נז:
הבא על יבמתו
פרק ששי יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
רב
מא א מיי' פ"ז מהל' אמר יש חופה לפסולות. נראה לר"י לפרש לפי שיטת הקונטרס
יש חופה לפסולות. כהן גדול שהכניס אלמנה בת כהן לחופה ולא בא
א) קדושין י. סנהדרין נה: סט.
נדה מד:, ב) [וע"ע היטב
תרומות הלכה כא:
דפליגי בחופה בלא כסף דרב ושמואל סברי כרב הונא דאית
עליה ומעיקרא נמי לא קידשה אפילו הכי פסלה מתרומה דבי נשא
מב ב מיי' פ"ג מהל' אישות
תוס' חולין לח. ד"ה איצטריך],
דחופה ככניסת בעילה דמיא: ומודה לי אבא. משום דקשיש מיניה
ליה בריש קידושין (דף ה.) דחופה קונה וקאמר רב דכי היכי דקנו
❖
ג) נ"א אם,
הלכה יא טוש"ע אה"ע
קרי ליה אבא כמו לשון נשיאי ורבי: הואיל ואין לה ביאה. אין
קידושי חופה בכשרות הכא נמי קני בפסולות ועדיפא מקידושי כסף
סימן לז סעיף א:
מג ג טוש"ע שם סימן קסז
דאפי' ר"א ור"ש דאמרי דקידושי כסף
ביאתה פוסלתה מתרומת אביה אין
סעיף ד:
יש חופה לפסולות ושמואל אמר אין
תוספות ישנים (המשך)
חופתה פוסלתה: אף אנן נמי תנינא.
לא פסלי בחופה דקרובה לביאה מודו
א
מד ד מיי' פ"ג מהל' איסורי
כדקאמרינן בדיחויא דמילתא דרמי
דאין ביאתה פוסלתה וכיון דאין
חופה לפסולות אמר שמואל ומודה לי אבא
ביאה ה"ב:
ומספקא ליה לר"י אם אינו
מה ה מיי' פ"ג מהל' מטמא
יורשה. ונראה דכיון דאינו
בר חמא ולא שייך כאן דיו דהא
ביאתה פוסלתה כ"ש דאין חופתה
בתינוקת פחותה מבת שלש שנים ויום
משכב ומושב הלכה ג:
מטמא לה כדפרישית א"כ לא
דמשתמרת לביאה פסולה דאורייתא
פוסלתה דהא חשיבות חופה אינה אלא
מו ו מיי' פ"ו מהל' תרומות
אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה אמר
יירשנה דאם היה יורשה היה
לא אכלה מדרבנן והחמירו חכמים
משום שהיא קרובה לביאה והיכא
הל' ג:
מטמא לה כיון דקריי' ולא ענו
רבא אף אנן נמי תנינא בת שלש שנים
מז ז מיי' פי"ח מהל' איסורי
א) ב
לה דהויא כמת מצוה דהכי
בחופה יותר לפי שקרובה לביאה
דביאה לא חשיבא כל שכן חופה:
ביאה הלכה ב ופי"ט ה"ב
אמרינן לקמן פ' האשה רבה
ויום אחד מתקדשת בביאה ג ואם בא עליה
ומטמאה את בועלה. אם נדה היא
וטעמא דרב משום דסבר דבפסולות
טוש"ע אה"ע סי' ו סעיף ט
(פט:) גבי קטנה כיון דלא
יבם קנאה וחייבין עליה משום אשת איש
❖
ד
וסי' ז סעיף יב:
ירתי לה אחיה הוי קריא ולא
נמי שייך שארו וכי היכי דקרינן בה
לטמא בועלה משכב תחתון כעליון
ענו לה והויא כמת מצוה ולא
ה ומטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון
שארו על ידי חופה שאחר קידושין
במסכת נדה [לג.] מפרש לה שיהא תחתון
נהירא דא"כ כ"ג ונזיר יטמאו
כעליון נשאת לכהן אוכלת בתרומה
לשוייה נשואה לענין השקאת סוטה
של בועל נדה כעליונו של זב שמטמא
ו
לאחיהם כשמתו בלא בנים דאז
גליון הש"ס
ליכא דירית להו רק הם והוי
דבעינן תחת אישך דהיינו נשואה
אוכלין ומשקין ואין מטמא אדם וכלים
ז בא עליה אחד מכל הפסולין פסלה בת
תוס' ד"ה רב אמר דבכה"ג
מת מצוה כדפרישית וזה לא
ולענין נערה המאורסה לאפוקי
כתחתון של נדה עצמה שהוא קרוי
שלש שנים ויום אחד הוא דמפסלה בביאה
מצינו בכל התלמוד ונ"ל
שייכא פירכא כדאשכחן
מדרס ואב הטומאה: מן הפסולין.
מסקילה לחנק קניה נמי בלא כסף
בפ' קמא דמנחות. עיין
דדוקא היכא שהבעל ירית לה
מפסלה בחופה הא פחותה מבת שלש
בב"מ דף מב ע"א תד"ה
שלא כדין כגון לקמן גבי
לשוייה ארוסה ושמואל אמר אין חופה
כגון חלל נתין וממזר או אלמנה לכהן
שנים ויום אחד דלא מפסלה בביאה לא
אמר: ד"ה נשאת לכהן
קטנה שאין לבעל בה קדושין
גדול: פסלה. מתרומת בית אביה:
לפסולות דחופה לא מהני אלא
רק מדרבנן א"כ כיון שהוא
וכו' ואיכא למיחש לסמפון
מפסלה נמי בחופה שמע מינה אמר רמי בר
לרבי יורשה ואין קרוביה יורשין
בכשרות דחופה קירוב ביאה הוא
וכו'. עיין לקמן דף עב ע"א
❖
חמא יש חופה לפסולות באנו למחלוקת רבי
מאיר ורבי אלעזר ורבי שמעון
תד"ה מבחוץ:
אותה קריא ולא ענו לה והויא
ולא מהניא אלא בראויות לביאה אבל
מת מצוה אבל היכא דבדין
לרבי
בפסולות שאין ראויות לביאה לא
אית ליה אין זה מת מצוה
וחופה דלאחר קידושין נמי לא מהניא בפסולות לשמואל א) דלא שייך בהו שארות וקירוב ביאה מדמייתי מההוא שלא שטיתי ארוסה כו' סייעתא
שאינם מקפידים וקרייא שפיר
תוספות ישנים
וענו לה כיון שאין מפסידים
לרב דמיירי בחופה שאחר הקידושין ורמי בר חמא דקאמר דיש חופה לפסולות באנו למחלוקת כו' פליג אדרב ושמואל ואתא למימר דליתיה
א) ותימה מאי קאמר אבל
שום דבר מדינם. וא"ת הכא
לדרב דפסל לכולי עלמא וליתא דשמואל דאמר דלכולי עלמא לא פסלה אלא כי היכי דפליגי בקידושין ה"נ פליגי בחופה כן צריך לפרש לפי
נמי שלא כדין ירית לה דהא
חופה דלא קני לה הלא פ"ה
דכלהו סברי כרב הונא דחופה
שיטת הקונטרס ולא רצה לפרש דאיירי בחופה שאחר הקידושין דא"כ לא מצי שמואל למימר דלכולי עלמא לא פסלה דהא פסולה וקיימא
ירושת הבעל דרבנן וי"ל דכיון
ב)
שאין זאת האשה חלוקה
קונה וצ"ל דגרסינן אבל חופה
משעת קידושין לר' מאיר ואין לפרש בחופה שאחר קידושין וכגון שלא היה הפסול בשעת קידושין כגון שנעשה פצוע דכא אחר הקידושין או
מאחרות שהרי כל העולם
לא קני לה בלא דלי"ת. ור"ל
כהן גדול שקידש קטנה ובגרה תחתיו דבכהאי גוונא נמי מיפסלא כדמוכח בבעיא דלקמן (דף נט.) בכהן שקידש קטנה ובגרה תחתיו לפירוש
אבל חופה לא קני לה לפסולה
הורגלו לירש נשותיהם אע"ג
דאינן אלא מדרבנן נראה
דדוקא בכשרות קונה וא"ת
ר"י (שם ד"ה מהו) וממאי דאמר בהערל (לקמן עה.) דאפי' לרבי יוחנן דמוקי מתניתין דאם לא ידעה אפילו כר"מ משמע דוקא בנשואה שכבר
לקרובים שיורשה בדין ושפיר
ולשמואל למה לי קרא לומר
אכלה אבל ארוסה לא אין ראיה דהתם בבת ישראל מיירי שאינה אוכלת אלא מכחו ולכך לא תתחיל לאכול על ידי נישואין פסולין אבל בת
מטמא הוא לאשתו כשרה
ענו לה קרוביה ולא הויא מת
כהן לכהן איכא למימר כיון דאכלה מקודם אוכלת נמי לאחר שנפצע ולא מסתבר נמי לאוקמי בארוסה שכבר אכלה בהגעת זמן כמשנה
מצוה אבל בקטנה הכל יודעים
ואינו מטמא לאשתו פסולה
כי קדושיה אינם כלום רק
פשיטא שהרי אינה אשתו וי"ל
ראשונה וכר' יוחנן דאמר היכא דכבר אכלה דלא מפסלא משום שימור ביאה פסולה לר"מ דדוחק להעמיד פלוגתא כמשנה ראשונה
מפני שמא ינהגו בה מנהג
דלחופה אחר ביאה אצטריך
ועוד דמשמע דאיירי רב ושמואל בפסולות דמתני' אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וקשיא לר"י על פירוש הקונטרס
הפקר וא"כ לא ענו לה כיון
קרא דהא שמואל נמי מודה
❖
דלישנא דקאמר רמי בר חמא לר"מ דאמר קידושין פסלי חופה נמי פסלה משמע דאיירי בחופה שאחר קידושין דאי בחופה בלא כסף הא
דלא ירתי לה:
דיש ביאה לפסולות וראיה
לדבר דמייתי לקמן תיובתא
חופה נמי קידושין היא ולא הוה ליה למימר סתם קידושין אלא כסף ושטר ועוד הקשה ר"ת דלפירוש הקונטרס אתו רב ושמואל דלא כהלכה
לשמואל מההיא דאמן אמן
דלא קיימא לן כרב הונא מדאמר בריש קידושין (דף ג. ושם) מניינא דרישא למעוטי חופה ולרב הונא דאמר חופה קונה למעוטי מאי
וקאמר אלא דקני לה כשהיא
ורב הונא כסף באישות לא אשכחן כו' משמע דאין הלכה כמותו ועוד הקשה ה"ר י"ט מיוני דלשמואל מוסף רש"י
וקאמר נמי בגמרא התם (דף ה:)
ארוסה ומסתתרא וקא משקה
בת שלש שנים ויום אחד.
לה כשהיא נשואה משמע
דאמר אין חופה לפסולות אבל לכשרות יש חופה ואמאי הא רב הונא יליף דחופה קונה מהצד השוה דכסף ושטר וביאה והשתא איכא
דבהכי לא קשיא לשמואל
ביאתה ביאה לכל דבר (נדה
למפרך מה להצד השוה שכן קונין בפסולות תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אין קונה בפסולות $ דבכי האי גוונא שייכא פירכא
ואמאי הלא אינה אשתו אם אין
מד:) קים להו לרבנן דשוב אין
כדאשכחן בפרק קמא דמנחות (דף ו.) גבי טריפה לגבוה ובבבא קמא (דף מ:) גבי שור האיצטדין ואין לומר דלא חשיבא פירכא משום דחופה
ביאה לפסולה אלא ודאי
בתוליה חוזרין ומאז היא
שמואל נמי מודה דיש ביאה:
ראויה לביאה (סנהדרין נה:)
דפסולות אינה קרויה חופה דמכל מקום פירכא היא כדפריך התם מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר בביאה כו' ונראה
ב) וקשה לקמן דמייתי
אבל פחות מכאן כנותן אצבע
לר"י כפירוש ר"ת דבחופה שאחר קידושין איירי רב ושמואל ואנתאלמנה או נתגרשה דמתניתין קיימי רב אמר יש חופה לפסולות ואם
דאמרה אמן שלא סטיתי וכו'
בעין ואינה ביאה (קדושין י.).
מתקדשת בביאה. מדעת
ומסיק אלא דקני לה כשהיא
נתאלמנו או נתגרשו אחר חופה פסולות לכולי עלמא כיון דיש חופה וחופה חשיבא כביאה לפסול לעולם ושמואל אמר אין חופה לפסולות
ארוסה וכו' וש"מ יש חופה
האב (שם) אם מסרה אביה
והוי נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין דכשרות אפילו לר"מ והא דלא קבעי ליה אמתניתין דנתאלמנו או נתגרשו משום דאפלוגתא דר"מ
לפסולות ומאי מייתי סייעתא
לאחד לבא עליה לשום קדושין,
ור"א ור"ש קיימי והא דאמר רמי בר חמא לרבי מאיר דאמר קידושין פסלי ה"פ כיון שמחמיר כל כך דאפי' בקידושין לא אכלה כמו כן
לרב לישני דהתם לאחר קדושין
אבל לא מדעת עצמה דאין
יחמיר בחופה בנתאלמנה או נתגרשה שלא תאכל לעולם וכו' ולפירושו נמי רמי בר חמא פליג אדרב ושמואל: אמר שמואל ומודה לי
איירי דהא קאמר שלא שטיתי
מעשה קטנה כלום (סנהדרין
ארוסה וי"ל דמ"מ מייתי
סט.) דהאב זכאי בבתו
אבא. לא כמו שפירש בקונטרס לשון חשיבות אלא כך היה שמו של רב כדפירש בערוך בערך אבא כדאמרינן בברכות (דף מז.) אילו מייתו
שפיר דכיון דמשום החופה
בקדושיה, דכתיב את בתי
ארדליא וגוזליא לאבא ורב כהנא דאמר (שם דף סב.) דמי פומיה דאבא כדלא טעים תבשילא ובראשית הגז (חולין קלז:) נמי אמר מאן
עם הקדושין החופה חזקה
נתתי לאיש הזה, אבל היא
כ"כ שתהא נקראת אשתו
עצמה ואמה ואחיה כשהיא
ריש סידרא בבבל אמר ליה אבא אריכא וקצת קשיא על רב כהנא שהיה תלמידו של רב היאך היה קורא לרב בשמו ובחלק (סנהדרין ק.)
לענין שתשתה וקרינא בה
יתומה אין בה קדושי תורה
אמר מפני מה נענש גחזי מפני שקרא רבו בשמו ושמא משום דרב כהנא תלמיד חבר דרב הוה כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (שם לו:) כגון
והביא האיש את אשתו וגם
אלא רבנן הוא דתקון ולא
רב כהנא ורב אסי דלגמריה דרב הוו צריכי ולסבריה דרב לא הוו צריכי ובסוף בבא קמא (דף קיז:) נמי אמר דשייליה רבי יוחנן כל
היא חזקה כ"כ שיצאת מדין
הצריכוה גט אלא מיאון
וחייבין
בעלמא (שם נה:). ואם בא
ארוסה שהיא בסקילה ונידונת
עליה משום אשת איש. פירוש אם קבל בה אביה קידושין ותימה דאמאי איצטריך למתני דמסיפא
ספיקי דהוו ליה ב):
עליה יבם קנאה. וזכה
בחנק א"כ חופה בלא קדושין
שמעינן לה דקתני ואם בא עליה אחד מכל העריות מומתין על ידה ואשת איש בכלל כדמוכח בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף סט.
נמי תועיל מיהא לפסול
בנכסי אחיו ליורשה ולטמא לה
ושם) ואפילו בהמה בכלל כדמוכח בפרק ארבע מיתות (שם נה: ושם) בשמעתא דתקלה וקלון ונראה לר"י דקאי אאם בא עליה יבם
מתרומה דבי נשא ונראה לר"י
(נדה מד:) ואם רצה להוציאה
דלרב אע"ג דיש חופה
מוציאה בגט (קדושין י.) ויצאה
קנאה וקמ"ל דקנאה קנין גמור מדאורייתא ולא הוי כביאת בן תשע דקתני בההיא משנה (נדה מה.) דהתם לא קנה אלא מדרבנן
לפסולות מ"מ אינו מטמא לה
ידי יבום ומתגרשת הימנו בגט
כדאמרינן (שם) עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול דממעטינן לה מדאורייתא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נב:) ובפרק קמא
כדאמרינן (לעיל כב:) מטמא
ומקבלו אביה ואינה צריכה
הוא לאשתו כשרה ואינו
חליצה, דהא בביאת יבם תלה
דקידושין (דף יט.) מאשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן וקשה דבפ' בן סורר (סנהדרין סט.) דייק מינה שהולכין בדיני נפשות אחר
מטמא לאשתו פסולה
רחמנא, שכיון שלקחה נעשית
הרוב דאי לא אזלינן ניחוש דלמא אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש ולהאי פירושא דקאי אאם בא עליה יבם אמאי פריך
❖
כאשתו לכל דבר שמגרשה
ניחוש דלמא אדעתא דהכי לא קדיש היינו אחיו הראשון ויצטרך לומר והאי נמי אדעתא דהכי לא יבם ה"ל למיפרך טפי ניחוש
בגט, וזה הרי בא עליה, אבל
פחות משלש שנים אינה ביאה
דלמא אדעתא דהכי קדיש אחיו הראשון דשוב אינה אשת יבם או ה"ל להקשות בסתם ניחוש דלמא אילונית היא ובכל ענין בין אדעתא
ואינה נקנית לו ואם בא
תוס' חד מקמאי
דהכי קדיש אחיו הראשון או לא קדיש אינה אשת יבם וי"ל דנקט אדעתא דהכי לא קדיש משום דמסיפא נמי בעי למיפרך ואם בא עליה אחד
לגרשה בגט אינו יכול אלא
מכל העריות כו' דמרישא היה יודע דמצי לשנויי מאי חייבין דקתני קרבן כדמשני ליה ופריך הא מומתין קתני ומכח זה הקשה בתחלה
ימתין עד שתהא בת שלש
גרסי' בפ' עשרה יוחסין בא
שנים ויום אחד ויבעול או עד
לימלך מורין לו כראב"י אבל
ומשני בדקבלה עילויה פירוש בסיפא אבל ברישא לעולם צ"ל מאי חייבין דקתני קרבן דהתם לא מהני מידי מה שקבלה עילויה
שתביא ב' שערות ותחלוץ
אין מוציאין מידו כר' יוסי:
כדפירשנו וריב"א פירש דאצטריך וחייב עליה משום אשת איש דאי לאו דקתני לה הוה מוקמינן ואם בא עליה אחד מכל העריות
(סנהדרין נה:). וחייבין עליה
אתמר רב אמר יש חופה
דוקא בעריות ולא בבהמה אבל השתא דקתני וחייב עליה משום אשת איש והוא הדין כל העריות תו לא איצטריך סיפא אלא משום
משום אשת איש. אם קיבל
לפסולתו ושמואל אמר אין
בה אביה קדושין מזה ובא
חופה לפסולות. פירוש חופה
בהמה ומכח זה דייק בפרק ד' מיתות (שם דף נה:) דכל העריות אפילו בהמה תדע דבסיפא גבי בן תשע קתני כל העריות
שבתורה מומתין על ידו ואפילו הכי קתני ונסקלת בהמה על ידו אלמא לא הוי בהמה בכלל כל העריות: נשאת לכהן אוכלת בתרומה.
אחר עליה נהרג, דביאתה
בלא קדושין והכי משמע
ביאה (נדה מד: וכעי"ז קדושין
לקמן דאמר רמי בר חמא יש
אבל פחותה מבת ג' כיון דלאו בת ביאה היא לא בדיק לה $ ואיכא למיחש לסמפון ג) וגם חוזר ומשלחה לבית אביה ולהכי לא אכלה:
שם וסנהדרין שם ושם) אבל
חופה לפסולות באנו
פחות מבת שלש, נהי דקדושי
למחלוקת ר"מ ור"ש ור"א עד
דהני
כסף שלה קדושין הן לחייב
ודלמא לא היא ע"כ לא קאמר
עליה לאחר שלש, אבל הבא עליה בתוך שלש לא נתחייב אע"פ שהיא אשת איש, דלאו ביאה היא (שם נה:). ומטמאה את בועלה.
ר"מ אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קנה לה. אלמא בחופה בלא קידושין עסקינן והפירוש הנכון בחופה דאחר קדושי'
כשהיא נדה שבעת ימים כדכתיב (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו (קדושין י.) דקי"ל (נדה לב.) מרבויא דוי"ו ואשה כי תהיה זבה לרבות
איירי וכהן שנפצע אחר קדושין ונכנסת לחופה לאחר שנפצע. ומסתברא כיון דקי"ל הלכתא כרב באיסור ורב ששת נמי קאי
תנוקת בת יום אחד שמטמאה בנדתה, ומיהו כי מטמאה בנדה במגע ובמדרס הוא דמטמאה טהרות ואדם וכלים כשאר נדה אבל
כוותיה הלכתא כרב ואף על גב דרבנן דפליגי עליה דר"י בן בנו של ר"י בן ברוקה סבירא להו אין חופה לפסולות אפילו
בא עליה בתוך שלש אינה מטמאתו טומאת שבעה כבועל נדה דכתיב ביה ותהי נדתה עליו, אלא הרי הוא כנוגע בעלמא לטומאת
הכי הלכתא כרב ורב ששת הלכך כהנת שנכנסה לחופה עם פסול לה אע"פ שלא נבעלה כמי שנבעלה דמי ונפסלה מלאכול
ערב משום דלאו ביאה היא, אבל בת שלש מטמאתו כדין בועל נדה (סנהדרין נה: וכעי"ז נדה מד:). לטמא משכב תחתון כעליון.
בתרומה ובחלה:
תחתון של בועל נדה כעליונו של זב (נדה מד:) שעושה בועלה משכב ומושב אפילו עשר מצעות אבל לא להיות אב הטומאה לטמא
אדם וכלים כמשכבה של נדה עצמה אלא לטמא אוכלין ומשקין כעליונו של זב (קדושין י:) שהבועל נדה מטמא משכב התחתון משום משכב אפילו לא נגע בו, כעליון של זב, הכי מפורש במסכת נדה בפרק בנות כותים (לב:) שאין משכבו של בועל נדה חמור כמשכב
נדה וכמשכב זב שנעשים אב הטומאה לטמא אדם וכלים, דכתיב בהו וכל אשר יגע במשכבה, אלא הרי הוא כעליונו של זב, בגד שנישא על גבי הזב, שאינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין, ומקראי ילפינן לה התם (סנהדרין נה:) אבל
פחותה מבת שלש הבא עליה בנדותה אינו כבועל נדה אלא כנוגע בנדה ואין משכבו מטמא אפילו אוכלין ומשקין אפילו נגע בו, דנוגע בנדה אינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא כלים ואפילו נגע, וכ"ש דאינו מטמא משכב בלא נגיעה (שם סט.). המשך בעמוד הבא.