כו:
חומר בקודש פרק שלישי חגיגה
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שלא
תגעו בשלחן. בכהנים עמי הארץ ההולכין להיכל להשתחות
טעונין טבילה. מפני טומאת הרגל: חוץ ממזבח הזהב ומזבח
נט א
א)
ב)
הנחשת מפני שהן כקרקע. שהכתוב קראו מזבח אדמה. ושלחן הא
קאמר דאילו ישראל לא היו ראוין לילך אף בין אולם
ג)
אמרן דלא נגעו בו: מפני שהן מצופין. בגמרא מפרש: גמ' מנורה
למזבח וכן פירש רש"י: מנורה לא כתיב בה תמיד. פי'
ס ב
ד)
לא כתיב בה תמיד. כלומר תמידין האמורין במנורה ו) לא תמיד
רש"י דתמיד דכתיב בה לא דמי לתמיד דשלחן דהאי תמיד מלילה
ה)
סא ג ד
ו)
ללילה הוי כמו עולת תמיד האמור
יומם ולילה קאמר אלא תמיד מלילה
ז)
בתמיד ובחביתי כ"ג אבל ביום לא
ללילה כתמיד האמור בעולת תמיד ז)
שלא תגעו בשלחן כל הכלים שהיו
א
ב
ח)
ובחביתי כ"ג ח) אבל ביום לא היה
היה דולק דמערב ועד בקר כתיב
סב ה
ט) י)
במקדש יש להם שניים ושלישים שאם נטמאו
דולק דמערב עד בוקר כתיב
תן לה מדתה מערב עד בקר הלכך
הראשונים יביאו שניים תחתיהן כל הכלים
כ)
ג
תן לה מדת השמן שיש בה כדי
כל היום יכול
לסלקה אבל תמיד
❖
ל)
שהיו במקדש טעונין טבילה חוץ ממזבח
סג ו ז ח
לידלק מערב עד בוקר ט) לפיכך כל
האמור בשלחן
כל היום וכל הלילה
הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע דברי
❖
היום אתה יכול לסלקה ולהטבילה אבל
דהלחם נסדר
עליו משבת לשבת
ר"א וחכ"א מפני שהן מצופין: גמ' תנא
תורה אור השלם
ד
תמיד האמור בשלחן תמיד יום ולילה
והקשה הר"ר
אלחנן דהא במסכת
י)
הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה ותנא
תמיד
משמע דנר מערבי
הוא דמשבת לשבת הוא ערוך עליו:
1. וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן
רבינו חננאל
מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת
נוכח השלחן. כל זמן שהשלחן שם
דידן מ"ט לא תני מנורה שלחן כתיב ביה
דולק כל היום שממנה היה מדליק
היו מעבירין על טהרת
הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל
תהא מנורה נוכחו: ותיפוק לי.
ובה היה מסיים ומסתמא מתמיד
תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד ואידך כיון
העזרה מטבילין הכלים
צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה
נפקא ועוד קשה להר"ר אלחנן עלה
דאי נמי נגעו בשלחן לא מיטמאו
ששמשו בהן במקדש.
וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע
דכתיב ואת המנורה נכח השלחן כמאן
1
שמות כו לה
ואומר להן הזהרו שמא
צָפוֹן:
דההיא דהא כתיב מערב עד בקר
ליה דהא כלי עץ העשוי לנחת במקום
דכתיב בה תמיד דמי ואידך ההוא לקבוע
2. וְשַׂמְתָּ אוֹתָם שְׁתַּיִם
תגעו בשלחן מכלל
ל)
אחד הוא: דומיא דשק בעינן.
ושיערו חכמים מדתה לחצי לוג
שאם יגעו בשלחן מטמא
מַעֲרָכוֹת שֵׁשׁ הַמַּעֲרָכֶת
לה מקום הוא דאתא ותיפוק לי דכלי עץ
וי"ל דמ"מ לא היה בה טפי
לענין טומאה הוקשו כלי עץ לשק
ומקשינן וכי שולחן בר
(א)
עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר לִפְנֵי
העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת
ויקרא כד ו
קיבולי טומאה הוא והא
יְיָ:
ה
מבשאר נרות ומ"מ ממילא מחמת
דכתיב כל אשר יפול עליו מהם
3. וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי
כלי עץ העשוי לנחת הוא
לא מטמא מאי טעמא דומיא דשק בעינן
הנס דולק כל היום ובשעה שלא היה
במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד
וכל כלי עץ העשוי לנחת
לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם
מה שק מיטלטל מלא וריקם אף כל מיטלטל
לא מקבל טומאה דבעינן
או עור או שק : מה
הנס היו דולקין אותה בבקר כדי
לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים
כלי עץ דומיא דשק
מִלִּפְנֵי יְיָ לָשׂוּם לֶחֶם חֹם
שק מיטלטל מלא וריקם. יצא העשוי
להדליק ממנה האחרות:
מלא וריקם האי נמי מיטלטל מלא וריקם
דמיטלטל מלא וריקם
בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ:
כלי
❖
עץ העשוי לנחת.
לנחת דאינו מיטלטל מלא וריקן יצא
הקשההר"ר
שמואל א כא ז
אף כלי עץ מיטלטל
הוא כדר"ל דאמר ר"ל מאי דכתיב על
2
מלא וריקם ופרקינן
אלחנן כל שנים שהיו ישראל
כלי עץ המחזיק מ' סאה בלח שהן
השלחן הטהור מכלל שהוא טמא ואמאי
שלחן זה שבמקדש נמי
במדבר היו מטלטלים אותה ואם כן
כוריים ביבש אע"פ שמיטלטל ריקן
מיטלטל ואפי' מלא דהא
כלי עץ העשוי לנחת הוא ואינו מקבל טומאה
הגהות הב"ח
אין עשוי לנחת ואם כן אמאי צריך
אינו מיטלטל מלא כ) שאם יטלטלנו
מגביהין היו הכהנים
אלא מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי
(א) תוס'
אותו בעודנו הלחם סדור
מלא ישבר: השלחן הטהור.
ראייה מקרא השלחן הטהור מכלל
דנר מערבי
עליו ומראין אותו לעולי
רגלים לחם הפנים ואומרים להם ראו חיבתכם
דאיכא טמא ותירץ דלא איצטריך
שאמרתי שיהא טהור מכלל שהוא
❖
שמן
רגלים. ומקשינן ולולי
לפני המקום סילוקו כסידורו דא"ר יהושע
קרא רק לנוב וגבעון ושילה ובית
ראוי לטומאה והלא כלי עץ העשוי
שמיטלטל מלא וריקם
שלחן של מקדש לא
לנחת הוא: סילוקו כסידורו. שסילוקו
בן לוי נס גדול נעשה בלחם הפנים כסידורו
עולמים שלא היתה מטולטלת ושמעינן
הוה מטמא. תיפוק לי
מוסף רש"י
לשבת הבאה חם כיום סידורו: חם
מקרא שהיו מגביהין אותה ולא
כך סילוקו שנאמר לשום לחם חום ביום
משום ציפוי דכיון דהוא
3
מה שק מיטלטל מלא
ביום הלקחו. שיהא חם ביום הלקחו
נראה כיון שהיתה מטולטלת כבר
מצופה זהב הוה ליה ככלי
הלקחו ותיפוק לי משום ציפוי דהתנן
וריקם.
מתכות ומקבל טומאה
מעל השלחן: ותיפוק לי. דמקבל
אף משבאו לבית עולמים נמי לא
השלחן והדולפקי שנפחתו או שחיפן
שמגביהין
דהא נפק ליה מתורת
(בכורות לח.)
ו
טומאה ואפילו הוא עשוי לנחת: משום
נפקא מידי קבלת טומאה ראשונה
אותו.
כלי עץ דתנן בכלים פרק
בשייש ושייר בהם מקום הנחת כוסות טמא
(יומא כא:)
ציפויו. שהוא מתכת דכלי מתכת
כ"ב השלחן והדולפקי
אלא י"ל דלא מהני טלטולה כיון
(מנחות
ר' יהודה אומר מקום הנחת החתיכות וכי
שנפחתו או שחיפן בשייש
לא איתקש לשק: דהתנן. דבתר ציפוי
דלא היתה מטולטלת לבדה כי אם
כט.) ותיפוק לי.
כו'. ואסיקנא טעמא
תימא שאני עצי שטים דחשיבי ולא
בטלי
אזלינן: הדולפקי. כסא המתקפל ומכוסה
בהדי שאר כלים:
דשייר מקום הנחת כוסות
סילוקו כסידורו. לענין שהיה
משום ציפוי.
הניחא לר"ל דאמר לא שנו
אלא
בכלי
שלא חיפהו בשייש אבל
עור: שחיפהו בשייש. דשוב הוי
לא שייר בו מקום
רך ומה שאמר הפסוק
ככלי אבנים שאין מקבלין טומאה:
אכסלגים הבאין ממדינת הים אבל בכלי
שאינו מחופה טהור שבא
ושייר בהן. מן הפחיתה או מן החיפוי
חום ביום הלקחו לאו דוקא אלא דחם
(מנחות
החיפוי בשייש שאינו
מסמים לא בטלי שפיר אלא
לרבי
יוחנן
והדולפקי.
צו:)
מקבל טומאה כדקי"ל כלי
כדי הנחת כוסות: טמא. שעדיין
לא היה דאיכא מ"ד במנחות
דאמר אפילו בכלי מסמים נמי בטלי
ז
גללין כלי אבנים כלי
ראוי למלאכתו ראשונה: רבי יהודה
שהיא נאפת מערב שבת ואי אפשר
(שם) בשייש.
אדמה אין מקבלין טומאה
מאי איכא למימר וכי תימא כאן בציפוי
אומר. צריך אף הנחת חתיכות
שישמור החום עד השבת אם לא
וביטל העץ ויבא צפוי
עומד כאן בציפוי שאינו עומד הא בעא
הזהב ויבטל העץ ויקבל
שנאמר לדבריו נשאר בתנור לשמור
לחם ובשר ואי לא לאו שלחן
(שם) עצי שטים.
טומאה ככלי מתכות דהא
מיניה ר"ל מרבי יוחנן בציפוי עומד או בציפוי
חומו עד השבת בבקר:
הוא אלמא ציפויו מבטלו אפילו
דחשיבי ולא בטלי.
אפי' פשוטין מקבלין. וכי
בכלי אכסלגים. יתכן לפרש שהיא
שאינו עומד בחופה את לבזבזיו או בשאינו
להקל וכל שכן להחמיר: לא שנו.
תימא שאני עצי שטים
(מנחות
דכיון דחשיבי לא בטלי
חופה את לבזבזיו וא"ל לא שנא בציפוי
הך דקתני ציפויו מבטלו אלא בעצי
שם עיר וחשובים כלים
ח
צז.) לא שנו.
בציפויין. הניחא לר"ל
אכסלגים שאינו חשוב כ"כ: ציפוי
הבאים משם וקשה דהכא משמע של
עומד ולא שנא בציפוי שאינו עומד לא
דאמר לא שנו שלחן
אלא בכלי אכסלגים.
שאינו עומד. שאינו מחוזק במסמרים
עץ היו והתם בזבחים פרק דם
שחיפהו בטיל עצו אלא
שנא בחופה את לבזבזיו ולא שנא בשאינו
(שם)
בכלי אכסלגוס דזילי.
חטאת משמע שהיו של עור
יפה ותאמר דההוא דמקדש לאו עומד
חופה את לבזבזיו אלא שאני שלחן
כאן בציפוי עומד.
אבל בכלי [מסמים] פי'
הוא: לבזבזין. שפה לשלחן סביב:
כדפי' רש"י גבי העור טעון כבוס במקו'
עצי (אבנים) [מסמים]
דרחמנא
דיקירי לא בטיל אלא
קדוש: :
רחמנא
כאן בצפוי עומד. ושל מקדש לא
לר' יוחנן דאמר כל כלי
היה עומד דשלש שולחנות היו
במקדש כמין שלשה ארונות
שעשה בצלאל והצפוי נוח להסירו וי"מ
(שם צו:) הא בעי
עץ בטל בציפויין ל"ש
בצפוי עומד צפוי דשייש כגון
שלחן ודולבקי דשייש עב וחזק וגם בלא עץ נמי עומד מאליו לכך לא חשיב העץ אבל שלחן של
מניה ר"ל מר' יוחנן
כלי אכסלגס ול"ש כלי
וכו'.
מסמים ל"ש ציפוי עומד
משה הזהב היה דק וקלוש ובלא עץ לא מצי קאי לפיכך העץ עיקר והצפוי בטל לגביה:
שאני שלחן דרחמנא קרייה עץ. יש להקשות מזבח נמי איקרי עץ דכתיב המזבח עץ שלש אמות ותנן ליה במתני' דפליגי ביה
ל"ש ציפוי שאינו עומד
ל"ש חופה את לבזבזין
משום דלא בטיל הצפוי אגב העץ אלא העץ בטל ועוד אמר בסמוך ואיבעית אימא רבנן לר"א קאמרי מאי דעתך משום
(שם) לבזבזיו.
ול"ש אינו חופה הכל
בטל בצפויו. האי שלחן
דמצופין מיבטל בטל צפוי לגבייהו אלמא טעמא משום דהצפוי בטל לגבי העץ ואילו גבי שלחן ודולבקי היכא דלא שייר כלום בטל העץ
(שם צז.)
כיון דמצופה הוא אע"ג
אגב הצפוי ומיהו הך קרא דמזבח של עץ מתרגם יהונתן פתורא
דסמוך למזבח דדהבא אבל מזבח לא מיקרי של עץ וגם שלחן לא
דאינו מיטלטל מלא וריקם
מצינו דאיקרי עץ כי אם השלחן דסמוך למזבח מדאפקי' בלשון מזבח אבל שמא שלחן ודולבקי עץ לא איקרי לפיכך לא בטיל הצפוי לגבייהו
הרי הוא ככלי מתכות
ומקבל טומאה. ופרקי'
אי לא שייר כלום והר"ר אלחנן תי' דלא קשה מידי כדתנן במתני' כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב והנחשת
שאני שלחן של מקדש
מזבח הנחשת דכתיב מזבח אבנים תעשה לי מזבח הזהב דכתיב
המנורה והמזבחות
ואיתקוש להדדי לפיכך נבטל צפוי גבי מזבח
דהא אע"ג דמצופה זהב
הנחשת הלכך לא מקבלי טומאה
אך צריך עיון האי קרא דמזבח שלש אמות במאי
מיתוקם
אי מזבח הזהב אמתים ותו לא:
שלחנו