כד:
חומר בקודש פרק שלישי חגיגה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
דתנן
כל הפוסל את התרומה כו'. קשה לר"י דאמרינן בפ"ק
אבל יד חברו. אם נגעה ביד חברו לא טימאתה: באותה היד. אם
לד א
א)
ב) ג)
דשבת אף הידים הבאות מחמת ספר פוסלות
נגע ביד הראשונה ביד חברו אבל השניה אינה מטמאה יד חברו:
ולפסול. את הקדש הוא דאמר יד מטמא חבירתה אבל לא לטמא:
את התרומה משום דר' פרנך דאמר וכו' מאי קאמר אפי' כל מילי
לה ב
הא תנא ליה רישא. ולקדש
מטבילין שניהן: אין שני עושה שני.
נמי דפוסל את התרומה מטמא ידים כדתנן הכא וי"ל דספר נגזרה
ד)
לו ג ד
ה) ו)
אין יד שהיא שניה עושה את חבירתה
ראשון ואח"כ של שאר מילי ועוד יש
ז)
שניה. מכלל דשמעי' לר' יהושע
לומר דלרבנן איצטריך התם דפליגי
אבל יד חבירו לא ור' יוחנן אמר אחד ידו
לז ה ו
א
ח)
דאמר היד מטמא את חבירתה להיות
עליה דרבי יהושע ומיהו טפי נראה
לח ז ח ט
ט)
ואחד יד חבירו באותה היד לפסול אבל לא
❖
כמותה: ודלמא לא שני ולא שלישי.
לומר דאף ר' יהושע לא קאמר רק
לטמא ממאי מדקתני סיפא שהיד מטמאה
דלית להו הך מעלה דמתני' אבל
לקדש כדמשמע כולה שמעתין אבל
לט י
חבירתה לקדש אבל לא לתרומה הא תו
❖
מ כ
מאן דאית ליה אפי' לטמא אית ליה
לתרומה לא וכי קאמר בסיפא דמתני'
הגהות הב"ח
למה לי הא תנא ליה רישא אלא לאו שמע
להכי קאמר ידים לעולם שניות הן
אמר להם רבי יהושע והלא כתבי
(א) רש"י
מינה לאתויי יד חבירו ואף ר"ל הדר ביה
לפיכך (א) אין יד מטמא את חבירתה:
הקדש שניים מטמאין את הידים
❖
מוסף רש"י
דא"ר יונה א"ר אמי אמר ר"ל אחד ידו ואחד
וכי יש נגובה בקדש והלא חיבת
אמרו ליה אין למדין דברי תורה כו'
נאמנין על טהרת יין.
הקדש מכשרת. אלא אין נגובה זו
יד חבירו באותה היד לפסול אבל לא לטמא
ומאי קא מקשי להו הא איהו מודה
דכתבי הקדש מיירי אף לתרומה
לומר כשלא הוכשרו אלא כשהוכשרו
ולפסול אבל לא לטמא תנאי היא דתנן
הגהות מהר"ב
לטומאה ועכשיו הן נגובין וטומאה רנשבורג
וההיא דכל הפוסל את התרומה דוקא
כל הפוסל בתרומה מטמא ידים להיות
לקדש התם לאו קושיא היא אלא
הן מקבלין ולא הוצרכה משנתנו
שניות ויד מטמא חבירתה דברי ר' יהושע
א] רש"י
(חולין לה:
סיומא דמלתא קמסיק בא ליתן טעם
לדבר באוכלי קדש נגובין אלא באוכלי
ועי' לעיל כב.) ובשעת
וחכ"א ידים שניות הן ואין שני עושה שני
ב
הגיתות והבדים.
חולין נגובין ואוכלי קדש: תחב לו
על דבריו למה שני עושה שני דה"נ
(בחולין) מאי לאו שני הוא דלא עביד הא
חברו. בידים טהורות וזה האוכל
מצינו בתרומה כ"ש לקדש אבל קשה
❖
(לעיל כב.) ואם
שלישי עביד דלמא לא שני עביד ולא שלישי
ידיו מסואבות: או שתחבן הוא עצמו
להר"ר אלחנן מאי סייעתא מייתי
אמר לו הפרשתי כו'
נאמן.
אלא כי הני תנאי דתניא יד נגובה מטמא
בכוש או בכרכר. שהן פשוטי כלי
למילתיה מכתבי הקדש שאני התם
❖
(שם)
עץ ואין מקבלין טומאה: וביקש
משום דר' פרנך כל האוחז ס"ת
רבינו חננאל (המשך)
את חבירתה לטמא בקדש אבל לא לתרומה
לאכול צנון או בצל של חולין עמהן.
ערום כו' ותירץ הר"י דבספר נמי
אצטריכא ליה. כי אצטריך
דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר אותה יד
ליה כגון שלא נגען
היכא דלא שייך דר' פרנך קאמר ליה
שאין ידים מטמאות את החולין
רבינו חננאל
לפסול
אבל לא לטמא: אוכלין אוכלים
ג
הוא בידו אלא תחב לו
כגון רצועות של תפילין עם התפילין
ואפ"ה גזור רבנן שלא יאכלם עם
אחד ידו ואחד ידו של
אדם טהור וידיו טהורות
נגובין בידים מסואבות כו': תניא א"ר
אבל אכתי היה קשה להר"ר אלחנן
הקדש פן תגע ידו מסואבת באוכלי
חבירו לפסול אבל לא
לתוך פיו של זה שהוא
חנינא
בן אנטיגנוס וכי יש נגובה
לקדש
לטמא ש"מ מדאשוי ליה
כולו טהור וידיו טמאות
קדש שבפיו: לענין תרומה. אע"פ
בפ"ב דחולין מצינו לשני
לידו ליד חבירו בחיבורין
שנטמאו בהיסח הדעת או
והלא חיבת הקדש מכשרתן לא צריכא
עושה שני ע"י משקין ופריך תחילה
שהיד מסואבת פוסלתה לא עשו
סבירא ליה כרב שיזבי
הוא עצמו תחב בכוש
כגון שתחב לו חבירו לתוך פיו או
שתחב
נמי הוה ואמאי לא קאמר ביד
מעלה אלא אמרינן זהיר ולא נגע
דאי לא תימא הכי יד
או בכרכר והכניסם לתוך
ד
חבירו שלא בחיבורין
פיו וביקש לאכול צנון
הוא לעצמו בכוש ובכרכר וביקש
לאכול
שמטמאה את חברתה כי הכא וי"ל
וה"ק מתניתין אוכלין חולין בידים
איצטריכא ליה למימר
ובצל של חולין עמהן. אם
דאיהו קאמר ליה במס' ידים לכך
מסואבות עם התרומה אבל
צנון ובצל של חולין עמהן לקדש גזרו בהו
דלא מטמאה אלא לאו
הן אוכלי קדש גזרו בהן
לא חש להביא סייעתא ממה שאמר
לא עם הקדש. ולהכי נקט נגובין
בחיבורין סבירא ליה.
שמא יכניס ידו לתוך פיו
רבנן לתרומה לא גזרו בהו רבנן: האונן
ה
ור"ל נמי הדר ביה ואמר
להפך המאכל בפיו ויגע
איהו וגם ע"י ספר לא בעי למימר
שאילו עכשיו היו משקין עליהם
ומחוסר כפורים כו': מאי טעמא ו כיון דעד
כרבי יוחנן. ואסיקנא
בהן ויטמאם אבל באוכלי
מצינו שני עושה שני דהתם טעמא
היו משקין נעשין ראשונים מחמת
לפסול אבל לא לטמא
תרומה לא גזרו בהן.
האידנא הוו אסירי אצרכינהו רבנן טבילה:
תנאי היא דתניא יד
וכן עוד אמרו גבי בשר
רבה איכא משום דר' פרנך ומיהו
הידים ועושין את החולין שניים
מתני' חומר בתרומה שביהודה נאמנין
נגובה מטמאה לחברתה
הקדש האי דכתיב והבשר
ז
התם לא בעי למימר שני עושה שני
וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלין
לטמא בקדש אבל לא
אשר יגע בכל טמא לא
על טהרת יין ושמן כל ימות השנה ובשעת
משום גזרה דשבת די"ח דבר דאמרינן
אותם. ואית דמסיק מלתא בנגובין
ח
א]
לתרומה דברי ר' רבי
יאכל. האי בשר דאתכשר
עברו
הגיתות והבדים אף על התרומה
יוסי ב"ר יהודה אומר
במאי אי נימא דאתכשר
דלמא שדי משקין דתרומה לפיו כי
שמעולם לא הוכשרו וקשיא לי בחולין
ט
אותה היד לפסול אבל
בדם קדשים כו' ואסיקנא
אכיל אוכלין טמאים דהתם נמי ידע
מה לי הוכשרו מה לי לא הוכשרו הלא
הגיתות והבדים והביאו לו חבית של יין
י
לא לטמא: מעלה תשיעית
אלא דאתכשר בחיבת
אין ידים מועילות כלום לחולין: כיון
הא טעמא אלא קמתמה כיון שלא
אוכלין אוכלים נגובין
הקדש ואמרינן אימור
של תרומה לא יקבלנה ממנו אבל
מניחה
דמהניא חיבת [הקדש]
בידים מסואבות לתרומה
דעד האידנא אסירי. דמחוסר כפורים
מצינו טומאה כהאי גוונא היכי
לגת הבאה ואם אמר לו הפרשתי לתוכה
כ
לא יפסוליה לטמויי כדי
אבל לא לקדש כיון
ו)
מותר בתרומה ואסור בקדש וכן אונן
גזרינן א"ל הכא וההיא דהתם
דבהדיא אמר רחמנא וכי
למיניינא ביה ראשון ושני
רביעית קדש נאמן
כדי יין וכדי שמן
ואע"פ שאסורים במעשר שני מותרין
דקאמר שלישי שני לקדש ולא לתרומה
נמי מהניא חיבת הקדש
יותן מים על זרע ונפל
המדומעות
מנבלתם עליו. פי' אם
וכבר פירשנוהו בפסחים
בתרומה כדאמרינן במסכת יבמות
בחולין שנעשו עטה"ק וקשה אמאי לא
ד)
הוכשרו האוכלין מטמאין
בפרק ראשון: מעלה
מוכל זר ה) יתירה זרות אסרתי לך ולא אנינות: מתני' שביהודה
חשיב לה גבי מעלות הכא וי"ל דהתם
מפרש טעמא שאני תרומה
ואם לא הוכשרו אין
עשירית אונן ומחוסר
נאמנין. עמי הארץ: על טהרת יין ושמן. של קודש אם
שטהרתה טמאה היא אצל הקדש א"כ לאו משום מעלה היא הר"ר
מטמאין ושנינן במשנתנו
כפורים צריכין טבילה
אוכלין אוכלים נגובין.
לקדש אבל לא לתרומה
אלחנן ומיהו למאן דלית ליה התם דאהדר ליה הכי ר"א לר' יהושע
הקדישוהו למזבח בשעת הגיתות והבדים נאמנין על שמירתן כל
פי' יבישין שלא הוכשרו
זו כבר פרשנוה בפסחים
ימות השנה. ובגמ' מפרש מאי שנא יהודה דנקט: ובשעת הגיתות
ולא קמסיק אף אני לא אמרתי דקאמר התם אמוראי נינהו ואליבא
ואע"ג שהאוכלין הללו
בסוף פרק האשה אונן
והבדים. הכל מטהרין את כליהם: והביאו לו. עמי הארץ לכהן
דר' יוחנן א"כ אמאי לא חשיב ליה וי"ל דאיכא למימר דבתרומה
הן תרומה אוכלין אותן
טובל ואוכל פסחו לערב
בידים מסואבות שכיון
אבל לא בקדשים מאי
חבר: אבל מניחה. עם
לא גזור משום דזריזין גבי תרומה אבל לא גבי קדש הלכך לא
הארץ לגת הבאה ואז יתננה לכהן:
שלא הוכשרו אין מקבלין
טעמא אנינות יום הוא
רביעית לוג שמן נאמן.
שייך למימר בהן מעלה ודוגמתו מצינו בריש פירקין בירושלמי גבי
דמיגו דנאמן אקדש נאמן אתרומה:
טומאה והני מילי לתרומה
מדאורייתא שנאמר לא
אבל לקדש עשו בו מעלה
אכלתי באוני ממנו אבל
חומר בקדש ר' חייא בשם ר' יוחנן מפני שאוכלי תרומה זריזין
המדומעות
שאע"פ שהם נגובין
לא אנינות לילה אלא
הן ואוכלי קדש אינן זריזין א"ר חנינא קומי ר' מנא הדא היא מעלה אילו דבר שבזה ובזה
בזה טהור ובזה טמא הדא היא מעלה
לא יאכלו לאדם טהור
מדרבנן הוא בקדשים
אלמא לא חשבינן ליה מעלה בדבר התלוי בזריזות:
בידים מסואבות. ומתמיה
אפילו בלילה בפסח שהוא
לא צריכא שתחב לו חבירו בפיו או שתחב כו'. משמע דהוי לישנא דהש"ס מיהו בתוספתא גרסינן ליה ר' חנינא בן אנטיגנוס
ר' חנניה בן אנטיגנוס
עשה שיש בו כרת
וכי יש נגובה לקדש
דכתיב וחדל לעשות
אומר וכי יש נגובה בקודש אלא תחב ליה חבריה או שתחב הוא בכוש או בקיסם ואוכל עמה זית או בצל ז) של תרומה ולהכי
והלא חיבתן מכשרתן.
הפסח ונכרתה לא העמידו
נקט כוש דהוו ליה פשוטי כלי עץ דלא מקבלי טומאה ואפי' מדרבנן לא מקבלי טומאה פשוטים קטנים ודומה לו ההיא דריש חולין
כלומר חיבת הקדש משוה
דבריהם במקום כרת
לאוכלין נגובין כאלו
כו' ודבריהן פשוטין
כגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה משום דהוה פשוטי כלי עץ דלא מקבל טומאה וכי אמרינן בהמוכר את [הבית]
הוכשרו והנוגע בהן
הן: כבר שלמו המעלות
דף של נחתומין טמא אע"ג דלית ליה בית קבול כלל התם טמא משום משמש אדם ומשתמש ממשמשי אדם וכן ההיא
בידים מסואבות ודאי
שיש לקדש על מעלות
דטבלא המתהפכת טמאה דבפרק שתי הלחם אף למ"ד מסגרתו למטה היתה אע"ג דלא מחברא לטבלא כדדשמע בריש
טימאו כי כמוכשרין הן
התרומה. וחזרו לברר
חשובין למה ליה למתניי'
עוד חומרי התרומה
סוכה אלא מטעם משמשי אדם הוי והכי איתא בהדיא בת"כ ובריש סוכה ח) פירשתי:
ופרקינן ודאי לנגוע בידים
וזו היא ששנינו חומר
לקדש
גזור רבנן. שמא יגע בידיו שניות לקדש שבתוך פיו וכן פירש רש"י ועוד היינו יכולים לפרש דלמא נגע ברוק פיו דחשיב
מסואבות לאכלי קדש
בתרומה שביהודה נאמנין
משקה בפרק בתרא דעירובין גבי אכל דבילה בידים מסואבות:
ואע"פ שהן נגובין לא
לקדש על הגתות והבדים
שביהודה נאמנין על טהרת יין ושמן בכל השנה. פרש"י אם הקדישו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנין בשמירה ואמר
הר"ר אלחנן דכן יתכן לפרש דאי בלא הקדישו בשעת הבציר ה"ל חולין ונטמא בטומאת ע"ה ט) וכי קדש עליו משום דאקדשיה
פקע ליה טומאה מיניה א"נ הוה מצינו למימר ביחדו לנסכים נמי וכגון שידוע לנו שחולין הן שיחדן וכי אקדשיה איכא למימר שאימת קדש
עליו ומעיקרא היה נזהר לשומרו בטהרה וכן מצינו גבי תרומה בסמוך דע"ה מניח תרומה של כל ימות השנה לשנה הבאה בשעת הגיתות
ליתנה לחבר ותניא בתוספתא אע"פ שמכירה החבר שהיא היא ואפי' בחבר עצמו משמע
בגמרא שישהנה לשנה הבאה:
שרצועה