סו:
אלמנה לכהן גדול
פרק ששי יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כרשיני
תרומה. אר"י דעיקרם קיימי למאכל בהמה דאם
הדין עמה. ותטול כליה: יאכלו. ומדאכלי בתרומה ש"מ דידיה
י א טוש"ע אה"ע סימן פח
א) גיטין מד:, ב) [כתובות
עט:], ג) [בכל כ"י ובד"י
סעי' ג:
נינהו: ששכר פרה מישראל. והא שוכר חייב באחריותה אם נגנבה או
היו עיקרם לאדם היה אסור ליתנם לבהמה משום
יא ב מיי' פ"ט מהל'
נוסף: ברשותיה קיימי וכדידיה
נאבדה [ב"מ צג.] וקתני לא יאכילנה כרשיני תרומה: ה"ג ותסברא נהי נמי
הפסד תרומה ומ"מ חזו לאדם דאי לא חזו כלל לאדם פטורין מתרומה
תרומות הל' ז טוי"ד
דמו תנן ואלו הן עבדי צאן
דחייב בגנבה ואבדה באונסיה ובכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב.
ומעשר כדאמר בריש כלל גדול (שבת דף סח. ושם):
סי' שלא:
ברזל אם מתו מתו לו ואם
לא יאכילנה כרשיני תרומה.
יב ג מיי' שם הל' ח:
הותירו הותירו לו], ד) ע"ז טו.
שוכר פטור מן האונסין וכן אם כחשה
יג ד מיי' פ"ה מהל' עבדים
[תרומות פי"א מ"ט], ה) לעיל
ואם הוזל דמיה: הא. מתניתין לא
והא דתנן (עירובין דף כו:)
הל' טז טוש"ע יו"ד סי'
מו. כתובות נט: גיטין מ:
א הדין א)עמה ור' אמי אמר הדין עמו רב יהודה
דמיא אלא לסיפא: אבל כהן ששם
רסז סעיף לח: מערבין לישראל בתרומה דשרי
נדרים פו: ב"ק פט:, ו) צ"ל
אמר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה
יד ה מיי' פ"ל מהל' מכירה
ב)
התנה להחזיר לו דמים אלו
פרה מישראל. בדמים כששכרה
בהנאה אר"ת דהיינו דוקא הנאה שאין
הל"ה ופכ"ב מהל' אישות
אם תכחיש או הוזלו דמיה
הוי ר' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם
של כילוי אבל הנאה של כילוי כגון
הימנו שמאה לו ו)והתנה עמו להחזירה
הל' טו סמג עשין פב טוש"ע
שיאכילנה כו' ברשותיה אכלה
מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל
הס"ד. [רש"ל], ז) במ"ס אין
להאכיל לבהמתו אסור וכן להדליקה
לו בדמים הללו שאם תכחש או תאנס
אה"ע סי' צ סעי' יד:
ג)
טו ו מיי' פי"ד מהלכות אבל
זה, ח) [צ"ל בחיטין], ט) [שבת
וחייב באחריותן יאכלו אמר רב ספרא מי
ולהסיקה תחת תבשילו כדתנן במסכת
או יוזלו פרות בעולם יתן הדמים:
כו.], י) [וע"ע תוספות
הל' כב סמג עשין מד"ס
יאכילנה כרשיני תרומה. הואיל
תרומות (פי"א מ"י) מדליקין בשמן של
קתני והן שלו הואיל וחייב באחריותן קתני
פסחים לג: ד"ה אמר קרא
ג טוש"ע יו"ד סי' שמט סעי'
❖
ותוספות מנחות סז: ד"ה
ג:
תרומה במבואות האפילות ע"ג
וקבלה באחריותו ואף על פי שחוזרת
(ב)
ולעולם לאו דידיה נינהו וכל היכא דחייב
כדי], כ) [קצת נראה ששייך
כהן ברשות כהן פי' כשיש שם כהן
בעיניה אם לא יפחתו דמיה כל
באחריותן אכלי בתרומה והתנן ב ישראל
כל דיבור זה לדלעיל והכל
שצריך לאותה אורה דנר לאחד נר
כמה דלא הדרה דידיה הוא. וגבי
בדיבור אחד נאמרו וכן מצאתי
תוספות ישנים
ששכר פרה מכהן הרי זה יאכילנה כרשיני
ד)
אח"כ ברש"ל], ל) [וע"ע
למאה אבל לא ברשות ישראל והא
עבדים נמי אע"ג דהדרי בעינייהו
תרומה כהן ששכר פרה מישראל אע"פ
הואיל וחייב באחריותן יאכלו
תוספות ב"ק נז: ד"ה סברוה],
כיון דלענין יוקרא וזולא קיימי
דאמר בכל שעה (פסחים דף לד.) אבא
מ) [וע"ש בתוס' ד"ה אי
והיינו דלא כרב יהודה. ותימה
שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה
❖
ברשותיה אכלי: בשילהי פירקיה.
שאול גבל של בית רבי הוה והיה
דהא כרב יהודה מצי שפיר
תקפה],
אתיא דרב יהודה נמי מודה
ותסברא נהי נמי דמחייב בגנבה ואבדה
כשסיים הדרשה: בשן ועין לאיש.
מחמם חמין ח) בשמן של תרומה
שהם ברשותו של בעל קודם
אם סימא הבעל את עינו: אבל
שנטמאה אמר ר"ת דהיינו לכהנים
באונסיה בכחשה ובנפחת דמיה מי מיחייב
שיגרשנה ומ"ה אכלי בתרומה
הגהות הב"ח
לא לאשה. אם סימתה עינו דלאו
שבבית רבי וטעמא דלא אסור אלא
וי"ל דלרב יהודה כיון דאחר
הא לא דמיא אלא לסיפא ג ישראל ששם פרה
(א) רש"י ד"ה הבעל וכו' לאו
מיתה וגירושין יהיו שלה
דידה הוא: לא ימכור. שאם יגרשנה
הנאה של כילוי מפרש ר"י משום
מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה אבל כהן
מכירה הואי כל זמן שהיא
דקאמר הדין עמה וגם מחיים
תטול כליה: מכרו שניהם. או זה
דדרשינן בפ' במה מדליקין (שבת דף
קיימת שמא ימות הוא
קאמר רב יהודה לקמן אם
ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה
או זה: לפרנסה. אורחא דמילתא
גבי אין מדליקין בטבל
בחייה ונמצאת מכירה
רצה הבעל למכור [לא ימכור]
כו. ושם)
יתיב רבה ורב יוסף בשילהי פרקיה דרב נחמן
שלא כדין הס"ד: (ב) תוס'
לאו כדידיה דמו ולא היה להם
טמא את משמרת תרומותי בשתי
נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישיו
לאכול בתרומה דאין גופן קנוי
ד"ה לא וכו' בשמן של תרומה
ויתבי וקאמרי תניא כותיה דרב יהודה ותניא
אלא למזונות: הבעל מוציא. לא
תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה
לו: א) וה"ר משה תירץ דכל
שנטמאה במבואות האפלות
כותיה דרבי אמי תניא כותיה דר' אמי
ועל גבי החולים ברשות
הנאות של תרומה מותרו'
טמאה ואחת תרומה טהורה מה
מיבעיא דאם מכר הוא בלא דעתה
כהן: (ג) בא"ד ובטבל טהור
לישראל רק להאכיל לבהמתו
עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל
תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת
ומת או גרשה דהיא מוציאה מיד
ד
נמי אין מדליקין כדמשמע
[אסור] משום דהוי בכלל נפש
❖
הרמה ואילך פירוש עיקר הנאתה
הלקוחות אלא אפילו מתה היא הוא
לא לאשה תניא כותיה דרב יהודה המכנסת
כדדרשינן (בנזיר מח.) על כל
גבי עובדא:
ה
נפשות מת לא יבא שומע אני
דהיינו אכילה אף תרומה טמאה אין
מוציא מיד הלקוחות דמכירה לאו
שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא
אפילו נפש בהמה כשהוא
לך בה עיקר הנאה דהיינו הדלקה
מכירה הואי (א) ז) (שמא ימות הוא
ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום
אומר לאביו ולאמו וכו' משמע
מוסף רש"י
אלא משעת הרמה ואילך ומהכא
בחייה ונמצאת מכירה שלא כדין)
דבהמה הויא בכלל נפש ולהכי
משלו אם רצה הבעל למכור לא ימכור
הרי זה יאכילנה כרשיני
אמרי' הכא דהיכא שהפרה של
כל זמן שהיא קיימת: קנייה מיתנא.
יליף דאין מדליקין בטבל טמא ובטבל
תרומה. אע"פ שמזונותיה
מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני
ישראל אין להאכילה תרומה
טהור נמי (ג) משמע גבי עובדא
תכריכי המת איסורי הנאה הן
כדכתיב וכהן כי יקנה נפש
עליו, אינו גזלן אם האכילה
רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות
דרבי פנחס בן יאיר (חולין דף ז.)
כהקדש דגמר שם שם מעגלה
קנין כספו דבעינן שהנפש
תרומת כהן, לפי שתרומה
יהיה קנין כספו כשאוכל
ממון שאין לה תובעים היא
אמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה
דאסור הנאה של כלוי היינו משום
ערופה בפ' נגמר הדין (סנהדרין
בתרומה: יוצאין בשן ועין
הרי נותנה לכל כהן שירצה
דף מז:): מי לא מודה רב יהודה
דהדר ילפינן תרומה טהורה מטמאה
א"ל רבא לרב נחמן והתניא כותיה דר' אמי
לאיש. וא"כ הדין עמו דאי
ואם רצה היה יכול ליתנה
דמחוסר גוביינא. אע"ג דהדין עמה
ולא כמו שפירש שם בקונטרס ט)דכ"ש
הדין עמה לא היה יכול
לכהן זה שהשכיר לו פרתו
אע"ג דתניא כותיה דר' אמי מסתברא טעמא
להוציאם לחרות דאע"ג דרב
ואותו כהן מסתמא ניחא ליה
בטבל טהור דכל שכן לא הוי דטהור
מודה הוא דכל כמה דלא גבתינהו
דרב יהודה משום שבח בית אביה ההיא
יהודה מודה דאוכלין בתרומה
ומחיל אם האכילה הרבה
מטמא הוא דילפינן וכי היכי דילפינן
מיניה לאו ברשותה קיימי אלא
מ"מ לא קאמר דמצי להוציאם
כרשיני תרומה, דמה לו
איתתא דעיילה ליה לגברא איצטלא דמילתא
לאסור טבל בהנאה של כילוי הכי
שיעבודא בעלמא אית לה עלייהו דהא
לחרות דכיון דקאמר לקמן אם
להקפיד והלא אינה מיוחדת
בכתובתה שכיב שקלוה יתמי ופרסוה
רצה הבעל למכור לא ימכור
לו, לפיכך מתוך שיודע שנותן
נמי ילפינן לאסור זו בתרומה דמשעת
אם נאנסו או נאבדו חייב באחריותן
כמו כן אינו יכול למכור העבד
לבהמתו מאותן כרשינין הרבה
אמיתנא אמר רבא ו קנייה מיתנא אמר ליה
הרמה לא הותרה אלא לכהנים
וכיון דברשות יתמי נינהו אתי הקדש
לעצמו להיות משן ועין בן
בעין יפה יותר משאילו היו
נאנאי בריה דרב יוסף בריה דרבא לרב כהנא
שלו, ניחא ליה ואינו גזלן, אי
חורין: ורבא לטעמיה דאמר
ולא לישראל :
דאקדשוה יתמי ומפקע לה לשיעבודייהו
י) א)
ישראל
נמי שנפלו מבית אבי אמו
הקדש חמץ ושחרור מפקיע
ששכר פרה מכהן
ויהבי דמי: רבא לטעמיה כו' הקדש.
והאמר רבא אמר רב נחמן הלכה כרב יהודה
כ)
כהן (ע"ז טו.). לא יאכילנה
מידי שעבוד. ותימה מאי
שמאכילה כרשיני
דוקא קדושת הגוף כי האי גוונא אבל
אמר ליה מי לא מודה רב יהודה דמחוסר
כרשיני תרומה. לפי שאינה
מדמה
התם היינו טעמא
משום
שיכול הלוה לסלק
שלו ואינו יכול להאכילה
תרומה אע"פ שמזונותיה עליו.
קדושת דמים לא כדתנן (ערכין דף כג:)
גוביינא וכיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי
למלוה
בזוזי אבל הכא כיון
תרומה אלא לבהמתו קנויית
אר"י היינו משום דבהמה האוכלת
מוסיף עוד דינר ופודה הנכסים
רבא לטעמיה דאמר
רבא
ה) הקדש חמץ
. הקדש חמץ
דהדין עמה אין היורשין
כספו (שם)
הללו כו': חמץ. עובד כוכבים
היא קנין כספו של כהן וישראל
ושחרור מפקיעין מידי
יכולים
לסלקה בדמים. וי"ל
ושחרור
שעבוד. הקדש, עשה שורו
דדוקא
התם שהקנה גוף
אין נהנה אלא הדמים והרי הוא
שהלוה את ישראל על חמצו אחר
העבד למלוה בעינן שיוכל
אפותיקי לבעל חובו וחזר לוה
כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו אבל כהן ששכר פרה מישראל
הפסח
אסור בהנאה דאתי איסור חמץ ומפקע ליה לשיעבודא
הלוה לסלקו בזוזי דאי לאו הכי
זה והקדישו קדושת הגוף
לא יאכילנה דלאו קנין כספו דכהן הוא דשכירות לא קניא:
דעובד
כוכבים. והא דתנן בפרק כל שעה (פסחים דף ל.) מותר
לא הוי השחרור מפקיע מידי
למזבח, הפקיע שעבודיה
דמחייב בגניבה ואבדה כו'. כאן משמע דהלכתא כמ"ד דשוכר
השעבוד אבל הכא דאף על גב
דמלוה ומותר למזבח ואין בו
בהנאה
רבא מוקי לה התם כשהרהינו אצלו שנתנו ישראל
דהדין עמה כ"ז שלא גבתה
משום גזל, ששבח (גי' הב"ח:
כנושא שכר דמי בהאומנים (ב"מ דף פ:) וכן הלכה
בביתו
של עובד כוכבים דההוא לא מיחסר גוביינא:
ברשותא דבעל קאי והגוף קנוי
שכח) הקדש מפקיעו הואיל
ושחרור ולא היה קנוי לו ממש אלא
כדמשמע בריש המפקיד (שם דף לו.) גבי שוכר ושואל פעמים ששניהם
לו עתה שהרי משתעבד הוא
אבל
ממנו א"כ יכול הקדשו
עומד לגבות הימנו, ודוקא
כהן ששם פרה מישראל. פירש בקונטרס כששכרה הימנו
באשם כו' ובפרק השואל (שם דף צז.) גבי ההוא דאגר כודני לבי חוזאי ל):
ושחרורו להפקיע שעבוד
קדושת הגוף, אבל קדושת
התנה להחזיר לו דמים אלו אם תכחש או תאנס או יוזלו הפרות ואר"י דאסור לעשות כן משום ריבית כדמוכח בפרק איזהו נשך (שם דף סד.)מ)
האשה וא"ת אמאי לא אמרינן
דמים לא אלימי לאפקועי
אלא איירי בשואל: עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין. תימה לר"י מה ראיה מייתי מהכא לרבי אמי דהא רב יהודה נמי מודה דיוצאין בשן
אלמוה רבנן לשעבודא דאשה
שעבוד מלוה דתנן (ערכין
כדאמרינן פרק אע"פ
כג:) מוסיף עוד דינר ופודה
ועין לאיש דחשיב כעבדו כי היכי דחשיב כספו לענין תרומה דתנן עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה דתרומה ושן ועין ענין אחד הוא כדפי'
(כתובות נט:) י"ל דהיינו
את הנכסים האלו על מנת
במתני' ועוד הקשה הר' משה כהן דמי לא מודה רב יהודה דמיחסרי גוביינא וא"כ ברשותיה קיימי ושחרור מפקיע מידי שעבוד כדאמר
דווקא כשאינו אוסר לכל
לשלם לאשה את כתובתה
העולם אבל הכא דאסר לכולי
לקמן גבי איצטלא דמילתא דפרסוה אמיתנא דאפי' לרב יהודה מפקיעין מידי שיעבוד דאפי' שחרור דשן ועין דממילא אמרינן בהחובל (ב"ק
(ב"ק צ. וכעי"ז כתובות נט:
❖
עלמא משום דפרסוה על המת
ונדרים פו: וגיטין מ: ולעיל
דף פט: ושם) דמפקיע מידי שיעבוד ואין לומר דרבה ורב יוסף דדייקי מהכא תניא כוותיה דרבי אמי לית להו דרבא דאמר שיחרור מפקיע
[לא] אמרינן אלמוה:
מו.) חמץ, נכרי שהלוה את
מידי שיעבוד דהא ממתני' דהשולח (גיטין דף מ: ושם) דייק לה ואין לומר לית להו ההוא טעמא דלקמן כיון דמיחסרי גוביינא ברשותיה קיימי
ישראל על חמצו ולא הרהינו
אצלו, דמחוסר גוביינא שהיה
דהא רבא אית ליה ההוא טעמא בסמוך ואפ"ה קאמר רבא לרב נחמן והא תניא כוותיה דרבי אמי ותירץ ה"ר שמואל בר' חיים מוורדי"ש
תוס' חד מקמאי
דדייק מאבל לא לאשה ומחיים לא איצטריך דפשיטא אלא לאחר מיתה קאמר דאין יוצאין לאשה משום דהדין עמו: הבעל מוציא מיד
עומד החמץ בביתו של ישראל
איתמר המכנסת שום
ואין לנכרי עליו אלא שעבוד,
הלקוחות. פי' בקונטרס דאפילו מתה היא מוציא הוא מיד הלקוחות משמע מתוך פירושו דכל זמן שהאשה חיה אין הבעל יכול להוציאם
כשבא עת ביעורו מפקיע
לבעלה הוא אומר (כלי)
איסור החמץ את שעבוד
[דמים] אני נותן והיא אומרת
כשמכר הוא עצמו אלא כשמתה האשה דאז יורש כחה והיא היתה יכולה למחות בחיים ותימה הוא דכיון שהמכירה קיימת כל זמן
הנכרי וחייב ישראל לבערו,
כלי אני נוטלת רב יהודה
שהאשה שותקת למה תוכל לבטל מכירתו במחאתה על חנם דמחיים אין לה בהם כלום ועוד דאפילו אם האשה תוכל להוציא מחיים
והא דתנן בפסחים (ל:) נכרי
אומר הדין עמה משום שבח
נראה דאין הבעל יכול להוציא אחר מיתה ולא אמרינן דבמקום אשתו קאי כיון שמכר בעצמו כדמשמע בפרק מי שהיה נשוי (כתובות
שהלוה לישראל על חמצו מותר
בית אביה והלכתא כותיה
בהנאה לאחר הפסח, מוקי
וכ"ש אם אמרה דמים אני
דף צא:) גבי ההוא גברא דזבין כתובתה דאימיה
בטובת הנאה אמר אי אתיא אם ומערערה לא מפצינא לך שכיבא אימיה אתא איהו
לה רבי התם בשהרהינו אצלו,
נוטלת שהדין עמה משום
וקא מערער סבר רמי בר חמא איהו במקום
אימיה קאי א"ל רבא נהי דאחריות דאימיה לא קביל עילויה אחריות דידיה קביל
שנתנו במשכון ביד נכרי, דלא
דינא ולא משום שבח בית
עילויה ונראה כפר"ח דאין המקח קיים כלל
אפי' שעה אחת דתקון רבנן שלא תהא אשה צריכה לטרוח ולחזר להוציא מיד
מחוסר גוביינא ולא שעבוד
אביה תניא כותיה דרב יהודה
אלא קנייה ממש (ב"ק צ.
המכנסת שום לבעלה אם
הלקוחות אחר מיתת הבעל דלא דמי לאשה הטורפת מנכסים משועבדים לכתובה דהתם הויא מכירה דשמא לא תהא אשה
רצה הבעל למכור לא ימכור
וכעי"ז כתובות ונדרים וגיטין
צריכה לטרוח שיפרעו לה כתובתה או תטרוף
מבני חרי אבל היכא שאין יכולים לסלקה בשאר נכסים תקנו שהמקח בטל לאלתר:
שם ולעיל מו.). ושחרור, עשה
מכרו שניהם לפרנסה היה
פוסל
עבדו אפותיקי ושחררו הלוה,
מעשה לפני ר"ג ואמר הבעל
משוחרר וגובה זה חובו
מוציאמידהלקוחות.כתבהרב
ממקום אחר (ב"ק צ. וכתובות
אלפס הא מילתא דר"ג בעיא ולא אפשיטא שפיר ולא עבדי' בה עובדא ואבא מרי ז"ל כתב מכרו שניהם לפרנסה כיון שלקח מן האיש וחזר ולקח האשה. וכ' רש"י לא מבעיא אשה עצמה שמוציאה מן הלקוחות אפי' בחיי
נט:) או: ופקע ממונו של
בעלה כיון שיכולה לומר בשעת גביית כתובה כלי
מלוה (לעיל מו.).