אלמנה לכהן
גדול
פרק שביעי
יבמות
ע.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
אבל
דיימא מיניה אע"ג דדיימא נמי מעלמא בתר דידיה שדינן
הכי גרסינן ה"ד
אילימא דדיימא מניה ולא דיימא מעלמא צריכא
נ א מיי' פ"ו מהל'
א) קדושין ד., ב) [עי' תוס'
לעיל כב: ד"ה בן ותוס' ב"ב
תרומות הל' יב יג
ליה. פי' דיימא מיניה שבא עליה בודאי ודיימא מעלמא
למימר דתיכול אלא לאו דדיימא נמי מעלמא: לא כ"ש. דאי דיימא
קט. ד"ה כיון עוד שם קטו.
סמג לאוין רצ טוי"ד סי'
מיניה ומעלמא דבתריה דידיה שדינן ליה: ומתני' בדלא דיימא כלל.
היינו שם רע דאי דיימא מיניה נמי שם רע בעלמא א"כ מאי מייתי
ד"ה בן], ג) [לעיל כב: וש"נ
שלא:
א ב מיי' פ"ז שם הל' י
רבא ממתני' דהתם בא
עליה
ודאי משום הכי בתר דידיה
מקמי הכי לאו מניה ולאו מעלמא הלכך איצטריך לאשמועינן דתאכל
ועמ"ש שם], ד) [לעיל
סב:], ה) [לעיל מה.],
יב סמג לאוין רצח טור
דאמרינן בהך ביאה נתעברה: בני
שדינן ליה:
ו) [מלשון והאדם ידע את
יו"ד שם:
אבל דיימא מניה אע"ג דדיימא מעלמא
בנים הרי הן כבנים. בפ' הבא על
ב ג מיי' שם הלכה יג:
חוה אשתו בראשית ד ועי'
הדרן עלך אלמנה
ג ד מיי' פט"ז מהל'
יבמתו (לעיל סב:): כמאן כר"ע.
תוי"ט], ז) [צ"ל אליעזר ועי'
בתריה דידיה שדינן ליה אמר רבא מנא
תוס' סוטה כד. סד"ה ורבי
איסורי ביאה הלכה ג
מתניתין דקתני עובד כוכבים ועבד
הערל.
אמינא לה דקתני ילדה תאכל היכי דמי
פי' בקונט' שמתו אחיו
יונתן וע"ע תוס' מנחות יז:
סמג לאוין קיט טוש"ע
הבא על בת ישראל הולד ממזר:
ד"ה מאי האכל], ח) חגיגה
אילימא דדיימא מניה ולא דיימא מעלמא
אה"ע סימן ה סעיף ב:
מחמת מילה וכן נראה
ד ה מיי' פ"ז מהל'
משום רבינו. רבי. ואע"ג דשמעינן
ד: לקמן עב: עד.,
דלא דמי לערלה שלא בזמנה דמיבעיא תרומות הלכה י טור
צריכא למימר דתיכול אלא לאו דדיימא נמי
ט) זבחים פב: קדושין ד.,
דפליג אדר"ע בפ' ר"ג (לעיל נב:)
לן בגמ' (לקמן דף עא.) אי הויא ערלה
י) [דברים ז], כ) [שם כג],
יו"ד סימן שלא:
מעלמא ומה התם דלהאי איסורא ולהאי
דאמר אין דברים הללו אמורים אלא
ה ו ז מיי' שם פ"ז הלכה
ל) [עי' תוספות פסחים
דהתם כיוצא בו לא הוי בר מילה
איסורא בתריה דידיה שדינן ליה הכא דלהאי
❖
❖
כח: ד"ה ערל],
ה:
לדברי ר"ע וליה לא ס"ל אפ"ה בעובד
בשום מקום אבל אחר ח' אע"ג דאי
איסורא ולהאי היתירא לא כל שכן א"ל אביי
כוכבים ועבד מודה כדאמר בהחולץ
אפשר לו למול מפני הסכנה הוי ערל
לעולם אימא לך כל היכא דדיימא מעלמא
(לעיל מה.) עובד כוכבים לא תתחתן י)
כיון שהגיע הזמן תדע דלא פשיט ליה
הגהות הב"ח
תורה אור השלם
ועבד לא תהיה קדשה כ): כוזא. כלי
אע"ג דדיימא מניה אמר רב הולד ממזר
בגמ' מטומטום שאין אוכל בתרומה
(א) רש"י ד"ה הערל כהן
1. אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ
קטן כלומר ממזר שהוא גרוע: כדא.
ומתני' בדלא דיימא כלל: העבד פוסל
ערל שמתו: (ב) ד"ה ואם
אערלה שלא בזמנה אע"ג דאין חייב
אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ
כלי חשוב כלומר כהן גדול:
נשתייר וכו' עטרה (שורת
בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ
משום ביאה כו': מ"ט אמר קרא האשה
לקרוע ולמול כדמוכח בגמרא (שם:)
ל)
1
בשר המקפת) תא"מ ונ"ב
תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא
הדרן עלך אלמנה
דקאמר זכריו דאיתנהו בשעת אכילה
וילדיה תהיה וגו': ממזר פוסל ומאכיל: ת"ר
ס"א שורש בשר
שמות כא ד
בְגַפּוֹ:
❖
המוקפת כו':
2. וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה
וליתנהו בשעת עשיה משכחת לה
וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע
הערל. כהן
א) 2
א
ב)
שמתו אחיו
(א)
אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין
בטומטום שנקרע ביני ביני ונמצא
זרעה מנין ת"ל וזרע אין לה מכל מקום אין לי
מחמת מילה: נשיהם
לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ
זכר דלא קרינן ביה בשעת עשיה
כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ
מוסף רש"י
אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל וזרע אין
ועבדיהם יאכלו. דהא משום ערלות
המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו
תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל
וטומאה לא נפקי מכלל כהנים אלא
לה עיין עלה והא אפיקתיה לזרע זרעה
אין לי אלא זרעה.
ויקרא כב יג
בּוֹ:
ג)
דלא מיחייב לקרוע ולמול ובפ"ק
3. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא
אין לי שיעכב על בת
דאינהו גופייהו מחסרי תקנתא:
זרע זרעה לא איצטריך קרא בני בנים
ד)
דחגיגה (דף ד.) נמי אמר זכורך
כהן מלאכול בתרומה אלא
יֹאכַל בּוֹ: שמות יב מה
נשיהם. של פצוע דכא וכרות שפכה
זרעה מישראל, זרע זרעה
4. וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ
הרי הן כבנים כי איצטריך קרא לזרע פסול
להוציא טומטום ואנדרוגינוס שפטור
מנין. שאם מת בנה ויש
לא יאכלו דשוויוה חללה בביאתן שהרי
תּוֹשַׁב כֹּהֵן וְשָׂכִיר לֹא
מן הראיה ומוקי לה כשביציו מבחוץ
א"ל ר"ל לרבי יוחנן כמאן כר"ע דאמר יש
לו בן אף הוא מעכבה
יֹאכַל קֹדֶשׁ: ויקרא כב י
נבעלה לפסול לה: ואם לא ידעה.
ובירושלמי מייתי ראיה ממתני'
(קדושין ד.). זרע פסול.
5. אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן
ממזר מחייבי לאוין אפילו תימא רבנן בעובד
לא בא עליה אחרי כן והיתה נשואה
כגון ממזר (שם).
וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב
אאחזתו חמה דממתינין לו למול ל'
כוכבים ועבד מודו דכי אתא רב דימי א"ר
ה)
הדרן עלך אלמנה
לו קודם לכן: ואם נשתייר מעטרה.
בַּקּ¢ דָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד
יום דאסור בתרומה משמע דמתניתין
כל שנכרת הגיד. שוב
יצחק בר אבדימי משום רבינו עובד כוכבים
אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל
שנכרת מעטרה ואילך כשר דהתם
איירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה
אינו יורה קילוח זרע אלא
טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר
ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר:
בישרא בעלמא הוא ולא גיד שאין
שופך ושותת ואינו מוליד
תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע:
ובהדיא מחלק בירושלמי בין ערלות
❖
(דברים כג ב). איש איש.
ויקרא כב ד
גיד אלא מעטרה ואילך לצד הגוף.
כ"ג פעמים שפוסל: ת"ר הריני כפרת בן
שלא בזמנה ובין שהגיע זמנו למול אלא
מזרע אהרן והוא צרוע או
עטרה (ב) שורת בשר המקפת
בתי כוזא שמאכילני בתרומה ואיני כפרת
זב, לרבות הערל. שהוא
שסכנה היא לו אלא שבזה חולק על
במקום המילה בגובה ושופע ויורד
כטמא שלא יאכל תרומה
בן
בתי כדא שפוסלני מן התרומה:
הש"ס שלנו דהתם פשיטא ליה דערלות
תוספות ישנים
עד סופה: גמ' תושב ושכיר
אם כהן הוא (חגיגה
שלא בזמנה לא הויא ערלות ואכיל
ד:). תושב. האמור אצל
לא כבני כ"ג פי' [לא]
בתרומה. דכתיב תושב כהן ושכיר
הדרן עלך אלמנה
תרומה, תושב כהן ושכיר
ירבו כמותו עוד. י"מ לא
בתרומה ובש"ס שלנו בעיא היא בגמ'
(דף עא.) ולא איפשיטא: מה תושב
לא יאכל קדש: איש איש מזרע אהרן
לא יאכל קודש (קדושין
בבני בבי"ת פירוש אי אפשי
ד.). זה קנוי קנין עולם.
בו:
זרע פסול לאו דוקא
והוא צרוע או זב לרבות ערל.
ושכיר האמור בפסח. וא"ת באוכל
הערל
נרצע שמיושב אצלו עד
אלא קאי אזרע זרעה דא"ל
וכל הטמאים לא יאכלו
בתרומה
כטמא אצל אכילת תרומה דבהאי
ב
היובל (זבחים פב:)
עבד
דדוקא קאמר דהא כיון
תרומה בטומאת עצמה נילף בהאי
קרא תרומה כתיב דכתיב (ויקרא כב)
נשיהן ועבדיהן יאכלו
בתרומה
עברי הנרצע ביד כהן,
דזרעה פסיל על כרחין
ג"ש דלילקי ולקמן (דף עג:) אמרינן
ואעפ"כ אין גופו קנוי
פסולה היא וא"כ תיפוק לי
ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן
ג פצוע דכא וכרות שפכה הן ועבדיהן יאכלו
דלית בה אלא עשה בשעריך תאכלנו
לו כשאר עבדים כנענים
דלא אכלה משום דנפסלה
הקדשים והיינו תרומה דסגי ליה
לאכול בתרומה (קדושין ד.).
אלא רצה לומר זרע זרעה
ונשיהן לא יאכלו ואם לא ידעה משנעשה
לזה ולא לאחר ואר"י דהך ג"ש לא
ו)
זה קנוי קנין שנים.
פסול אבל היא כשרה
בהערב שמש: שכן חייבין עליו. קרבן
ניתנה אלא לענין פסול האדם האוכל
פצוע דכא וכרות שפכה הרי אלו יאכלו ואי
ד
א"נ נוכל לומר דרוצה
עבד עברי שעתיד לצאת
חטאת אם אכלו פגול או נותר או
כגון ערל ואונן וכיוצא בו אבל לענין
לומר זרעה ממש ומיירי
בשביעית (זבחים פב:)
שלא
זהו פצוע דכא כל שנפצעו הביצים שלו
בטומאת הגוף דכולהו בכרת דהא
בבא עליה מצרי ואדומי
הגיע לו עדיין שש שנים
פסול גופה כגון טומאת עצמה לא
ואפילו אחת מהן וכרות שפכה כל שנכרת
(קדושין ד.). בא שכיר
דאינו פוסלה ומ"מ הזרע
קדשים הוא: קנוי קנין עולם. עבד
אבל קשה דאכתי נילף מבכורים
ולימד על תושב. דעל
פסול הוא:
הגיד ואם נשתייר מעטרה אפי' כחוט השערה
עברי הנרצע ובא הכתוב ללמדך
הדרן עלך אלמנה
שילקה עליה בטומאת עצמה דכי היכי
כרחך חד מינייהו לנרצע
כשר: גמ' תניא א"ר אלעזר מנין לערל
שאין גופו קנוי לכהן זה שיאכילהו
הוא דאתא, ומאחר שנכתבו
פרק הערל. הערל וכל
ז)
ה
דילפינן (שם) בכורים מתרומה משום
שניהם משמעותא דנרצע
הטמאים לא יאכלו בתרומה
בתרומה ככנעני: קנין שנים. סתם
שאין אוכל בתרומה נאמר תושב ושכיר
3
דתרומה קרינהו רחמנא ה"נ ניליף
פ"ה בכ"מ ערל שמתו
מתושב אתיא שהוא מיושב
עבד שיוצא בשש שנים: אילו כן.
בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה
אצלו יותר מן הקנוי לשש
אחיו מחמת מילה. ול"נ
תרומה מבכורים דהא בהעור והרוטב
4
דלא נאמר אלא תושב: הייתי אומר
שנים (שם).
דא"כ אינה מצוה למולו פי'
תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו
(חולין קכ:) גמרינן תרומה מבכורים
למול א"ע לפי שהוא אנוס
תושב זה קנוי קנין שנים. משום הכי
לענין דמשקין היוצאין מהן כמותן:
אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל
והוי כמו מילה שלא בזמנה
איש איש לרבות הערל. מהכא
אסור בתרומה בא שכיר יתירא ולימד
וקשה דבגמ' בעי ערל
אסור בו רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי
ח)
על כרחך דהאי קרא לנרצע אתא
קטן מהו לסוכו שמן של
אמרינן בכל דוכתי (חגיגה דף ד:) דר"ע
הוא אומר 5 איש איש לרבות הערל אמר
תרומה ערלות שלא בזמנה
וכיון דתרי כתיבי מסתברא דתושב זה
מרבה ערל כי טמא ומ"מ איצטריך
מעכבה או לא מעכבה
מר ר"א אומר נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר
המיושב אצלו לזמן מרובה ושכיר זה
ואמאי לא פשיט ממתני'
למכתב ערל בפסח דאי לאו דכתיב
העומד לצאת: אלא דפסח מופני האי
דכיון דמיירי שמתו אחיו
תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר
בהדיא משום מקום שהוא כטמא לא
מחמת מילה א"כ נאנס הוא
שכיר ותושב. דפסח דכתיב לא יאכלו
האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר
הוה מרבינן ליה מאיש איש אע"ג
וכיון שנאנס ערלות שלא
בו: מאי נינהו אי
נימא תושב ושכיר
בזמנה הוא לכן פר"ת דערל
האמור בתרומה ערל אסור בו מופנה דאי
דמילת זכריו ועבדיו מעכבתו בפסח:
ר"ל משומד לערלות [וא"ת
ממש. קנוי קנין
מה לפסח שכן חייבין עליו משום
שנים או נרצע:
לאו מופנה איכא למיפרך מה לפסח שכן
האיך קרי ליה בגמ' לבו
הכא
פגול נותר וטמא. יש ספרים דל"ג
לשמים וי"ל כיון שאנו נמנע
חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא לאיי
למול עבור להכעיס ואינו
טמא דבתרומה נמי איכא איסור
אפנויי מופנה הי מופנה אי דתרומה מצרך צריכי דתניא תושב זה קנוי
ט) ו
מניח למול רק מפני דאגת
טומאה ואית דגרס ליה משום דבפסח
המילה קרינן ביה שפיר לבו
קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים ויאמר תושב ואל יאמר שכיר ואני
לשמים]: פצוע דכא נשיהם
איכא כרת לאוכל בטומאת הגוף
אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כל שכן אילו כן הייתי
לא יאכלו. תימה אמאי
משא"כ בתרומה ובקונטרס נמי פי'
פוסלה בביאתו הא לאו זר
אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם אוכל בא שכיר
ולימד
דחייבים עליו חטאת קאמר והוא הדין
מעיקרא הוא וא"ל משום
על תושב שאף על פי שקנוי קנין עולם אין אוכל
אלא דפסח
מופני
דהוקש לממזר (לקמן עה:)
דהוי מצי למיפרך מכל פנ"ק עכ"ס:
דאין ההיקש רק להורות
האי תושב ושכיר דכתב רחמנא
בפסח
מאי ניהו אי
נימא תושב
ושכיר
אלמא מהיכן הוא פצוע דכא וי"ל
ממש משום
דהוה ליה תושב
ושכיר
איפטר ליה
מפסח והא
קיימא
לן
גבי תרומה דלא אכיל
כיון דנשתנה גופו חשיב
ז
כמו זר מעיקרא:
אלמא