חמש
עשרה נשים
פרק
ראשון יבמות
ב.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
חמש
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. כדתני [סיפא] ב) שאם
עשרה נשים פוטרות. אר"י דלא מצי למינקט עריות
א א מיי' פ"ו מהל' יבום
א) [עי' תו' מ"ק כח: ד"ה
בלע], ב) [ע"ב], ג) ס"א
הלכה יד סמג עשין צא
היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת
כדקתני בסיפא אחת מכל העריות האלו שש עריות
אינו מהרש"ל, ד) [לקמן
טוש"ע אה"ע סימן קעג
בלא בנים שתיהן פטורות. וטעמא יליף בגמרא [ג:]: וצרות צרותיהן
חמורות מאלו (לקמן ד' יג.) משום דאמרינן בגמ' (לקמן ד' ג:) מנינא
❖
ג.], ה) [וע"ש בתוס' ד"ה
סעיף א:
עד סוף העולם. במתני' מפרש: חמותו. שמת בעלה ונשאה
אתא למעוטי צרת סוטה וצרת אילונית וממאנת ומחזיר גרושתו ואי
לא מיבעיא וכו'], ו) [בשבת
דף כה:], ז) [וע"ע תוס'
אחיו ומת בלא בנים: ואם חמותו
הוה תני עריות הוה משמע דלמעוטי
שבת כה. ד"ה כרת],
תוספות ישנים
ואם חמיו. שתיהן אסורות לו משום
עריות דלא קא חשיב קאתי א):
❖
ח) [לפנינו הגירסא רבא],
עד
סוף העולם. הכא לא שייך
ערוה כדכתיב (ויקרא יח) ערות
חמש עשרה נשים פוטרות
א)חמש
צרותיהן. יש מקשים אמאי
אשה ובתה לא תגלה את בת בנה
למיפרך כיון דתנא עד סוף
מתחיל סדר נשים ביבמות
גליון הש"ס
ואת בת בתה ויש בכלל זה חמותו
העולם צרות צרותיהן ל"ל כדפריך
דהא אתחולי פורענותא לא
רש"י ד"ה אחותו מאמו
ואם חמותו ואם חמיו כדמפרש
בהכותב (כתובות ד' פג:) כיון דתנא
מתחלינן (ב"ב יד:) ואדרבה
וכו' וילפינן. לקמן ד' יז
היה לנו להתחיל קדושין
(ואזיל) באלו הן הנשרפין (סנהדרין
עד סוף העולם פירות פירותיהן ל"ל
ע"ב: תוס' ד"ה אשת
וכתובות וגיטין ואח"כ
דהתם ודאי בהכותב לא היה צריך
ד' עה.). ובתו ג) (ובת בתו ובת בנו) דהכא
יבמות. ונראה משום דכתיב
אחיו מאמו וכו' יש בה
כרת. עיין כריתות דף יד
(ישעיה לג) והיה אמונת
בבתו מאנוסתו קמיירי וכן בת בתו
לכתוב שניהם אבל הכא אורחיה
ע"ב תד"ה אשת אחיו:
עתך חוסן ישועות ואמרו
עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות
ובת בנו דאילו בתו מאשתו היינו
דתנא למיתני לא זו אף זו וא"ת
א
עתך זה סדר מועד חוסן זה
בת אשתו דכיון דכתיב (ויקרא יח) אשה
וכיון דתני צרות צרותיהן עד סוף
צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף
סדר נשים וא"כ סדר נשים
הוא בתר סדר מועד
העולם למה לי דהכי דייק בתמורה
ובתה לא שנא ממנו ל"ש מאיש
העולם ואלו הן בתו ובת בתו ובת בנו
דמסיים במסכת מועד קטן
אחר אבל בתו מאנוסתו לא ילפא
פרק אלו קדשים (ד' יז:)ה) כיון דתנא
א)
בת אשתו ובת בנה ובת
בתה חמותו
דהוי פורענותא לכך
ליה מהכא דאשה ע"י קדושין משמע
ולד ולדן עד סוף העולם ל"ל ואר"י
התחיל סדר נשים במסכת
ואם חמותו ואם חמיו
אחותו מאמו ואחות דהתם כיון דאשמועינן דולד ולדן
יבמות ומסמיך פורענותא
שהוא אישות ומקרא אחרינא נפקא
לפורענותא כדאמרינן פרק
אמו ואחות אשתו
ואשת
אחיו מאמו קרב שלמים ממילא שמעינן דה"ה
כדמפרש בגמרא ד): אחותו מאמו.
השותפין (ב"ב יד:)
שנשאת לאחיו מאביו ומת וכן אחות
עד סוף העולם כיון דלא חייש
דמסמיך מלכים דסופיה
פורענות לירמיה דכוליה
אמו שנשאה אחיו מאביו שאין חיוב
יבום אלא באחיו מן האב
לשמא יגדל מהם עדרים עדרים כדחייש התם ר"א אבל הכא ס"ד
ב)
פורענות. אי נמי מפרש
דכתיב (דברים כה) כי ישבו אחים יחדו $ וילפינן אחוה אחוה מבני
דצרות צרותיהן אסירי טפי לא משום דמלצרור דרשינן להו ולצרור
תחלה איזו אשה אסורה
יעקב מה להלן מן האב אע"פ שאין מן האם ה"נ ל"ש: ואשת אחיו
משמע תרתי שני רישי"ן ואפי' לרב אשי דנפקא ליה צרת צרה
ואיזו אשה מותרת והדר
מפרש כולהו מילי דנשים.
מאמו. שמת ונשאה אחיו מאביו שהיתה נכרית אצלו ומת בלא בנים
מסברא לקמן בפירקין (ד' יג.) מ"מ איצטריך לתנא לאשמועינן דלא
ועוד י"ל משום דהיא מצוה
ונפלה לפני יבם זה לייבום אסורה לו לפי שהיתה אשת אחיו מאמו
תיסק אדעתין למימר דמלצרור נפקן ועוד אמרי' דלרב אשי
ראשונה שאירעה בנשים
כדכתיב בתמר (בראשית
תחלה ואסורה לו עולמית דכתיב (ויקרא יח) ערות אשת אחיך ודרשינן
נמי צרת צרה נפקא מלצרור דהא בגמ' קתני בהדיא בשמעתין
לח) בא אל אשת אחיך ויבם
לה בפ' הבא על יבמתו (לקמן ד' נה.) אחיך בין מן האב בין מן האם:
(לקמן ד' ג:) צרות צרותיהן מנין ת"ל לצרור ולא לצור ולקמן (ד' יג.)
אותה: א) ועוד י"ל משום
ואשת
דקא בעי מנה"מ לא אצרות צרותיהן קאמר דבהדיא דריש להו
דבעי למתני לקמן שש
עריות חמורות מאלו קרי
בברייתא מלצרור אלא על אפי' הן מאה דמתניתין קאי ואמר רב יהודה דכולהו משתמעי מלצרור ורב אשי סבר דמלצרור לא
להו נשים א"נ לא מצי
משמע אלא תרי ואפילו הן מאה מסברא נפקי דצרתה מ"ט אסורה כל כך שאוסרת גם צרתה דבמקום ערוה קיימא צרת צרתה נמי
למתני עריות משום דאי
בתו.
תאסור צרה אחרת דבמקום ערוה קיימא:
פי' בקונטרס בתו מאנוסתו דאי מנשואתו היינו בת אשתו דלא גרעה מפני שהיא
הוה תני עריות לא הוה
ידעינן למעוטי דרב ורב
בתו ולפי זה הא דקאמר בגמ' (לקמן דף ט:) רב יהודה מתרגם מחמותו ואילך הא דתני ר' חייא בכולן אני קורא בהן האסורה לזה מותרת לזה
אסי דאיכא למימר דהאי
אבל שיתא בבי דרישא לא משום דבתו כיון דבאונסין קא משכחת לה ובנשואין לא משכחת לה בנשואין קמיירי באונסין לא קמיירי לא כמו
דלא תני להו משום דלאו
שפירש בקונטרס דאמתניתין קאי הא דקאמר בנשואין קמיירי ולא באונסין דא"כ היינו בת אשתו וכדאמר נמי לקמן (ד' י.) מאי אמו אילימא
עריות נינהו לכך תנא חמש
עשרה נשים: ב) א"נ לקמן
נשואת אביו היינו אשת אביו ועוד דבהדיא אמר בגמרא בתו הואיל ואתי מדרשא חביבא ליה והיינו בתו מאנוסתו ועוד לאביי דאמר דרבי
רוצה לומר הכי בנשואין
חייא אכולה מתניתין קאי ע"כ איירי באונסין אלא יש לפרש בנשואין קמיירי ר' חייא דהכי משמע מילתיה דרבי חייא בכולן אני מוצא בהם
קמיירי כלומר במקום
בהיתר וברגילות האסורה לזה מותרת לזה אבל מתניתין איירי שפיר באונסין ב) ונראה לר"י דליכא למימר דמתניתין דקתני בתו איירי באונסין
דשייך נשואין קמיירי אבל
במקום דלא שייך רק אונסין
ולא בנשואין דא"כ מאי קאמר בגמרא כיון דבתו בנשואין לא משכחת לה אפי' משכחת לה בנשואין לא מצי קאי אכולהו בבי דמתני'
לא קמיירי ובתו שייכא
דאיירי באונסין אלא אר"י דהך בתו איירי בין מאונסין בין מן הנשואין: אשת אחיו מאמו. משמע הכא דבאשת אחיו מאמו $ יש בה
בנשואין וא"כ קמיירי בה
כרת דבחייבי לאוין סבר תנא דמתני' דחולצת כדתנן בפ"ב (לקמן ד' כ.) איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת ובהדיא תניא בגמרא
מתני' וא"ת מנא לן הא
דפריש בין ממנו בין מאחר
מה אחות אשתו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת כו' והקשה רבינו שמואל דבת"כ משמע שאין בה כרת דקתני התם ואיש אשר
דלמא דווקא אשה ובתה
יקח את אשת אחיו באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר אתה אומר באשת אחיו מאביו או אינו אלא באשת אחיו מאמו והדין נותן הואיל ואסר
אבל לא בתו ואין לומר
דנפקא ליה מכל שכן דהא
אחות אביו ואחות אמו ואסר אשת אחיו מה אחות אביו ואחות אמו בין מן האב בין מן האם וכו' ת"ל נדה היא מה נדה יש לה היתר ויש
אמרינן בפ"ב (כב:) אין
לה איסור אף אשת אח יש לה היתר ויש לה איסור וזו היא אשת אחיו מאביו שיש לה איסור ויש לה היתר אם יש לה בנים אסורה אין לה בנים
עונשין מן הדין גבי אחותו
מותרת משמע דאתא למעוטי אשת אחיו מאמו דאין בה כרת ודוחק לומר ולפרש דדרשא דת"כ לא אתא למעוטי אשת אחיו מאמו אלא
דלא ילפינן בת אביו ובת
אמו מכ"ש דבת אביו או בת
אתא למימר דאיכא כרת אף באשת אחיו מאביו באין לה בנים בחיי בעלה אע"ג דיש לה היתר לאחר מיתה דמה נדה אע"ג שיש לה היתר
אמו. וי"ל שאני (הכא)
לאחר מכאן בשעת איסורה בכרת אף אשת אח כן והכי דריש בריש הבא על יבמתו (לקמן נד.) דאין הלשון משמע כלל כן ועוד דבירושלמי דפרק
[התם] דכתיב מולדת בית
כלל גדול קאמר דאחותו יצאת לחלק ודודתו יצאת לידון בערירי והדר פריך מאשת אח למה יצאת ומשני לידון בערירי והדר קאמר ר' יוסי
או מולדת חוץ ומתרגמינן
בת אביך דילידא מן אבוך
דודתו לצורך יצאתה למעט אשת אחיו מאמו דמה דודתו באשת אחי אביו מאביו כדיליף התם ערות דודו מדודו או בן דודו דאיירי באחי אביו
מן אתתא אחרינא או בת
מאביו] אף אשת אחיו באחיו מאביו ובתר הכי דריש לה מנדה היא כמו בת"כ משמע בהדיא דלמעט אשת אחיו מאמו אתא ותירץ ה"ר משה
אמך דאיתלידא מגבר
דלא אתא למעוטי אלא מערירי דכתיב בההוא קרא אבל כרת יש בה והא דבעי למילף מאחות אב ואחות אם דבין מן האב בין מן האם
אוחרן. משמע דקרא לא
מיירי רק בבת אביו או בת
אע"ג דבאחות אב ואחות אם לא כתיב ערירי אהקישא דר' יונה דריש הבא על יבמתו (ג"ז שם:) סמיך דמהקישא דאשת אחיו מן האב נקיש
אמו לחוד אבל הכא לא
כל העריות לחומרא ולא נקיש לאשת אחיו מאמו לקולא דממעט מנדה היא ולא יתכן פירוש זה לרש"י שאומרו) דכל כרת הוא וזרעו נכרת דהיינו
כתיב מעוטא וא"כ שפיר
דאיכא בין כרת למיתה בידי שמים אלא לריב"א שאומר דאין נכרת הוא וזרעו אלא בעריות דכתיב בהו ערירי וחילוק יש בין מיתה לכרת
נפקא לן בתו מאשתו מכ"ש
דבת אשתו שאינה בתו ואין
כדאמר בירושלמי (פ"ב דבכורים) דכרת בן נ' ומפיק ליה מדכתיב אל תכריתו את שבט הקהתי (במדבר ד) ועבודתם עד נ' ומיתה היא בס' כמתי
זה רק גלויי מלתא בעלמא
מדבר דכתיב (שם יד) יתמו ושם ימותו וחולק על הש"ס שלנו דבמ"ק (ד' כח. ושם) אמרינן מנ' ועד ס' זו היא מיתת כרת ונוכל לומר לפי הש"ס
ג) דודאי משמע בכל ענין:
ג) ותמה בירושלמי (בפ"ב
שלנו דמיתה בידי שמים אחר ס' וקודם זמן כרת וא"ת לפי' ריב"א דבריש הבא על יבמתו (לקמן נה.) מאי פריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי
ג)
דבכורים) זקן שאכל חלב מי
כיון דמכרת לא שמעי' ערירי ואי משום דמאשת אח שמעי' ערירי בכל העריות אם כן ה"ל לאקשויי אערירי דאשת אח למה לי דכתיב לבסוף
מודיעו שחייב כרת פירוש
ואר"י משום דבההיא שמעתא לעיל יליף כל העריות מנדה להעראה להכי פריך ערירי דכתיב בדודתו למה לי לילף הא נמי מנדה דכתיב גבי
משום שכבר עבר חמשים
אשת אחיו נדה היא : ואחות אשתו. אין להקשות דנדה תאסר ליבם אע"פ שמטהרה אח"כ כמו אחות אשתו שאין מתייבמת אפי' מתה
ומשני דמית פתאום וכו'
ז)
ומאי פריך לימא שבניו יהיו
אשתו אחרי כן דלא דמי דאחות אשה ושאר עריות האיסור עומד על היבם טפי משאר בני אדם אבל נדה לכ"ע אסירא ואפילו בנדתה
נכרתים לפירוש הקונטרס
משמע בפסחים ס"פ אלו דברים (ד' עב:) דבת ייבום היא דקאמר ר' יוחנן אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור ופריך עלה מאי שנא
דכרת הוי כמו ערירי אבל
לפירוש דפרישית ניחא ויש
יבמתו דקעביד מצוה כו' משמע דקני לה ועוד נראה לחלק דאחות אשה אע"פ שמתה אשתו אחרי כן שוב לא תזקק לייבום כיון שנפטרה
ד)
לדחות דמיירי התם באין לו
שעה אחת משום שנאמר דרכיה דרכי נועם (משלי ג) כדאמר ביש מותרות (לקמן ד' פז:) ואפי' היכא דלא מידחייא מהאי ביתא לגמרי כגון
בנים או שיש לו בנים
שיש אחים אחרים אסורה לזה שמתה אשתו כדאמר בפ' ד' אחין (לקמן דף כז:) כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי
גדולים ד) שאין מתים בעון
אביהם (שבת לב:) לפי
היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה דאין זה דרכי נועם אם יש לה להזדקק לזה שנפטרה הימנו אבל נדה דרכי נועם היא דלבעלה נמי
שאין אוחזים מעשה
צריכה להמתין עד שתטהר וגבי קטן לקמן בפרק ב"ש (ד' קיא:) דקאמר ח) רבה בלאו הכי נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא
אבותיהם בידיהם ותו לא
אסורה ליה ובתר הכי שריא ליה והא אמר רב כו' התם נמי אין זה דרכי נועם אם צריכה להמתין עד שיגדיל אבל מה שממתנת
חזי להו להוליד. ועוד יש
להביא [ראיה] מדאמרינן
מחמת שהוא קטן ואינו ראוי לביאה הוי שפיר דרכי נועם דאינו מחמת איסורא והוי כאילו הלך יבם למדינת הים:
במו"ק כי הוינא בן חמשים
או עבידנא יומא טבא לרבנן
דאמינא נפיקנא מכרת ופריך התם נהי דנפק מכרת דשני מכרת דיומי מי נפיק. פירוש ימות פתאום. ותימה לפירוש הקונטרס אמאי לא פריך מכרת דבני מי נפק. ויש לדחות כדפרישית. דמיירי בשאין לו בנים או שיש לו בנים גדולים
שאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם: ד) א"נ כיון שיש לה היתר ע"י טבילה מקרי יבמה יבא עליה אבל הני אין להם היתר:
א) עי' בתוס' במו"ק כח: ד"ה בלע המות שכתבו כן בשם הרב ר' יעקב מאורליינש.
ב) עי' בהקדמת התוי"ט לסדר נשים. ג) עי' סנהדרין דף ע"ו ע"א. ד) עי' בשבת דף כה בתוס' ד"ה כרת שתרצו כן.