמא דתרוייהו
וקאי
ג)
דתו לא תשתרי כיון דכתיבה עליה העולה ומינה ילפינן עשה
(ב)
משום חציצה ולאשמעינן דגבי קדש כל דדמי לחציצה פוסל בו ובתרומה
דהשלמה דאין מקריבין אחרי עולת התמיד בין הערבים כלום ויש
לא פסלה אלא חציצה גמורה דאורייתא ליתני חדא מינייהו:
(ז) בא"ד ליה
לומר דאיכא למימר שפעמים מאחרין התמיד עד הערב שמש
אהדוקי
בצינורא
כדאמרינן ריש תפלת השחר שהולך וקרב עד הערב הלכך כיון שאין לו זמן קצוב מספקין לה בכל הספק אי נמי
כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שאמר ריש תמיד נשחט שחטאת העוף קרב אחר תמיד הערב והכי מפרש
דקאמר לקמן
הר"י בריש תמיד נשחט גבי מחוסר כפורים שטובל ואוכל בקדשים לערב דלא נקט ערב משום הערב שמש אלא לפי שאינו עומד
את הכהן
כדלקמן
לעולם על קרבנו כדפי' וסומך על חזקת כהנים וכן יש לפרש ההיא דכריתות בריש פרק מחוסרי כפרה [גר] מעוכב לאכול
(ח) בא"ד
בקדשים עד שיביא קנו הביא פרידה אחת שחרית אוכל בקדשים לערב (ג) דרבותא נקט ואע"ג דאם הביאום שחרית תרוייהו לא יאכל עד
דההיא דמטמאין
הערב היכא דסומך על חזקה כדפרי' אבל ליכא למימר התם משום הערב שמש דלא צריך כדפרי' ועוד דלא מזכיר התם טבילה וגם
לכהן
דאמר בצינורא
לא מצינו מחוסר כפרה הצריך טבילה רק מחוסר כפרה דטומאה אבל בגר לא מצינו לו וכן תנן כל הטעון ביאת
מיירי
מים מדברי סופרים מטמא (ד) הקדש וכו' אחר ביאתו מותר בכולן משמע כל שהוא מדרבנן מותר מיד בלא הערב שמש ומההיא דפרישית
דבההיא
החמירו
תירץ הר"ר שמואל מראו"ס הא דתניא בפ"ב דביצה גבי מתני' דכלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין אותו ביו"ט ואמאי
הכי
והא בעי הערב שמש ותירץ דכיון דולד טומאה דרבנן לא בעי הערב שמש והכי משמע בירושלמי דתרומות פ"ב גמרא המטביל כליו
❖
בשבת וכי מתקן מנא לכתחילה תני נפל כליו לתוך הבור מערים עליו ומטבילו כלומר ביום טוב ובשבת תרי אמוראי חד אמר
בכלי שנטמא באב הטומאה וחד אמר בכלי שנטמא בולד הטומאה מתיב מאן דאמר בולד הטומאה למאן דאמר באב הטומאה אפי'
גליון הש"ס
בחול הא טעון הערב שמש כלומר התינח לדידי דאוקימנא ליה בולד הטומאה שפיר דלא בעי הערב שמש אלא לדידך דמוקמית ליה
באב הטומאה צריך ליה הערב שמש ולא חזיא לאשתמושי ביה רק בחול א"כ הוה ליה מטביל משבת לחול ומוקי לה ברוצה להשתמש (ה)
תוס' ד"ה האונן וכו'
והביא הר"ר אלחנן סעד
לצורך חולין דטבול יום שרי בחולין בלא הערב שמש והשתא לדבריו מוקמי מתני' דביצה דאין מטבילין כלים שנטמאו באב
וכו'.
הטומאה בכהן מיירי לאכול תרומה אי נמי באוכל חולין על טהרת תרומה ולא שרי בטומאה דרבנן רק ע"י הערמה גם שמעתתא
דביצה ע"י הערמה מיירי ובאב הטומאה אפילו על ידי הערמה לא וכי שרי התם במתני' מדלין בדלי טמא והוא טהור מאליו הך הערמה
עדיפא שפיר מאילו החזירו ריקן ואותה גירסא שפיר מייתי לה בירושלמי גם בפ"ב דביצה [ג"ז שם] כתוב בשיבוש בספרים אמנם הצעת
הגירסא כמו שפי' ועוד היה מביא הר"י סייעתא דאמר בפרק האשה אמר רב אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דילמא
פשע ולא טביל ואלו במחוסר כפרה אמר התם שוחטין וזורקין עליו ולא חיישינן דילמא פשע דהואיל וטהור מעליא הוי מדאורייתא
לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת לפוטרו בכך מפסח ושפיר שוחטין וזורקין עליו ואל תתמה דאמר בפרק הוציאו לו
גבי ר' ישמעאל בן קמחית כהן גדול שסיפר עם נכרי בשוק ונתזה צינורא מפיו נכנס ישבב אחיו ושימש תחתיו ואמאי ליזיל
וליטבול כיון דטומאה דרבנן הרי לא בעי הערב שמש התם י"ל כיון דחכמים שוינהו לנכרים כזבים לכל דבריהם החמירו בהן והצריכו
הערב שמש ובצינורא דע"ה משמע לקמן בההיא דשפופרת דבעי הערב שמש דקאמר אמאי יטמא ויטבול הא מטמא (ו) וקיימא ליה
ומאי קאמר הא בטומאה קמייתא לא בעי הערב שמש וליכא היכירא ואי מטמאין (ז) בעי הערב שמש ושפיר איכא היכירא לצדוקין אלא
ודאי דאף של ע"ה צריך הערב שמש ועוד תנן שהיו מטמאין כהן השורף את הפרה ותניא בתוספתא ד) שהיו נוגעין
בו כדפירש לעיל דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת ואיזה היכירא דצדוקין איכא כיון דלא בעי הערב שמש כדפרי' ותירץ הר"ר שמעון
דעשאוהו כטמא מת בשביעי שלו כדלעיל הלכך אף הערב שמש בעי אך רש"י לא פירש הכי לקמן אלא פירש עשאוהו כטמא מת
בז' שלו למימני ביה ראשון ושני ולא לענין הערב שמש והשתא קשה דמשמע דאיכא הערב שמש אף בטומאה דרבנן ואלו בההיא דכל
הטעון ביאת מים משמע דליכא הערב שמש ואמר הר"י (ח) דמטמא כהן השורף את הפרה מיירי כדי שיהיה טמא לטמא חולין במגעו וכן
בההיא [צינורא דע"ה וצינורא דנכרי שנתזה מפיו] שמטמא חולין במגעו לפיכך בעו הערב שמש אך לישנא לא משמע שיטמא חולין
במגעו בההיא דכהן השורף את הפרה וכן לקמן גבי שפופרת לא קאמר עשאוהו כטמא מת בז' שלו רק לענין הערב שמש ולא לענין
לטמאות חולין במגעו והא דבעי הערב שמש איכא למימר דבפרה החמירו וגם בשפופרת טפי מבכלים הנגמרים דסגי להו בטבילה בלא
הערב שמש היינו גבי חולין ותרומה לקדש ולא לחטאת וההיא דפסחים פרק אלו דברים דאמר סכין שנמצא בי"ג שונה ומטביל
אותה בי"ד שוחט בה מיד כלומר דמסתמא הטבילוה מאתמול כדי לעשות לה הערב שמש וכ"ת ליחוש דילמא נטמא בטומאה דרבנן דלא בעי
הערב שמש ונטר ליה עד צפרא להטביל דהא הויא ספק דרבנן ולקולא ועוד דרגילות להטביל מאורתא דלמא מטריד כ"כ ולא טביל
כ"כ וליכא לאתמוהי האי סכין שנמצא היכא אי בירושלים אפי' בי"ג נמי ואי חוץ לירושלים אפי' בי"ד נמי לא כדאמרינן התם בשילהי פרק קמא
דפסחים דהא י"ל דמיירי חוץ מירושלים אי נמי בירושלים ובגזייתא שאינו לא דרך ירידה ולא דרך עליה ובי"ד דאיכא הוכחא דאטבלה
שריא והקשה הר"ר אליהו לפסול האי סכין בהיסח הדעת כדאמר לעיל שילהי פ"ב דאמר לבי על הסל ולא על המגריפה ופסלינה
ליה בהיסח הדעת ותירץ הר"י דלא שייך היסח הדעת לפסול רק דומיא דהתם שהיו בידו ואסח דעתיה הימנה אבל היכא שאין בידו
כגון שאבד לא שייך התם היסח הדעת ליפסול $ והביא הר"ר אלחנן סעד לדבריו מפרק דאמר התם נמצא בעזרה אברים
עולות חתיכות חטאות ומשמע שעולה נקריבה וחטאת ה) תאכל ולא מיפסלה בהיסח הדעת והקשה הר"ר אלחנן מאי האי דקאמר לישנא דשונה
ומטביל דמשמע שכבר הוטבל ותירץ לו הר"י דאפי' הכיר בה שהטבילוה בעלים נמי מטבילין דאימא לא נשמרה בטהרה הואיל ואית ליה
שהות כולי יומא ובההיא דביצה דאמרינן כלי שנטמא בולד הטומאה מטבילין ואקשינן הא בעי הערב שמש היה אומר הר"ר אלחנן דביו"ט
שחל להיות בע"ש
עסקינן דיו"ט מכין
לשבת הלכך מטבילין אפילו ליומא אחרינא אך לישנא דמתני' לא משמע ליה אלא בכל יו"ט מיירי:
דקיטרא