חמש
עשרה נשים
פרק ראשון יבמות
ז.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ומה
רציחה דוחה אותה.
עבודה שהיא חמורה ודוחה שבת רציחה דוחה אותה. הקשה
שאם היה רוצח כהן ורוצה לעבוד עבודה ב"ד
כז א ב מיי' פ"ד מהל'
א) [כריתות ב:], ב) זבחים
❖
מט., ג) [ויקרא כא],
מחוסרי כפרה הל' ב:
שולחים ומביאין אותו למות אלא א"כ היה על גגו של מזבח ועבודה
הר"ר יעקב דאורלינ"ש נימא דיו מה רציחה אינו דוחה עבודה
(ד)
ד) [ויקרא יח], ה) [שם],
בידו: שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות. ולא מעל מזבחי: ומאי או
אלא בשב ואל תעשה שבת נמי לא תדחה אלא בשב ואל תעשה וי"ל
ו) [ויקרא כב], ז) [דברים
אינו דקאמר. הואיל ומקל וחומר אתיא
דדחיא היכי מצינו למימר או
דאתיא כרבי טרפון דאמר (ב"ק כה.) היכא דמיפרך ק"ו לא אמרינן
כה], ח) [ויקרא ז], ט) [צ"ל
תוספות ישנים
שהרג], י) [וע"ע תוס'
אינו אלא אפי' מיתת ב"ד לא דחיא:
דיו והא דאמר ליה ריש לקיש לר'
❖ ג)
ומה עבודה שהיא
חמורה ודוחה שבת
סנהדרין לה:], כ) צ"ל א"כ,
מה לי חומרא רבה מה
קבורת מת מצוה. דחיא עבודה
יוחנן בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין
לי חומרא זוטא. תימה
רציחה דוחה אותה
שנאמר 1 מעם מזבחי
דף לה.) ותהא קבורת מת מצוה דוחה
מולאחותו בפ"ק דמגילה (דף ג:) ואינו
דהסברות הפוכות מלמעלה
תקחנו למות שבת שנדחת מפני עבודה
דלעיל (דף ג:) אמרינן
דוחה את השבת אף אני אביא
שבת מקל וחומר לא משום דסבר
תורה אור השלם
דאי לאו קרא אמרינן
אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה ומאי או
רציחה דאף על פי שדוחה עבודה
כר"ט אלא (ה) לא מסיק אדעתיה
1. וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ
מסברא לא דחי והכא
לא תדחה שבת. והאי דהדר אמר או
לחלק בין קום עשה לשב ואל תעשה
משמע איפכא. ועו"ק
אינו דקאמר ה"ק קבורת מת מצוה תוכיח
לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם
דא"כ מה קאמר לעיל היכא
מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:
אינו אלא אפילו בשבת הכי הדר
כי היכי דלא מסיק אדעתיה הש"ס
שדוחה את העבודה ואין דוחה את השבת
אשכחינן דדחי דאצטריך
שמות כא יד
ואמר קבורת מת מצוה גופה תדחה
בפ' מי שמתו (ברכות דף כ. ושם) ורבי
2. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו
עליה למיסרה ושקיל וטרי
הדר אמר קבורת מת מצוה תדחה שבת
א)
אלא אצטריך לימא
שבת כו': ולמאי דסליק אדעתיה
יוחנן דלא מהדר ליה דיו משום
וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם
מק"ו ומה עבודה שהיא דוחה שבת קבורת
מדאצטריך עליה דאי לאו
בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל
למימר מעיקרא. דהאי דאיצטריך
דמהדר ליה שפיר טפי רציחה תוכיח
עליה ה"א דדחי דמה לי
במדבר ו ז
מת מצוה דוחה אותה 2 מולאחותו שבת
רֹאשׁוֹ:
ליה קרא משום דאי לא כתביה ה"א
דאפילו לרבי טרפון ליכא ק"ו ועוד
3. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל
חומרא רבה מה לי חומרא
שנדחה מפני עבודה אינו דין שתהא קבורת
זוטא. וזה לא קשה כ"כ
אתי עשה ודחי לא תעשה: מאי או
נראה לומר דהכא דיינין הכי ומה
מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
דהאי משא ומתן אינו כי
שמות לה ג
מת מצוה דוחה אותה ת"ל 3 לא תבערו
אינו. היכי מצי למימר או אינו דלא
עבודה דקילא דחיא שבת רציחה
4. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת
אם למאי דסליק אדעתין
ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא דאתי עשה
וקבורת מת מצוה דחמירא לא כל שכן
דחי במאי תיתי לן דלא תדחה:
מעיקרא. אכן דוחק הוא
כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם
דמ"מ משמע שהסברא
אימור דאמרינן כו'. היינו דהדר
ובמה הם חמורים דעבודה נדחית
מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי
ודחי ל"ת מאי או אינו דקאמר ה"ק מה אני
מועלת וא"כ הדר קושיין
כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה
מפניהם ובפ' כיצד הרגל (ב"ק דף כה.
ואמר או אינו אלא אפי' במיתת ב"ד
מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות
לדוכתיה. ונראה דה"פ
4
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
לא תדחי לאו דשבת שהרי יש בו
ושם) דאמרו רבנן לר"ט דיו ולא דיינין
ממאי דעליה לאיסורא
מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ:
חוץ ממיתת ב"ד אבל מיתת ב"ד דחי שבת
דלמא עליה להיתירא ונילף
שמות לא יד
כרת: הדר אמר אטו עשה דדחי וכו'.
ומה שן ורגל דקילי חייבים ברשות
דאתי עשה ודחי ל"ת הדר אמר אימר
5. וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל
מינה בעלמא דדחי ל"ת
היינו דהדר ואמר או אינו אלא אפילו
הניזק נזק שלם קרן לא כ"ש משום
שיש בו כרת דהכי נימא
בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים
דאמרינן דאתי עשה ודחי לא תעשה לא
בשבת: לאו לא תעשה חמור מיניה.
דאי נעביד קל וחומר הכי איכא
נאמר כאן עליה ונאמר
אֲשֶׁר לַיְיָ וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו
תעשה גרידא ל"ת שיש בו כרת מי שמעת
להלן עליה מה להלן ערוה
וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
שהרי לוקין עליו: אלא סלקא דעתך.
למפרך טובא דאיכא בשן ורגל וליכא
אף כאן ערוה וקאמר
ויקרא ז כ
מֵעַמֶּיהָ:
ליה דדחי הדר אמר אטו עשה (א) דוחה את
לעיל קאי דאוקימנא דהא דאיצטריך
בקרן כגון יש הנאה להזיקן:
6. וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ
רחמנא יבמה יבא עליה
שנאמר מעם מזבחי. ואפי' אם
לא תבערו משום דאי לא כתב רחמנא
ומינה נילף בעלמא דמ"ל
ל"ת $ לאו לא תעשה חמור מיניה וקאתי
בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת
חומרא רבה מ"ל חומרא
הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה
הוה מייתינן בק"ו ולאו משום דאתי
אין שם כהן אחר ראוי
עשה ודחי ליה מה לי חומרא זוטא ומה לי
קולא תו אמר [ת"ל] לא
בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי
עשה ודחי ל"ת דכרת ועליהד) למה לי
לעבודה שהעבודה נדחית וא"ת
תבערו וא"כ נאמר ע"כ
חומרא רבה ת"ל לא תבערו אלא [איצטריך]
כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא
עליה לאיסורא דאי עליה
אלא סד"א כו': שהיה בכלל. כי כל
ודלמא התם לאו משום דרציחה
לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים
❖
סד"א תיהוי האי אשת אח דבר שהיה בכלל
להיתירא אמאי אצטריך
ויקרא יד יג
הוּא:
אשר יעשה מכל התועבות האלה
דחיא עבודה אלא משום דגברא הוא
עליה תיפוק לי מלא תבערו
ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו
ונכרתוה) כלל בכל העריות כרת: ויצא
דלא חזי כדאמרי' (ברכות דף לב:) כהן
דמשמע הא בעלמא דחי
יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא דתניא
אלא ודאי מדאצטריך עליה
מן הכלל ללמד. שאם אין לה
שהרג נפש לא ישא את כפיו שנאמר
גליון הש"ס
ש"מ לאיסורא הוא. וא"ת
א)דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' כיצד
בנים תתייבם: בכלל כל הקדשים
ידיכם דמים מלאו וכ"ש עבודה וי"ל
גמ' לאו ל"ת חמור מיניה.
ואימא איפכא דודאי עליה
והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים
היו. שכבר כלל כרת בכולן כל
דע"כ חזי דאין מחלל עבודה דמעם
להיתירא ולא תבערו לא
עיין רמב"ן פרשה יתרו
5
אתא למימר הא לאו הכי
בפסוק זכור את יום
איש אשר יקרב מכל זרעכם אל
מזבחי ולא מעל מזבחי ולא ישא את
וטומאתו עליו והלא שלמים בכלל קדשים
(ב)
השבת: תוס' ד"ה לפי כו'
דחי אלא לגופיה איצטריך
הקדשים אשר יקדישו וגו' ו): ולמה
כפיו חומרא בעלמא הוא ועוד דוקא
היו ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר לך מה
דסד"א ניליף מעליה דדחי
דא"כ היה יוצא לידון
יצאו. בפסוק זה שני: יצאו קדשי
לא ישא את כפיו לפי ט) שהרגו בידו
כתב רחמנא לא תבערו
בדבר החדש. עיין תשובת
שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי
❖
דלא דחי. וי"ל דאפי'
רשד"ם ח"א סימן לג:
בדק הבית. שאם אכלן בטומאת הגוף
ואין קטיגור נעשה סניגור וכדכתיב
מזבח יצאו קדשי בדק הבית הכא נמי (ג) הא
עליה להיתירא לא אצטריך
פטור: למה יצתה. יבמה יבא
בההוא קרא ובפרישכם כפיכם י):
לא תבערו דהא אין לנו
תלמוד לומר לא תבערו. וא"ת
אשת אח בכלל כל העריות היתה ולמה
עליה : מי דמי התם כלל באיסור וכו'.
ללמוד הבערה שהיא מיתת
ז)
הגהות הב"ח
ב"ד מאחות אשה ומאשת
יצתה להקיש אליה ולומר לך מה אשת אח
איכא למיתני למה יצתה: הכא פרט
אמאי איצטריך בפרק
(א) גמ' אטו עשה דדוחה
אח שאין בה רק איסור
שריא אף כל עריות נמי שריין מי דמי התם
בהיתר וכלל באיסור. ולאו להך דרשא
אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו.)
את: (ב) שם בכלל כל
כרת. אבל השתא כי כתב
הקדשים היו: (ג) שם
לא תבערו ודאי אמרינן
דמי דהא בדבר החדש יצא לידון:
מזבחי המיוחד לי למילף דרציחה דוחה
כלל באיסור ופרט באיסור הכא כלל
הכא נמי ה"א אשת אח
עליה לאיסורא דאי עליה
אלא. להך דרשא דבר שהיה בכלל
אפילו קרבן צבור תיפוק ליה
באיסור ופרט בהיתר הא לא דמי אלא
בכלל: (ד) רש"י ד"ה
להיתירא לא אצטריך דהא
ויצא לידון בדבר החדש: אי אתה יכול
מדאיצטריך לא תבערו לאפוקי מק"ו
רציחה וכו' היה על גבי
ניליף מלא תבערו דמשמע
לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש
הא בעלמא דחי דודאי כל
מזבח ועבודה בידו שנאמר
להחזירו. ולהשוותו לכללו ולא להשוות
ש"מ דרציחה דוחה אפי' קרבן צבור
שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו
כצ"ל והד"א: (ה) תוס'
דבר שיש בו כרת נוכל
כללו לו: עד שיחזירנו לך הכתוב.
דדחי שבת דאי קרבן יחיד א"כ ליכא
למילף מכ"ש דמיתת ב"ד.
ד"ה ומה וכו' כר' טרפון
לך הכתוב בפירוש דתניא ב) דבר שהיה
הילכך בלאו עליה נמי לא אתי לן
קל וחומר וי"ל דאי לאו דכתיב מזבחי
אלא דלא מסיק: (ו) ד"ה
בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה
תלמוד וכו' בקרבן צבור
א) צ"ל הלא איצטריך למכתב
שאר עריות לייבום: ושחט את הכבש.
לא הוה מוקמינן קרא מסברא
❖
כדי כצ"ל ואות ד' נמחק:
עליה דאי לאו עליה כו'.
רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו לך
באשם מצורע כתי': כי כחטאת האשם
בקרבן צבור (ו) דכדי לדרוש לא תבערו
הכתוב בפירוש כיצד ושחט את הכבש
הוא. כדין החטאת כך דין אשם זה:
לאפוקי מק"ו אלא הוה מוקמינן קרא
6
שאין ת"ל כחטאת. דהא אשם זה אם
בקרבן יחיד ולא תבערו הוה דרשינן
במקום אשר ישחט את החטאת ואת
מוסף רש"י
לשחיטה בצפון הלא כבר נאמר בו
ע"כ לשום דרשא אחריתי כ)א"נ השתא
העולה במקום הקדש כי כחטאת האשם
והלא שלמים בכלל כל
ושחט את הכבש במקום אשר ישחט
דכתב לא תבערו הוה מוקמינן קרא
הקדשים היו. אמור
הוא לכהן שאין ת"ל כחטאת האשם
אליהם לדורותיכם כל איש
את החטאת ואם למתן דמים ואכילתו
בקרבן יחיד מק"ו דאביי דאמר בפ'
ומה ת"ל כחטאת האשם א לפי שיצא
אשר יקרב מכל זרעכם אל
הרי הוא ככל אשמות בכלל זאת תורת
אחד דיני ממונות (שם דף לה:) השתא
הקדשים (ויקרא כב) והאי
אשם מצורע לידון בדבר החדש בבהן
האשם בצו את אהרן : לפי שיצא אשם
יקרב ליכא למימר דנגיעה
דאמרת אין רציחה דוחה שבת אין
ח)
היא ממש, דבנגיעה ליכא
יד ובהן רגל הימנית יכול לא יהא
מצורע. מכלל שאר אשמות: לידון
ב
רציחה דוחה עבודה מק"ו ומה שבת
נטילת נשמה, כדגרסינן
טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח
בדבר החדש. שאינו בשאר אשמות
שנדחית מפני עבודה אין רציחה
במס' מכות (יד:) מבכל
דוחה אותה כו': לפי שיצא אשם
קדש לא תגע, והיינו אכילה
בבהן יד ובבהן רגל והואיל ויצא
תלמוד
ולא נגיעה, והאי יקרב נמי
מכללו יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח ת"ל כו': מצורע לידון בדבר החדש. מה שחטאת מצורע טעונה נסכים
מפרש במס' מעילה (י:)
תרי
ושאר חטאות אין טעונות לא חשיב דבר חדש ואין קרוי דבר
דאינו נגיעה אלא דבר
המוכשר ליקרב, דאמרינן
חדש אלא כשסותר כללו כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות וכגון אשת אח שנאסרו כל העריות
התם א"ר אלעזר וכי יש
וזו הותרה שסותר כללו אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר את כללו וא"ת ולמ"ד בריש איזהו מקומן (זבחים דף מט:) דכללו גמר
נוגע שהוא חייב, אם כן
מיניה יהיו כל אשמות טעונות מתן בהונות ולילפו נמי כולהו עריות מאשת אח וי"ל דלא גמר מיניה אלא דבר דלא חדש בו כגון שחיטת צפון
למה נאמר אשר יקרב לומר
שאין חייבין עליו עד
לעכב אבל לענין חידוש לא גמר מיניה כדפרש"י התם $דאם כן היה יוצא לידון בדבר החדש כיוצא בו ללמד על הכלל כולו [ואין זה חידוש]:
שיוכשר ליקרב, כלומר אינו
ת"ל
חייב על אכילתו משום
טומאה עד שיוכשר ליקרב (כריתות ב:). יצאו קדשי בדק הבית. שאינו ענוש כרת האוכלן בטומאת הגוף (שם). אי אתה יכול להחזירו לכללו. שיהא עוד כשאר הכלל (זבחים מט.). לפי שיצא אשם מצורע. מכלל זאת
תורת האשם, דהוה כתב בכולהו ואת דמו יזרוק על המזבח (שם).