נה:
הבא על יבמתו פרק ששי יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אתיא
ביאה ביאה. והוי כאילו כתיב דור שלישי יערה משמע הא
ביאה ביאה. מחייבי לאוין דכתיב בהו ה) לא יבא ממזר: יבמה לשוק.
כה א מיי' פ"ג מהל'
א) [סנהדרין נה.] שבועות
יח., ב) סוטה כו:, ג) גז"ש
איסורי ביאה הל' טו
בלא חליצה מנין דהעראה דידה כגמר ביאה: אי למאן דאמר לאו.
דור שני לא יערה ולא שייך לאקשויי מהא דאמר בסוף
[סנהדרין עג:], ד) סוטה
סמג לאוין קפה טור אה"ע
הנשרפין (סנהדרין פד.) דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזירה שוה
דכתיב לא תהיה אשת המת (דברים כה) ילפינן העראה לחייבי לאוין:
כו:, ה) [דברים כג],
סי' כ:
אי למאן דאמר עשה. דכתיב
כו ב ג מיי' שם פ"א הל'
דהכא ביאה דאתיא לגזירה שוה כתיבא בהדיא ולא מן הכלל אתי
(שם) יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו
ו) [לעיל נד:], ז) [לעיל
כב:], ח) ס"א אינו, ט) [צ"ל
יא יב סמג שם טור
כי ההיא דהתם דלא ילפינן חילול
הבא מכלל עשה עשה והאי לא תהיה
אחר ד"ה מירוק], י) [וע"ש
אה"ע שם:
אתיא ביאה ביאה יבמה לשוק מנלן אי
חילול מתרומה כהן העובד באנינות
מפיק לה לאין קידושין תופסין בה
1
2
כז ד מיי' שם הלכה י
היטב בתוס' ד"ה מה
❖
דלא כתיב חילול אלא דנפיק מכלל
וה"ק לא יהא בה הויה לזר. ופלוגתא
אשה], כ) [ערך הרדוס],
למאן דאמר לאו לאו אי למאן דאמר עשה
וסמג שם טוש"ע
אה"ע סימן כ סעיף א
דכתב בכהן גדול ומן המקדש לא יצא
דרב ושמואל היא בהאשה קמא (לקמן
עשה אלא יבמה ליבם מנלן אתיא ביאה
❖
3
בהג"ה:
צב:): אלא יבמה ליבם מנלן. דקני
ולא יחלל (ויקרא כא) הא אחר שעבד
ביאה אשה לבעלה מנלן אתיא קיחה קיחה
2
4
5
תורה אור השלם
חלל: אי למאן דאמר עשה עשה.
לה בהעראה: אשה לבעלה. לענין
אמר רבא למה לי דכתב רחמנא שכבת זרע
6
1. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם
ל"ג לי' וברוב ספרים ליתא דבין לרב
מקדש בביאה מנלן דבהעראה
תוספות ישנים
בשפחה חרופה 7 שכבת זרע באשת איש
דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם
מקדשה: קיחה קיחה. כי יקח איש
ובין לשמואל איכא לאו כדפרישי'
א) עוד פר"ת דאחרי
בִּקְהַל יְיָ: דברים כג ט
שכבת זרע בסוטה דשפחה חרופה כדאמרן
א
8
2. לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל
שרבינו העראה כגמר ביאה
בסוף החולץ (לעיל מט: ד"ה אי כרב):
אשה ובעלה (דברים כד) ומהכא ילפינן
אשה לבעלה מנין אתיא קיחה
מעתה ביאה נקראת אע"ג
דאשת איש פרט למשמש מת הניחא למאן
יְיָ גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא
קידושי ביאה כתיב הכא קיחה וכתיב
דליכא אלא העראה ור"ל
דברים כג ג
לוֹ בִּקְהַל יְיָ:
דאמר משמש מת בעריות פטור אלא למ"ד
קיחה. פירוש דנקנית
התם בחייבי כריתות קיחה (ויקרא כ):
3. כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו
א)
ב
התם תחלת העראה קונה
או סוף העראה קונה
למה לי למיכתב שכבת זרע באשת
בהעראה הקשה ה"ר נסים דבפ"ק
חייב מאי איכא למימר אלא ג פרט למשמש
וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין
ומסיק כל הבועל דעתו
לוֹ לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת
איש. ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך
דקדושין (דף י. ושם) בעי תחלת ביאה
מתה דסד"א [הואיל] לאחר מיתה נמי איקרי
על גמר העראה וכמ"ד
הַחוּצָה לְאִישׁ זָר יְבָמָהּ
לזרע (ויקרא יח) והא איתרבי בה
קונה או סוף ביאה קונה למאי נפקא
העראה זו הכנסת העטרה
יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ
שארו אימא ליחייב עלה באשת איש קמ"ל
דלמ"ד זו נשיקה לא שייך
העראה מהקישא דר' יונה ו): שכבת
מינה שהערה בה וקבלה קידושין
לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ:
דסוטה למה לי לכדתניא שכבת זרע פרט
בה תחלה וסוף ומקשינן
דברים כה ה
ב) 8
זרע בסוטה. הנסתרה דנאסרת מספק
מאחר כו' ומסיק רבא דכל הבועל
4. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה
מהא דאמרינן (דף כ.) לעיל
לדבר אחר מאי דבר אחר אמר רב ששת
כתיב ושכב איש אותה שכבת זרע
דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה
אלא מן האירוסין יבא עשה
וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא
פרט לשקינא לה שלא כדרכה א"ל רבא
וידחה ל"ת ומאי קאמר
(במדבר ה): כדאמרן. דבעינן גמר
תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא
ותירץ הר' שמעון הזקן דהא דאמר
הלא [ביבמה] דעתו על
בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ
משכבי אשה כתיב אלא אמר רבא פרט
ביאה דלא תימא כי היכי דמחייב
הכא דקני בהעראה היינו בשלא עשה
9
גמר ביאה ממש דאי לאו
סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ
מלקות בהעראה ליחייב נמי אשם
כי אם העראה ופירש מיד ולא
לשקינא לה דרך אברים א"ל אביי פריצותא
הכי לא קני ליה ליבמתו
וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:
דבעינן שיהא ראוי להקמת
דברים כד א
בהעראה: למשמש מת. באבר מת
גמר ביאתו אבל התם איירי כשעושה
אסר רחמנא אלא אמר אביי פרט לשקינא
5. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת
שם ומקודם שגמר ביאתו
בלא קישוי דאין ראוי להזריע: הניחא
כל הביאה דלא קני בהעראה כיון
עשה בה העראה ונקראת
לה בנשיקה הניחא למ"ד העראה זו הכנסת
אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת
ג)
למ"ד. בשבועות בפרק ידיעות
שדעתו על גמר ביאה וכן מוכח הלשון
בעולה בהכי וא"כ איכא
אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ
עטרה אלא למ"ד זו נשיקה מאי איכא למימר
עשה ול"ת אף [באלמנה]
וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ
הטומאה: למשמש מתה. אשת איש
דקאמר התם כל הבועל דעתו על גמר
מן האירוסין עשה דבתולה
אלא לעולם לשקינא לה דרך אברים
חֶסֶד הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי
לאחר מיתתה: סד"א הואיל ולאחר
ביאה ולא קאמר כל המערה וה"ר
ולא בעולה דלאו הבא מכלל
בְּנֵי עַמָּם עֶרְוַת אֲחֹתוֹ
ואיצטריך סד"א בקפידא דבעל תלה רחמנא
עשה עשה ולאו דאלמנה.
מיתתה. שארו דבעלה מיקרי דכתיב
יצחק בן ה"ר מאיר פירש דכשמפרש
גִּלָּה עֲוֹנוֹ יִשָּׂא:
וי"ל דלעיל ס"ל לתלמודא
ויקרא כ יז
והא קא קפיד קמ"ל אמר שמואל ד) העראה
גבי טומאה כי אם לשארו (ויקרא כא)
שרוצה לקנות בהעראה קני בהעראה
6. וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת
כמ"ד העראה זו נשיקה
זו נשיקה משל לאדם שמניח אצבעו על
ואמרי'ז) שארו זו אשתו ליחייב עליה:
אפי' אם גומר ביאתו אבל בסתם
ולא שייך בה תחלה סוף
אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא
וא"כ לא הוי א) בעולה
לשקינא לה שלא כדרכה. שהיה
דעתו על גמר ביאה ור"ת פירש שם
שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ
פיו אי אפשר שלא ידחוק הבשר כי אתא
בסוף העראה. עוי"ל דכיון
קיחה
וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ
קיחה.
חושדה עמו בכך וכשאמר אל תסתרי
בע"א ושם פירשתי א):
רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן גמר ביאה
דלא הוי בעולה רק מעצמו
חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת
תימה דנפקא לן בפרק קמא דקדושין
עמו ידוע לכל דלדעת כן הזהירה
ליכא עשה דבעולת עצמו
תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא
בשפחה חרופה זו הכנסת עטרה מתיב רב
אינה רק מדרבנן וא"ת
ויקרא יט כ
(דף ט:) דאשה נקנית בביאה מדכתיב
דלא היה חושדה עמו בביאה אחרת.
חֻפָּשָׁה:
ששת שכבת זרע אינו חייב אלא על ביאת
7. וְאֶל אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא
הא אמרינן לקמן (נט.)
ובעלה ותיפוק ליה מקיחה קיחה וי"ל
לישנא אחרינא לשקינא לה שלא
ולו תהיה לאשה פרט
תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע
המירוק מאי לאו מירוק גיד לא מירוק
אי לאו דכתיב ובעלה מקיחה דעריות
כדרכה אל תסתרי עמו ליבעל לו שלא
לאלמנה לכ"ג דכיון דלא
לְטָמְאָה בָהּ:
עטרה כי אתא רב דימי א"ר יוחנן העראה
חזיא למיקם קמיה וכו'
ויקרא יח כ
ד
כדרכה: משכבי אשה כתיב. הוקשו
לא הוה גמרינן עיקר ביאה כיון
8. וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ
וקאמר היכי דמי אילימא
זו הכנסת עטרה אמרו ליה והא רבה בר בר
שניהן: דרך אברים. מיעוך דדים
דקיחה דעריות לא משתעי בקנין כלל
כדרכה תיפוק ליה דהויא
שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי
ודש מבחוץ בשאר אברים: פריצותא
אבל לענין שתיחשב העראה כגמר
חנה לא אמר הכי אמר להו או איהו שקראי
לה בעולה. ומאי קאמר
אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא
הלא אמרינן דבעולת עצמו
נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא
קאסר רחמנא. בתמיה. כלומר פשיטא
ביאה ילפינן שפיר מהתם ואם תאמר
או אנא שקרי כי אתא רבין א"ר יוחנן העראה
לא הוי אלא מדרבנן וי"ל
לֹא נִתְפָּשָׂה:
ונילף מקיחה דיבמה דאיירי בקנין
דלאו קינוי הוא דמשום פריצותא לא
דה"ק תיפוק ליה דהויא
זו הכנסת עטרה אדרבה בר בר חנה ודאי
במדבר ה יג
9. וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב
בעולה וכחלוצה שויוה רבנן
מיתסרא עליה: בנשיקה. אבר נושק
דכתיב ולקחה לו לאשה וי"ל דאינו
פליג אדשמואל מי לימא פליג לא מנשיקה
וא"כ אין לה קנס דלא
מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה
במקום תשמיש: הניחא למ"ד. לקמן
מופנה לג"ש וא"ת ונילף מקיחה
❖
חזיא למיקם קמיה. עוד
ויקרא יח כב
ועד הכנסת עטרה העראה קרי לה כי אתא
הִוא:
דחייבי לאוין דכהונה דקיחה דידהו
בשמעתין העראה זו הכנסת עטרה
יש מתרצים דהא דאמרינן
רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן העראה זו
הכא דהעראה קונה מקיחה
איירי בקנין כדאמר בפרק בתרא
אבל נשיקה לאו העראה היא ולא
קיחה היינו לאחר קדושי
הכנסת עטרה גמר ביאה גמר ביאה ממש
מוסף רש"י
דקידושין (דף עח.) קדש לוקה משום לא
מיתסרא לבעלה בהכי שפיר קאמרת
כסף לחשוב העראה כחופה
מכאן
יקח ודרשינן ליה נמי לג"ש וי"ל דלא
ח) (דלא מיתסרא לבעלה) דלאו קינוי
משמש מת. באבר
והא דאמרינן דעתו על
גמר ביאה היינו בלא
מת בלא קושי (סנהדרין
הוא: אלא למ"ד נשיקה העראה היא.
איירי בקיחה דביאה אלא בסתם
נה.). פרט לשקינא
קדושי כסף. וא"ת למה לי
היכי ממעט לה: גמר ביאה זו הכנסת עטרה. מכלל דנשיקה העראה
קידושין כדאמר התם בעל לוקה משום לא יחלל ועוד י"ל דאי
לה שלא כדרכה.
קרא בקדושין ובעלה מלמד
היא כשמואל: שכבת זרע. בשפחה חרופה קאי: ט) עטרה.
לאו ובעלה לא הוה גמרינן קידושי כסף מקיחה קיחה דשדה עפרון
שניקנית בביאה תיפוק
אל תסתרי עמו להבעל
ליה מקיחה קיחה וי"ל
שלא כדרכה (סוטה כו:).
ראש הגיד היא ואינה מן הגיד אלא בשר: מירוק. שמזריע:
אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקידושי ביאה משום דמסתבר
משכבי אשה כתיב.
אי לאו דשמעינן מקרא
ודאי פליגא. דהא אמר הכנסת עטרה זו היא גמר ביאה והכא
למגמר טפי קיחה דאשה מקיחה דאשה אבל השתא דכתיב ובעלה
דבעילה גמור' קונה באשה
הוקשו שני משכבותיה
קרי לה העראה: אדשמואל. דאמר נשיקה הוי העראה:
ע"כ גמרינן קיחה משדה עפרון קידושי כסף דליכא למימר דאיצטריך
לא הוה ידעינן מקיחה
לכל דברים וכיון שנאסרה
קיחה העראה. ורבינו
עליו אמאי לא הוי קינוי
מי לימא פליג. דלשמואל הוי הכנסת עטרה גמר ביאה
קיחה להעראה דא"כ לשתוק מובעלה ונילף כולה מילתא מעריות:
. דרך אברים. שוכב
נתנאל תירץ דלפי' דלעיל
לאחר
(שם)
מיתה נמי שארו איקרי כו'. והא דפשיטא לן בפרק יש
ולרבין נשיקה לאו כלום היא או דלמא תרוייהו בין לרבין בין
מכוון הדבר הזה דובעלה
עמה בקירוב בשר (שם).
פריצותא אסר רחמנא.
דמשמע ביאה גמורה מיירי
נוחלין (ב"ב דף קיד:) דאין הבעל יורש את אשתו כשהוא
לשמואל העראה נינהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
י)
בלא קדושין דכסף דתחלת
מי קאסר רחמנא אשה
מכאן
בקבר וקאמר נמי התם כשם שאין האיש יורש את אשתו בקבר
קניינו בביאה בעינן ביאה
על בעלה בהכי וכיון
להנחיל לקרוביו כך הבן לא יירש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב הא דפשיטא ליה בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמועינן
גמורה ומעתה ידעינן
דלא מתסרא עליה בהכי
מקיחה קיחה העראה
פשיטא דלאו קינוי הוא
דלאחר מיתה לא מיקרי שארו וא"ת דבפרק ד' מיתות (סנהדרין סו:) ממעט משמש מתה מקרא אחרינא דדריש התם ומתו גם שניהם פרט
(שם). בנשיקה. משיק
לאחר קדושי כסף שמועיל
למעשה הורדוס והיינו משמש מתה כדאמר בבבא בתרא (דף ג:) דהטמין בדובשא ינוקתא דבי חשמונאי והיה בא עליה לייתובי יצריה
כמו חופה:
פרט לשקינא
השמש באותו מקום (שם)
.
ואר"י דאיצטריך דרשא דשמעתין למאן דדריש התם ומתו גם שניהם עד שיהו שניהם שוים והא דקאמר התם ואידך מעשה הורדוס לאו
הניחא למ"ד העראה
זו הכנסת עטרה. אבל
א) נראה דצ"ל וא"כ לא מקרי
כלום הוא המ"ל דנפקא ליה מקרא דהכא אלא דניחא ליה לאוקמי ההוא תנא דדריש עד שיהו שניהם שוים אפילו כמ"ד משמש מת בעריות
❖
נשיקה ולא כלום היא, היינו
בעולה על ידי העראה.
פטור ויש ספרים דגרסי התם פרט למעשה חידודין וכן גורס בערוך כ) ופי' רש"י שם דמעשה חידודין היינו דרך אברים וקשה דהכא
דאתי קרא למעוטי נשיקה,
פשיטא ליה לאביי דדרך אברים לאו כלום הוא וי"ל דהיינו כמ"ד התם דמעשה חידודין לאו כלום הוא ואפילו למאן דממעט התם
דלא תימא העראה היא
מקרא איכא למימר דמקרא דהתם פשיטא ליה לאביי הכא: לשקינא לה דרך אברים. ואם תאמר הא אפילו אמר לה אל תסתרי
(שם). אלא למ"ד זו
תוס' חד מקמאי
נשיקה. העראה האמורה
סתם הוי קינוי ואם כן מה בכך אם הזכיר נמי דרך אברים כיון דאמר לה נמי אל תסתרי ויש לומר דהכי פירושו שקינא לה דרך
בתורה שהיא כגמר ביאה
לתרומה אין האשה אוכלת
אברים שאמר לה איני חושדך אלא דרך אברים וכן שלא כדרכה: אינו חייב אלא על ביאת מירוק. נראה דמחייב בשפחה חרופה
בכל העריות כדכתיב את
בתרומה עד שתכנס
מקורה הערה, את שארו
לחופה: אמר רבה שכבת
אפילו בלא הוצאת זרע אלא שתהא ביאה הראויה להזריע כמו באשת איש דלא בעינן הוצאת זרע אף על גב דכתיב בה ש"ז ולא
הערה, זו נשיקה, מאי
זרע דכתב גבי שפחה
אתא למעוטי בשפחה חרופה אלא העראה ושלא כדרכה בספ"ב דכריתות (דף יא:) ונראה דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אין
איכא למימר. היכא
חרופה למעט מינה דכל
ראויה להתעבר בהעראה אלא במירוק גיד שאם היתה ראויה להתעבר לא הוה מוקמי קרא למעוטי העראה אלא שלא כדרכה:
מצית לימר דאתא קרא
חייבי לאוין בהעראה
למעוטה, הלא כגמר ביאה
דא"כ לישתוק קרא מיניה
לדברים
היא לכל דבר חוץ משפחה
דשפחה חרופה. שכבת
חרופה (שם). בקפידא דבעל תלא רחמנא. דכתיב וקינא, ובעל הא חזינן ליה דקפיד, שהרי קינא לה על כך (שם)
זרע דאשת איש למ"ד משמש מת בעריות חייב פרט למשמש מתה. שכבת זרע דסוטה לאו למעקרה קינא לה שלא כדרכה דהא
משכבי אשה [כתיב]. אלא פרט שקנא לה דרך אבריה ואע"ג דפריצות בעלמא איצטריך ס"ד בקפידא דבעל תלה רחמנא
והא קפיד קמ"ל. ולמ"ד העראה זו הכנסת עטרה פרט לשקנא לה בנשיקה מהו: