הבא
על
יבמתו
פרק ששי
יבמות
סד.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
יוציא
מתני'
ויתן כתובה. בסוף המדיר (כתובות עז. ושם) איכא פלוגתא
אינו רשאי
לבטל. אלא או יגרשנה או ישא אחרת עמה:
קח א מיי' פט"ו מהל'
א) [תוספתא פ"ח],
ב) מגילה יז., ג) [חולין
אישות הלכה ז סמג
מותרת לינשא לאחר. ולא אמרינן עקרה היא דשמא הראשון לא
דאמוראי כשנשא אשה ושהה עמה עשר שנים אם כופין
ס: ע"ש], ד) [צ"ל ואמר
עשין מט טוש"ע אה"ע
זכה ליבנות ממנה ו): גמ' מקץ עשר
שנים. בא על הגר והאי
אותו להוציא אם לאו וקשה דלמ"ד אין כופין תקשי ליה מהכא דקתני
רבי], ה) סוכה יד. ע"ש,
סימן קנד סעיף י:
קט ב ג מיי' שם הלכה
יוציא ולשון יוציא משמע בכפיה כדמשמע התם דאמר רב האומר
דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא
בא לארץ כנען שהיו שנים
ו) בס"א נוסף: אבל לא
האשה וטעמא מפרש בגמ',
יא יב יד טוש"ע שם
איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן
מרובות בפדן ארם ללמדך שאין
❖
ז) [צ"ל פ"א], ח) בכפיה
סעיף יא יב יז:
כתובה ופריך עליה שמואל עד
ישיבת חוצה לארץ עולה לו דלמא
מלמד שאין השכינה
שורה על פחות משני
כצ"ל. יעב"ץ, ט) [צ"ל
שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון
משום עון חוצה לארץ הם עקורים:
בכל הנהו], י) [ליתא שם],
א)
אלפים ושני רבבות מישראל הרי שהיו ישראל
כ) [רש"ל מ"ז], ל) [דף סא:
לפיכך. הואיל וקא חזינן שאין
ונראה דלא משמע יוציא ח)לכפיה אלא
לעזי רש"י
❖
שני אלפים ושני רבבות חסר אחד וזה לא
ד"ה וכן],
ישיבת חוצה לארץ מן המנין דתלינן
היכא שעושה לאשה שלא כדין אבל
פיל"א. יעה.
עסק בפריה ורביה לא נמצא זה גורם לשכינה
בכל דבר המונען מן ההריון חלה
הכא שאינו אלא משום דאינו רשאי
פורק"א (בהג' הב"ח).
❖
שתסתלק מישראל אבא חנן אמר משום רבי
קלשון.
הוא או חלתה היא כו': ולילף מיצחק.
לבטל מפריה ורביה לא משמע לשון
תורה אור השלם
אליעזר חייב מיתה שנאמר 1 ובנים לא היו
כפיה וכל הנהו דהמדיר (גז"ש) דתנן
ששהה עשרים שנה ולא נשא
1. וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא
להם הא היו להם בנים לא מתו אחרים אומרים
אחרת: עקור היה. ויודע שמחמת
בהו יוציא ויתן כתובה בכפיה קאמר
לִפְנֵי יְיָ בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה
תוספות ישנים
לִפְנֵי יְיָ בְּמִדְבַּר סִינַי
גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר
עצמו הוא ולקמן נפקא לן דעקור
כיון שמתנהג עמה שלא כדין ולעיל
א) וא"ת ומאי א) מקשה
וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן
היה: אברהם נמי עקור היה.
בהחולץ (דף לט.) נמי אמרי' כשאין
להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך בזמן
התם לרב תחליפא לותיב
אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי
2
מהך ברייתא דתני נשא
כדאמרינן לקמן והיכי ילפת מיניה:
רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דחוזרין
אַהֲרֹן אֲבִיהֶם:
שזרעך אחריך שכינה שורה אין זרעך אחריך
אשה ושהה עמה וכו' יוציא
במדבר ג ד
ההוא מיבעי ליה כו'. כלומר יצחק
אצל גדול למיכפייה לפי שמתנהג
על מי שורה על העצים ועל האבנים: מתני'
2. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי
ויתן כתובה וכל יוציא ר"ל
עקור היה משום הכי לא נסיב
עמה שלא כדין שאינו רוצה לא
כופין. לכ"נ דודאי יוציא לא
בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ
נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא
א
משמע כופין אם לא
אחריתי וקרא דיצחק בן ששים שנה
לכנוס ולא לפטור ונראה דכופין אותו
אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית
שהתלמוד מפרש בהדיא
ילדה אינו רשאי לבטל ב גירשה מותרת
עוֹלָם
לִהְיוֹת
לְךָ
לא יתירא הוא דתימא להכי כתביה
בשוטים דאי במילי הא אמר בסוף
[ונראה דאין כופין] אלא
לֵאלֹהִים
וּלְזַרְעֲךָ
לינשא לאחר ורשאי השני לשהות עמה י'
המדיר (כתובות עז. ושם) דבדברים לא
רחמנא למיגמר מיניה שהיית עשרים
בדבר שמתנהג עם האשה
אַחֲרֶיךָ: בראשית יז ז
שנים ואם הפילה מונה משעה שהפילה: גמ'
3. וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת
שלא כדין. אבל הכא אינו
יוסר עבד ותימה דכי פריך בהמדיר
שנה דההוא מיבעי ליה כו' אבל
מתנהג שלא כדין דטעמא
אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית
למאן דאמר כופין בנשא אשה ושהה
מקץ עשר שנים דאברהם אע"ג
ת"ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא
א)
דאמרינן יוציא היינו משום
שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים
עמה עשר שנים דלתניי' בהדי אלו
דעקור הוה ילפינן מיניה דאי לאו
דנכריח אותו משום שאינו
לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ
ילדה יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות
רשאי ליבטל מפריה ורביה
כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם
שכופין אותו להוציא תקשי ליה נמי
לדרשא למאי הלכתא קאשמעינן קרא
ממנה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר
וגם ניחא דהתם פליגי אי
אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה:
מקץ עשר שנים: לייחס בהן. לידע
מכל הנהו דתנן בהמדיר (ג"ז שם)
ר"ל כופין אי לאו. ב) דודאי
בראשית טז ג
3 מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען
4. וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים
שנותיו של יעקב בן כמה שנים היה
וההיא דנערה שנתפתתה (שם מח.)
הכא לא ידעינן דיוציא ר"ל
ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין
כופין כדפרישית ובהכי
שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה
כשהלך לבית עבר וכשעמד על הבאר
דהאומר אי אפשי אלא אני בבגדי
פליגי דחד אמר אין כופין
בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן
גלפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שניהם
ובשלהי ז)גמרא דמגילה (דף יז.) מפרש
והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וההוא
ורב תחליפא אמר כופין
אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי
חבושים בבית האסורים אין עולין לו מן המנין
א"נ י"ל דלכ"ע לא אמרינן
לה והאי קרא דיצחק בן ששים שנה
דסוף פירקין (לקמן דף סה.) דאמר ר'
לוֹ לְאִשָּׁה:
יוציא כופין בשום מקום אם
בראשית כה כ
א"ל רבא לרב נחמן ולילף מיצחק דכתיב
מייתי ליה התם דילפינן מיניה דגדול
אמי הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן
5. וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו
אינו מפרש בהדיא וגרסי'
תלמוד תורה מכיבוד אב ואם שכל
כתובה וי"ל דלא קתני הנך דאתייה
ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה
באיני זן ואיני מפרנס כופין
וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו
4
וניחא הכל וכן משמע
אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר
כפייה דידהו על ידי פשיעת בעל
וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וְיִצְחָק
וגו' וכתיב ויצחק בן ששים שנה בלדת
5
בירושלמי גבי גט המעושה
בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת
לא נענש עליהם: ויעתר להם
אלא הנהו דאתיין ממילא כגון
תמן תנינן כו' עי' בתוס'
אותם א"ל יצחק עקור היה א"ה אברהם נמי
אֹתָם: בראשית כה כו
מיבעי ליה. בשלמא אי אמרת
מוכה שחין ובעל פוליפוס והא
6. וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיְיָ לְנֹכַח
מטו"ך: מה עתר זה מהפך
עקור היה ההוא מיבעי ליה לכדר' חייא בר
את התבואה. פ"ה עתר
תפלת יצחק על אשתו היתה היינו
דקתני מצרף ומקמץ ובורסי אע"פ
אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא
פילא. ולא נהירא ג) דאמרי'
אבא ב) דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן למה
וַיֵּעָתֶר לוֹ יְיָ וַתַּהַר רִבְקָה
דכתיב ויעתר לו כמו שהיה מתפלל
שנעשו אחר שנשאו הנהו אינן
שמהפכת הקש מעל
אִשְׁתּוֹ: בראשית כה כא
נמנו שנותיו של ישמעאל כדי לייחס בהן
עליה ותהר רבקה אשתו אלא אי
מתכוונים להקניט ולצער את האשה
7. שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק
התבואה וא"כ הוי פורקא
ורחת היינו פיל"א:
שנותיו של יעקב אמר רבי יצחק יצחק אבינו
מְבַקְשֵׁי יְיָ הַבִּיטוּ אֶל צוּר
אמרת על עצמו היה מתפלל ולנוכח
ומיהו קשיא דליתני באה מחמת טענה
חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר
❖
אשתו משמע ששניהם היו צועקים
דאמר בסוף פרקין (שם:) דכופין
עקור היה שנאמר ויעתר יצחק לה' לנכח
א) נראה דצ"ל ועוד קשה
6
נֻקַּרְתֶּם: ישעיהו נא א
זה מול זה ויעתר להם מיבעי ליה:
אותו להוציא אע"פ שאין פושע דמה
דמאי מקשה התם לרב
אשתו על אשתו לא נאמר אלא לנוכח מלמד
תחליפא ממתני' ליתיב מהך
לפי שאינו דומה. תפלתו שהיה
יכול לעשות שהוא עקור ונראה
ששניהם עקורים היו א"ה ויעתר לו ויעתר
ברייתא אמתני' דתני הכא
הגהות הב"ח
צדיק בן צדיק לתפלתה שהיתה
לפרש דקתני סיפא בין שהיו עד שלא
דיוציא ויתן כתובה וכו'.
להם מיבעי ליה לפי שאינו דומה תפלת
(א) רש"י ד"ה עתר
צדקת בת רשע לפיכך תלה בו
נישאו בין משנישאו בכולן אמר ר'
ב) אולי צ"ל הרי דהכא לא
צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע א"ר
פל"א בלע"ז. נ"ב רחת
ידעינן אי ר"ל כופין ובהכי
הכתוב: עתר. פל"א (א) בלע"ז:
מאיר יכולה
היא שתאמר סבורה
והתוספות פ"ק דסוכה
פליגי וכו'.
חוצבתם יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים מפני
ג)
הייתי לקבל כו' והכא לא שייך
השיגו על פירושו וכתבו
ג) אולי צ"ל ולא נהירא
שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים א"ר יצחק למה נמשלה תפלתן
דהעיקר כמו שפי' רש"י
דאמרינן בסוכה (י"ד) דעתר
למיתני בה סבורה הייתי שאני
ד)
ה)
לשם עתר פורק"א בלע"ז
מהפך את התבואה בגורן וכו'
של צדיקים כעתר מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום כך תפלתן
יכולה לקבל ורובן מיתרצי בההיא
❖
דהיינו שופי"ל בלשון אשכנז
וא"כ היינו פורק"א.
שנויא ובירושלמי משמע דאין כופין
של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות
שיש לו עוקצים וע"ש בדף
❖
יד ע"א:
ט) בהנהו דתנן בהמדיר (כתובות עז.)
אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר 7 הביטו אל צור
תוס' חד מקמאי
ור"ח הביאו בשילהי אע"פ (שם סג:)
חוצבתם
והא דתניא שמא [לא]
י) וזה לשונו בירושלמי דסוף אלמנה
מוסף רש"י
זכה להבנות ממנה. מקשי'
ניזונית תנינן גט המעושה בישראל כשר בעובדי כוכבים פסול אמר שמואל פסול ופוסל לכהונה ואמר שמואל אין מעשים אלא לפסולות
ללמדך שאין ישיבת
עלה בגמ' ודילמא איהי
כ)(אמר שמואל) והתנינן המדיר אשתו מלהנות כו' ומשני שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה ש"מ דאין כופין אלא היכא דקתני כופין
חו"ל עולה לו מן
היא דלא זכיא כלומר
אבל היכא דאמור רבנן יוציא ולא פירשו כופין אומרים לו חייבוך רבנן להוציא ואם לא הוציא מותר לקרותו עבריינא אבל לכפותו בשוטים
המנין. לפי שלא נאמר לו
לא יתן לה כתובה ומשני
ואעשך לגוי גדול עד שבא
איהי כיון דלא מפקדה
לא וגר"ח כדברי האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ (לעיל לט.) דחוזרים אצל גדול למכפייה היינו
לארץ ישראל (בראשית טז
אפריה ורביה לא מיענשא.
טעמא דכופין לפי שמונעה מכל ענייני אישות בין תשמיש בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לחודייהו אין
ג). למה נמנו שנותיו
משמע דלר' יוחנן בן
של ישמעאל. מה לנו
כופין ומההוא עובדא דבי נשיאה בקיסרי דסוף פירקין (לקמן סה:) דקאמר רבי יוחנן יוציא ויתן כתובה דמשמע התם דכופין ליה אין ראיה
ברוקא דאמר מפקדה לית
למנות שנות הרשעים, כדי
לה כתובה ובשלהי פירקין
דכופין כל היכא דקאמר יוציא דהתם לאו מימרא היא אלא כשבא מעשה לפניו צוה להם שיוציא משמע שאמר להם לכפותו וכל היכא
לייחס בהן שנותיו של
גרסינן עובדא הוה קמיה
יוציא
ויתן כתובה. נראה דבכל הנהו דתנן (כתובות
דלא קאמר בהדיא כופין אין כופין שלא יהא גט מעושה בישראל שלא כדין ופסול:
יעקב. על ידי מנין שנות
ר"י בכנישתא דקסרין
ישמעאל אנו למדין באיזה
ואמר יוציא ויתן כתובה
עז.) שכופין אותו להוציא שנותן כתובה אע"פ שמגרש בעל כרחו מדפריך התם דליתני בהדייהו הך דשהה י' שנים וקאמר הכא דאית לה
פרק משנות יעקב עברו
ואי ס"ד דלא מפקדה
כתובה ומשמע נמי התם (שם) דהוה תני בהדייהו אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אי לאו משום דאורייתא לא קתני והנהו אית להו
עליו כל הקורות והמוצאות
כתובה מאי עבידתה אלמא
כתובה כדאמר ביש מותרות (לקמן פה.) ובאה מחמת טענה אמרינן לקמן (שם) דיש לה כתובה אע"פ שכופין אותו לגרש ורבינו גרשום
אותו, מהן אנו למדין
אי מפקדה יש לה כתובה
ששימש בבית עבר י"ד
קשיא הך. י"ל ולפרש
כתב בתשובה דמוכת שחין אין לה כתובה ודקדק מדקתני גבי בורסי שנשא אשה יכולה שתאמר כסבורה הייתי לקבל ועכשיו איני
שנה, כיצד אברהם בן
דההיא דהבעל היה עקור
יכולה לקבל ואם היו כופין ליתן כתובה אם כן כל שעה תערים ותנשא ותאמר כן כדי לגבות כתובה לאלתר וי"ל דשמא אותה
פ"ו שנה כשנולד ישמעאל,
תליה בדידיה ולא בדידה
אין לה כתובה כיון שיכולה להערים אבל אחריני יש להם כתובה ובהדיא תני בתוספתא יוציא ויתן כתובה: אע"פ שאין
וכשנולד יצחק היה בן מאה
ואי מפקדה יש לה כתובה
שנה, הרי היו לשמעאל י"ד
אבל היכא דאין הבעל
ראיה לדבר. ראיה גמורה אינה דמשם אין ללמוד שיהא זקוק לגרש אשתו אפילו אם אי אפשר בלא גירושין ואדרבה ראוי ללמוד
שנה, ויצחק קודם ליעקב
עקור דאיכא למיתלא
מכאן דאפי' את"ל בעלמא הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה היכא דשהה עמה י' שנים שרי להכניס צרתה כמו שמצינו באברהם
ששים שנה, הרי לישמעאל
בדידה ובדידיה אמרי'
אולי ירחמו מן השמים ויזכה עדיין ליבנות ממנה כמו שלבסוף זכה אברהם משרה: ולילף מיצחק. ואם תאמר יצחק נמי לא שהה
ע"ד, כמה פיישן משנותיו
אוקי ממונא בחזקת מריה
של ישמעאל ס"ג, נמצא
ואיהי היא דלא זכאי ואין
יותר מי' לפי מה שפי' שלא היתה רבקה אלא בת ג' כשנשאה ועד שהיתה בת י"ב לא היתה ראויה להוליד ויש לומר דמדרשים
שהיה יעקב כשמת ישמעאל
לה כתובה אי הוה מפקדה
חלוקין כדפרישי' לעיל ל) ועוד דמוכח בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין סט:) שדורות הראשונים היו ראויין להוליד הרבה קודם הזמן הזה:
בן ס"ג שנה (מגילה יז.).
ואי לא מפקדה לא מענשא
אי הכי אברהם נמי עקור היה. כדאמר לקמן אברהם ושרה טומטמים היו ואע"פ שמסתמא כבר נקרע כשנשא שרה הכא
למה נמשלה תפלתן
ואית לה כתובה והראב"ד
של צדיקים כעתר.
פירש בהגהת ספריו דהא
אליבא דרבי יהודה פריך דאמרינן בהערל (לקמן פא.) טומטום שנקרע אין מוליד ועוד דאפי' לרבנן נמי דפליגי עליה לא שכיח שיוליד:
דכתיב ויעתר יצחק לה'
דמקשינן הכא ודלמא איהי
ימי היא דלא זכאי לישנא
ויעתר לו (סוכה יד.).
בעלמא הוא דקשיא ליה דקתני שמא לא זכה ליבנות הימנה ולא משום כתובה אקשי ליה: הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת מ"ט איהי קים לה ביורה כחץ
איהו לא קים ליה. ה"ר
אלפס פרשה בבאין לדון על
עסקי כתובה וכן פרש"י ז"ל. הוא אמר מינה ולית לה כתובה והיא אמרה מיניה ואית לי כתובה (והא) וא"ר אמי היא
נאמנת ויש לה כתובה.
והקשה עליו הרב ר'
אברהם אב"ד ואבא
מרי
וב"ה
למה ליה למימר
לאנתתיה מיניה דאינו יורה
כחץ אפי'
יורה כחץ יש
לה
כתובה שמא לא זכה
ליבנות
הימנה ואיהו