עא:
הערל
פרק
שמיני יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואיבעית
אימא הני
מילי היכא
דלא מעורה.
מעת לעת. כגון שחלצתו חמה אחר חצות היום זה ח' ימים: והתני
פי' שהטבור
יח א מיי' פי"א מהלכות
א) שבת קלז., ב) [בברייתא
פרה אדומה הלכה ג
לא מצאתי אלא רבי שמלאי
לודאה. שם חכם: יום הבראתו כיום הולדו. צריך להמתין שמונה
אין מעורה לאמו אבל מעורה מחייא חיי ממה שאמו
❖
אוכלת: ערל מקבל הזאה שכן מצינו כו'. תימה לר"י מה ראיה
סמג עשין רס:
דריש הכי בנדה ל: ובכן
ימים: מאי לאו. הכי קאמר מה יום הולדו לא בעינן מעת לעת
מלת והתניא בעי תיקון
אף יום הבראה לא בעי מעת לעת: לא עדיף יום הבראתו כו'.
צריך למה לא יקבל הזאה אפילו לרבי
עקיבא דמרבה (לעיל דף ע.)
ואולי צ"ל והאיתמר],
ג) נדה ל:, ד) [זבחים קיח.],
לערל כי טמא דהא טמא מקבל הזאה
והא דתנא לודאה יום הבראתו כיום
תורה אור השלם
ה) שבת קלז. לעיל מז:,
מעת לעת והתני לודאה יום הבראתו כיום
כדאמר בפרק דם חטאת (זבחים דף
הולדו הא אתא לאשמועינן שצריך
א)
ו) צ"ל ואמר, ז) [לעיל מז:
1. וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן
להמתין עד יום שמיני: דכאיב ליה
צג.) מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי
שבת קלז.], ח) [וכן הוא
הולדו מאי לאו מה יום הולדו לא בעינן מעת
בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן
להדיא בגמרא דילן יומא
וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח
עיניה לינוקא ואיתפח. בין עשיה
נדה מזין עליה והיא טהורה:
לעת אף יום הבראתו לא בעינן מעת לעת לא
כח: קיים אברהם אבינו
ודלמא פסח הבא בטומאה
יהושע ד יט
יְרִיחוֹ:
לאכילה ואין נותנין שבעה ימים אלא
2. וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל
עדיף יום הבראתו מיום הולדו דאילו יום
אפילו עירובי תבשילין],
❖
הוה. תימה אם כן קרא למה לי
ט) [שבת קד.],
למי שחלצתו חמה: חבושין. בשעת
בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח
הולדו לא בעינן מעת לעת ואילו יום הבראתו
בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם
דבפרק בתרא דזבחים (דף קיח.)
עשיה ומצות מילה מוטלת עליהם
בעינן מעת לעת רב פפא אמר כגון דכאיב
לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת
דייק רבי שמעון דאף צבור לא
ולא על אחרים והם אינן יכולין
יהושע ה י
יְרִיחוֹ:
הגהות הב"ח
ליה עיניה לינוקא ואיתפח ביני וביני רבא
3. בָּעֵת הַהִיא אָמַר יְיָ
הקריבו אלא פסחים וחובות הקבוע
לעשות את פסחן ושחט שלוחן עליהם
(א) רש"י ד"ה הזאה וכו'
אמר כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית
אֶל יְהוֹשֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ
להם זמן מדכתיב (יהושע ה) ויעשו
ואשמעינן קרא שאם יצאו בשעת
מפי מורי הזקן: (ב) ד"ה
חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל
האסורין רב כהנא בריה דרב נחמיה אמר
אכילה מילת בנו מעכבתו: כגון
את הפסח בגלגל למה לי קרא אלא
ל"א מאי וכו' אלא לעיכוב
אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית:
סוף מילה הס"ד ואח"כ
שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור.
יהושע ה ב
הא קמשמע לן דחובה דהוי כעין
כגון טומטום שנקרע ונמצא זכר ביני וביני
❖
4. כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם
מ"ה סוף מילה:
פסח קריב דלאו כעין פסח לא קריב
וכבר עברו שבעה ימים ומההיא
רב שרביא אמר כגון שהוציא ראשו חוץ
הַיֹּצְאִים וְכָל הָעָם
ורבנן ההוא מיבעי ליה כדר' יוחנן
שעתא הוה ליה ולד דקיימא לן
הַיִּøדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ
לפרוזדור ומי חיי ב) והתניא ג) כיון שיצא לאויר
במסכת נדה (דף כט.) יצא ראשו מוסף רש"י
משום רבי בנאה דערל מקבל הזאה
בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא
❖
העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח שאלמלא
יהושע ה ה
מָלוּ:
ואמר רבינו יצחק דעדיפא קמשני
הרי הוא כילוד והשתא בין עשייה
יום הבראתו כיום
כן אין יכול לחיות אפילו שעה אחת הכא
הכא דתניא בהדיא שעשו פסחיהם
לאכילה יצא הגוף דהויא ליה זמן
הולדו. ממתינין לו כיום
בטהרה: לא ניתנה פריעת מילה
במאי עסקינן כגון דזנתיה אישתא אישתא
הולדו (שבת קלז.). ערל.
מילה: והתניא. בהמפלת במסכת
תוספות ישנים
שנטמא במת, מקבל
דמאן אילימא אישתא דידיה אי הכי כל
לאברהם אבינו. ומ"מ אברהם פרע
נדה פיו סתום וטבורו פתוח וכיון
הזאה. וטהור מטומאת
לא עדיף יום הבראתו
מילתן אע"ג דלא נצטווה כדאמר
שיצא לאויר העולם נפתח הסתום
שבעה בעי אלא דזנתיה אישתא דאימיה
מיום הולדו והאי דקאמר
מת ליגע בקדשים, ויליף
יום הבראתו כיום הולדו
מהכא דכתיב ויעשו את
פיו ונסתם הפתוח טבורו: אין יכול
בב"ר ח) (פ' ס"ד [מ"ז]) דאפי' עירוב
ואיבעית אימא ה"מ היכא דלא מעוי אבל
היינו לענין דצריך להמתין
הפסח בגלגל, דמשמע
לחיות. משום דלא יניק: דזנתיה
תבשילין קיים וא"ת אם לא ניתנה
שבעה: ערל מקבל הזאה
שעשאוהו כהלכתו במילה
היכא דמעוי מחייא חיי אמר ר' יוחנן משום
ד)
אישתא. החולי זן את החולה: אי
פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה
פי' ערל שנטמא במת
בטהרה, ורובן ערלים היו
רבי בנאה ערל מקבל הזאה שכן מצינו
א
מקבל הזאה ואצטריך לר'
במדבר, דכתיב לא מלו,
נימא אישתא דידיה. שאחזתו חמה
הא כתיב (ויקרא כז) אלה המצות
עקיבא דאמר דמרבה ערל
ואמרינן בעשרה בניסן
באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים
וכשיצא חלצתו: כל שבעה בעי
שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה
ט)
כטמא וסד"א דכיון דגם
שעברו את הירדן לא מהול
שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש
1
לאחר הזאה הוי ערל הוי
משום חולשא דאורחא,
אמתוני. משיצא דהא אמרן יום
ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא
לעולם כי טמא קודם
אלא בחדסרי הוא דמהול,
הראשון בעשרה לא מהילי משום חולשא
הבראתו כיום הולדו: מעוי. צועק
ויהושע אסמכיה אקרא:
ואשתכח דטמאי מתים
הזאה: א"כ מאי שוב.
בקונטרס
דאורחא הזאה אימת עביד להו לאו כשהן
גרס אם כן מאי שוב.
כמו עוי עוי ולא אשגחו ביה בפרק
שהיו בהם, שהרי רובן
ופריך תלמודא ומאי שנית
טמאי מתים היו, שמתו
ומשני לאקושי סוף מילה
בתרא דיומא (דף עז.): ערל. ישראל
ומאי שנית בעיא באנפי
ערלים ודלמא לא עבוד פסח כלל לא ס"ד
אבותיהם כל ארבעים שנה
לתחלת מילה וכו'. י"מ א"כ
נפשה היא ומשני לאקושי ול"ג אלא
שנטמא במת מקבל הזאה ליטהר
דכתיב ויעשו את הפסח מתקיף לה מר
במדבר ונטמאו בהם, ואם
מאי שוב ומאי שנית וגרסי
2
לאקושי ולא ודלמא ור"ח מפרש דמאי
מטומאתו וכשימול אינו צריך לחזור
לא קבלו הזאה ונטהרו
ודלמא לאקושי סוף מילה
זוטרא ודלמא פסח הבא בטומאה היה
בערלותן אין להם שהות
לתחלת מילה ולא נהירא
שוב ומאי שנית כולה חדא מילתא
ולהזות ואוכל בקדשים ולא אמרינן
א"ל רב אשי תניא בהדיא מלו וטבלו ועשו
להזות משמלו, דהא צריך
דא"כ תלמודא לא משני
הזאת ערלות לא שמה הזאה: שכן
היא וגרסינן ודלמא לאקושי כו'
להפריש שלשה ימים בין
מידי מן הקושיא דקאמר
פסחיהן בטהרה אמר רבה בר יצחק אמר
מצינו
באבותינו. בימי יהושע בפסח
ולהכי אתא ולא לפריעה ולגי' זו לא
הזאה להזאה, רביעי חמישי
ודלמא לאקושי לכן נראה
רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו
וששי, וכאן אי לא הזו
כפי' קמא:
משני במסקנא מידי אהך קושיא:
גלגל
שקבלו הזאה מטומאת מת
עד יום אחד עשר בניסן
סוף מילה כו'.
שנאמר בעת ההיא אמר ה' אל יהושע
כשהן ערלים: בעשרה לא מהול.
הק' הר' יצחק
3
הזאה ראשונה לאחר שמלו,
הלבן דהכא דריש משנית ציצין
אותן
שהיו במדבר שהיו ערלים:
עשה לך חרבות צורים וגו' ודלמא הנך דלא
תו לא מטי זמן הזאה
שניה עד יום חמשה
הזאה אימת עבוד. לטומאת מת
המעכבין את המילה והתם (לקמן
מהול דכתיב 4כי מולים היו כל העם היוצאים
. ציצין.
עשר
(זבחים קיח.)
דף עב.) דרשי המול ימול לציצין כו'
שעליהן שרוב צבור טמאי מת היו
רצועות של בשר שנשארו
וכל העם הילודים וגו' א"כ מאי שוב אלא
מן הערלה (שבת קלז.).
ותירץ לו ר"ת דהכא ציצין המעכבין
שנטמאו באבותיהן שכל יוצאי מצרים
לאו לפריעה ומאי שנית לאקושי סוף מילה
עטרה. היא שפה גבוה
את הפריעה קאמר ולר"י נראה
מתו במדבר ואלו הן בניהם כדכתיב
המקפת את הגיד סביב
לתחלת מילה מה תחלת מילה מעכבת אף סוף
דאע"ג דנצטווה אברהם על הציצין
(יהושע ה) ואת בניהם הקים תחתם
וממנה משפע ויורד לראשו
מילה מעכבין בו דתנן אלו הן ציצין המעכבין
ה)
(שם וכעי"ז לעיל מז:).
דריש להו שפיר מקרא דיהושע דהא
אותם מל יהושע והיאך נטהרו לאכול
ואינו אוכל בתרומה.
את המילה בשר החופה את [רוב] העטרה
כי פריך נמי דלמא הנך דלא מהול
פסחיהן אם לא קבלו הזאת שלישי
אם כהן הוא דילפינן שערל
ואין אוכל בתרומה אמר רבינא ואיתימא רב
אין שום חדוש בקרא דיהושע אלא
ושביעי כשהן ערלים או כל אחד ואחד
אסור בתרומה (שם ושם).
ו)
רוב גובהה. לא תימא
מה שכבר נצטווה תחלה ואם תאמר
קבל הזאה לשלישי ושביעי שלו בעודו
ירמיה בר אבא אמר רב ז) בשר החופה את
רוב העטרה דקתני מתני'
אם כן שוב נמי דאיירי בפריעה מצי
במדבר או עכשיו הזו עליהן כולן
רוב גובהה של עטרה ובמדבר מאי טעמא לא
רוב היקפה, אלא אפילו
למימר דנצטווה אברהם והיכי מוכח
יחד בעשור לחדש ובערב הפסח והיו
רוב גובהה במקום אחד
מהול איבעית אימא משום חולשא דאורחא
(שבת קלז:) רוב גובהה של
מינה דלא ניתנה פריעה לאברהם
להן ד' ימים כמשפט בין הזאה להזאה
ואיבעית
אותה שורה (לעיל מז:).
ויש לומר דאין לנו לומר שנצטווה
דאם לא היו מזין עד יום אחד עשר
אלא מאי דכתיב ביה בהדיא כגון ציצין דדרשינן מהמול ימול דמשמע
לאחר מילה נמצאת הזאה שניה מחוסרת זמן. ואית דמפרש להו הזאה
דלציצין אתא ולא לפריעה דהמול ימול משמע דבר המעכב גוף המילה
משום דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ולאו מילתא היא דהא
וה"ק לא ניתנה פריעה לאברהם כיון דלא כתיב בהדיא אלא ליהושע:
אמר רבי יוחנן בפרק האשה במסכת פסחים (דף צב.) לא שנו אלא
מאי טעמא לא מהול. משמע דלא מהול כלל ובפרקי דר' אליעזר
ערל עובד כוכבים אבל ערל ישראל דברי הכל טובל ואוכל מיד את
פסחו לערב ולשון ראשון שמעתי מפי (א) הזקן: א"כ מאי שוב.
(פ' כט) משמע שמלו דקאמר מי מנה עפר יעקב ראה כל
דמשמע זמנא אחריתי אלא לאו ש"מ לפריעה: ומאי שנית. השתא
המדבר שהיה מלא מערלותיהן של ישראל ובמגלת סתרים דרבינו
דדרשת שוב שנית מאי תדרוש ביה: ל"א מאי שוב ומאי שנית אלא
נסים נמי משמע שמלו ולא פרעו דכתב בהו כל אותן ארבעים
לאו לפריעה. ולהאי לישנא גרסינן ודלמא לאקושי סוף מילה כו' ולאו
שנה שהיו ישראל במדבר לא היו פורעים מפני עינוי הדרך:
מאי
טעמא לא מהול כו'. ואם תאמר ואיך היו אוכלים קדשים
לפריעה אתא אלא לעיכוב (ב): סוף מילה. ציצין שנשתיירו שלא
חתך כל הערלה: את רוב גובהה. אע"ג דאין רוב הקיפה:
או אפילו בשר כלל כיון שלא מלו שלא הותר להם בשר
רוח
תאוה אלא על ידי שלמים וערל אסור בקדשים ואפילו אם מלו
ולא פרעו כמו שמשמע בפרקי דרבי אליעזר ובמגלת סתרים מ"מ כיון דנצטוו על הפריעה ולא פרעו כאילו לא מלו דאי לאו הכי
היאך
מדקדק דערל מקבל הזאה מאבותינו וי"ל דיוצאי מצרים מלו ופרעו ואותם אכלו קדשים אבל הילודים במדבר שלא מלו לא
אכלו
קדשים אבל
בבשר
תאוה היו מותרים שלא
נאסרה להם מאחר שאין יכולין לאכול קדשים מידי דהוה
אצבי ואיל דהיכא
דלא אפשר
בהקרבה
שרי בשר תאוה
כדפירש בפ"ק דחולין (דף יז. ושם):
משום