עב:
הערל פרק
שמיני יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אין
נימול אלא ביום. הקשה הר"ר אפרים דאמאי איצטריך פ"ק
מר סבר דרשינן וביום. וי"ו
יתירא דמצי למכתב
ביום השמיני ימול
כז א מיי' פי"ט מהלכות
א) [לעיל סח: וש"נ],
ב) ערכין ג., ג) [תוספתא
פסולי המוקדשין
דקידושין (דף כט. ושם) אותו ולא אותה דאשה לא מחייבא
וכתיב (ויקרא יב) וביום לאיתויי מילה שלא בזמנה. ואע"ג דמשוך
דפרה פ"ד], ד) חגיגה ד:,
הלכה ד ה:
למול את בנה תיפוק לי דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ביום ולא
מהכא לא מיתרבי דהא מדרבנן הוא ובתר הכי תקון כיון דקטן
כח ב מיי' פ"י מהלכות
ה) [לעיל ע. לקמן עד.],
בלילה דמהאי טעמא פטרינן אשה מציצית וי"ל דלר' אלעזר ברבי
שעברה זמנו מתרבי ואע"ג
דשלא בזמנו הוא האי נמי תקנוה רבנן
ו) [חגיגה ד:], ז) שבת קלז.
פרה אדומה הלכ' ו:
כט ג מיי' פ"ז מהלכות
יומא מג. ערכין ג. פרה
כעין דאורייתא: ומר סבר לא
שמעון איצטריך והא דנימול לשמונה
פ"ה מ"ד, ח) [דף עג.],
תרומות הלכה ב
אין נימולין אלא ביום שלא בזמנו נימולין
דרשינן וביום. ולא גמרינן מיניה
לא חשיב זמן גרמא כיון דמשמונה
ט) [ויקרא יא], י) דפרשתא
טוי"ד סימן שלא:
ל ד מיי' פ"א מהלכות
ואילך כל שעתא זמנו הוא כ):
קטן שעברה זמנו ונימול אפי' בלילה
רש"ל ס"א, כ) [וע"ע תוס'
ביום ובלילה מאי לאו בהא קמיפלגי דמר
מר סבר דרשינן וביום. אע"ג
פרה אדומה הלכה יג:
מגילה כ. ד"ה דכתיב],
וכ"ש משוך דמדרבנן הוא: כי הא
סבר משוך דאורייתא ומר סבר משוך דרבנן
❖
לא ה מיי' פ"ג מהלכות
ל) [שבת כד:],
דתניא. בתיובתא דאותביה ר' אלעזר
דמדכתיב ח' ימים דרשינן
ותסברא קטן שעבר זמנו מי איכא למ"ד
מעשר שני הלכה ד:
לב ו מיי' פ"ו מהלכות
(שבת דף קלב.) ולא לילות וביום
לרבי יוחנן דקטן שעברה זמנו מוביום
דרבנן אלא דכולי עלמא משוך דרבנן וקטן
פרה אדומה הלכה ב
דרשינן (שם) אפילו בשבת מ"מ שפיר
השמיני איתרבי דאינו נימול אלא
תורה אור השלם
סמג עשין רלב:
שעבר זמנו דאורייתא והכא בהא קמיפלגי
ביום: נותר בזמנו. ביום שנעשה
דריש מוי"ו דוביום לרבויי כל הני
לג ז מיי' פ"י שם הלכה
1. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל
מר סבר דרשינן וביום ומר סבר לא דרשינן
❖
1
א סמג עשין רלג:
דאין נימולים אלא ביום:
נותר אין נשרף אלא ביום דכתיב
בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
שלא בזמנו נשרף בין ביום בין
ויקרא יב ג
וביום כי הא דיתיב רבי יוחנן וקדריש נותר
(ויקרא ז) ביום השלישי: שלא בזמנו.
2. אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן
בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו
בלילה. וא"ת הא (ד) דרשי'
ששהה שריפתו: לתשעה לעשרה
וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב
מוסף רש"י
לי"א לי"ב. כדקתני בפ' ר' אליעזר
ל) ליתן בקר שני על שריפתו וכיון
נשרף בין ביום בין בלילה ואיתיביה רבי
בַּקּ¢ דָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד
א
ערל. שמתו אחיו מחמת
אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל
דשלא בזמנו הוא למה צריך להמתין
במסכת שבת (דף קלז.) נולד בין
אלעזר לרבי יוחנן אין לי אלא נימול לשמיני
מילה, שהזה. ממי חטאת
טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר
עד הבקר ישרפנו במוצאי יו"ט דכבר
השמשות נימול לתשעה בין השמשות
על הטמא (ערכין ג.). איש
תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע:
שאין נימול אלא ביום מנין לרבות לתשעה
איש, מזרע אהרן והוא
ויקרא כב ד
נעשה נותר מקודם ויש לומר דכיון
של ע"ש נימול לעשרה חל יו"ט לאחר
לעשרה לאחד עשר לשנים עשר (מנין)
צרוע או זב, לרבות את
3. וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר
דלא אפשר לשורפו ביו"ט קבע זמנו
השבת נימול לי"א שני יו"ט של ר"ה
הערל. שהוא כטמא שלא
שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן
בבקר שני: שהזה כו'. איצטריך
תלמוד לומר וביום ואפילו למאן דלא א)דריש
נימול לי"ב: ואפילו למאן דלא דריש
יאכל תרומה אם כהן הוא
עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי:
❖
וא"ו וא"ו וה"י דריש אישתיק בתר דנפק
(חגיגה ד:) דבהאי קרא
במדבר יט יז
וי"ו. כגון ר' אלעזר ברבי שמעון
לאשמועינן דהזאה כשרה אע"ג
תרומה כתיב, דכתיב ובא
א"ל רבי יוחנן לר"ל ראיתי לבן פדת שיושב
דאסור בתרומה וקדשים כי טמא:
דאמר לעיל שלא בזמנו נימול אפילו
השמש וטהר ואחר יאכל
שמותר
בנגיעה דתרומה אינו
בלילה: וי"ו וה"א. כגון והנותר
ודורש כמשה מפי הגבורה א"ל ר"ל דידיה
מן הקדשים, והיינו תרומה
הגהות הב"ח
דסגי ליה בהערב שמש
דין שמותר בפרה. וא"ת מחוסר
איכא ו"ה יתירא: ראיתי לבן פדת.
היא מתניתא היא היכא תנא ליה בתורת
(א) גמ' א"כ נימא בהאי
. הערל והטמא
(לעיל ע.)
כפרה יוכיח שמותר בתרומה ואסור
ראיתי את בן פדת שיושב ודורש את
קרא ולקח: (ב) רש"י ד"ה
פטורים מן הראייה.
כהנים נפק תנייה בתלתא יומי וסברה
בפרה וי"ל דמה למחוסר כפרה שכן
מקראות הללו כמשה מפי הגבורה
אין חייבין לשלוח עולות
לא לישתמיט וכו' מדלא
בתלתא ירחי אמר רבי אלעזר ערל שהזה
ב
ב)
אשכחן הכי שמע מינה
ראיותיהן על ידי שליח
אסור בנגיעת קדשים ואיכא למיעבד
בלשון תנאים. רבי אלעזר בן פדת
הכא משום: (ג) ד"ה הנך
. הכל כשרים
הזאתו כשרה מידי דהוה אטבול יום שאע"פ
(חגיגה ד:)
ק"ו מתרוייהו מה טבול יום שאסור
לאו תנא היה ואמורא היה תלמידו
לקדש. מי חטאת לתת
דפסולים וכו' מיד משמע
שאסור בתרומה כשר בפרה מה לטבול
ג
ד
וכולה סוגיא דפרשתא
אפר על המים (שבת קלז.)
בנגיעת תרומה וקדשים מותר בפרה
של רבי יוחנן והוא רבי אלעזר סתם
לתת מים על האפר בכלי
הכי איתא התם. נ"ב וע"ש
יום שכן ה מותר במעשר אטו אנן לאכילה
ערל שמותר בנגיעת תרומה וקדשים
דמיירי בכל הש"ס בגמ' ורבי אלעזר
חרס (יומא מג.)
לערב
בפרש"י דף מ"ג על איש
קאמרינן אנן לנגיעה קאמרינן ומה טבול
כו' דתו ליכא מחוסר כפרה יוכיח:
סתמא דמשנה וברייתא הוא רבי
מים חיים באפר חטאת
טהור דכתיב גבי הזאה
התם משום דמאיס. ואפי' רבנן
(ערכין ג.).
דצריך למדרש מעין היפוך
אלעזר בן שמוע: תנייה. לתורת
יום שאסור בנגיעה דתרומה מותר בפרה
הדרשה דכתוב הקודם כדי
מכאן שייך לעמוד הבא.
כהנים: טבול יום אסור בתרומה.
מודו התם דפטור ואם תאמר בפ"ק
ערל שמותר בנגיעה אינו דין שמותר בפרה
והזה הטהור. האי טהור
להיות משמע מוציא מיד
דחגיגה (דף ד. ושם) למה לן זכורך
לקמן בהאי פירקא (דף עד:) קראי
משמע דאל"כ לישתוק
יתירא הוא דהא בטהור
תניא נמי הכי ערל שהזה הזאתו כשרה
קאי, מכלל שהוא טמא.
מיניה ע"ש וה"ה הכא:
דרשינן: ומותר בהזאה. להזות על
למעוטי טומטום ואנדרוגינוס כשביציו
ומעשה היה והכשירו חכמים הזאתו מיתיבי
(ד) תוס' ד"ה שלא וכו' הא
שיוצא מכלל טומאה (יומא
מבחוץ תיפוק לי דערל הוא דפטור
טמא מת כדאמר לקמן בשמעתין ח)
❖
דדרשי':
מג:) או: טהור כל דהוא
ג) טומטום שקידש קידושו פסול מפני שהוא
וי"ל דטומטום כיון דלא אפשר למול
לימד על טבול יום שכשר בפרה:
משמע דהא קרא יתירא
ספק ערל וערל פסול לקדש ואנדרוגינוס
הוא, דכתיב לעיל מניה
אנן באכילה קאמרינן. בתמיה וכי
לא מאיס ולא מיפטר מטעם ערל
ולקח אזוב וטבל במים איש
מוסף רש"י (המשך)
שקידש קידושו כשר רבי יהודה אומר אף
א"נ ה"פ התם משום דמאיס וחשיב
אנן לאכילה דפרה אדומה קמרבינן
טהור, והוה ליה למכתב
התם לר' עקיבא ערל כי טמא אבל
ליה דתיפרוך תאמר בערל שאסור
והזה על הטמא, לימד
אנדרוגינוס שקידש קדושיו פסולים מפני
ומאה לבטל ואין בטלין
על טבול יום שכשר
ברוב, משא"כ במעשר
לרבנן לא ולרבנן איצטריך זכורך
באכילת מעשר לפיכך אסור בפרה:
שספק אשה ואשה פסולה מלקדש קתני
בפרה. דאשכחן טבול יום
דבטיל ברוב ולא בעי אחד
חוץ
מחש"ו.
לנגיעה. בעלמא קשרינן ליה ובנגיעה
למעוטי טומטום:
ומאה (ב"מ שם). וטעונין
דאיקרי טהור למעשר,
מיהא ערל וספק ערל פסול מלקדש אמר
רחיצת ידים. לפי שהשני
דכתיב ורחץ במים וטהר
פי' הקונט' דדרשינן ואסף איש ולא
ליכא לאקשויי תאמר בערל שאסור
רב יוסף האי תנא תנא דבי רבי עקיבא הוא
(זבחים יז:). התרומה
עושה שלישי וידים גזרו
קטן ואי אפשר לומר כן דבפרק טרף
בנגיעת מעשר דהא אפילו בנגיעת
והבכורים. בכורים קרויין
עליהם טומאת שני לפיכך
ד)דמרבי ליה לערל כטמא דתניא ה)ר"ע אומר
בקלפי
דריש בהדיא
קדשים מותר והכי דרשינן ומה טבול
תרומה, דאמר מר (מכות
(יומא דף מג. ושם)
פוסלות את התרומה אם
איש איש לרבות הערל אמר רבא הוה
יז.) ותרומת ידך אלו
לא נטלן (חגיגה שם) ושני
2
איש להכשיר זר טהור להכשיר האשה
יום שאסור בנגיעה דתרומה כדגמרי'
הבכורים, לכך הן כתרומה
עושה שלישי בתרומה, מה
יתיבנא קמיה דרב יוסף וקשיא לי לא
והניח מי שיש בו דעת להניח פרט
לקמן (דף עה.) מבמים יובא וטמא
שאין כן במעשר שאין טעון
(חגיגה יח: וכעי"ז ב"מ
הנך
לישתמיט תנא וליתני הערל והטמא ולימא
לחש"ו: דפסולים התם כשרים
עד הערב ט) והכא נגיעה היא דבכלי
נב:). חייבין עליהן
רחיצת ידים לפירות, דאמר
מיתה. זר או כהן טמא
מר הנוטל ידיו לפירות הרי
הכא. ומכשיר טפי בקטן משום דאתי
משתעי קרא וקאמר דבעי הערב
ר' עקיבא היא ולא והא קתני ו)הערל והטמא
לכלל איש: דשקיל חד ויהיב
האוכלן במזיד (ב"מ שם) זר
זה מגסי הרוח (ב"מ שם).
שמש: מותר בהזאה. דפרה: ערל
פטורים מן הראייה התם משום דמאיס ואזדו
והערב שמש. אם נטמא
האוכלן מזיד, דכתיב ומתו
חד. פי' אותו שנותן האפר בתוך
שמותר כו': שקידש. שעירב אפר
בו כי יחללוהו וסמיך ליה
טומאה דאורייתא וטבל,
לטעמייהו דתניא ו הכל ז) כשרים לקדש חוץ
וכל זר לא יאכל קודש,
אינו אוכל בתרומה עד
במים: אנדרוגינוס. מהול שקידש
מי חטאת הוא עצמו יערב המים
מחרש שוטה וקטן רבי יהודה מכשיר בקטן
וכל הענין מדבר בתרומה
שיעריב שמשו (חגיגה שם).
ונתן
ולא ונתנה.
והאפר יחד:
קידושו כשר שאפי' אשה כשרה לקדש
(חגיגה שם). וחומש.
מה שאין כן במעשר.
ופוסל באשה ובאנדרוגינוס מאי טעמא דרבנן
לרבנן ולקמן ילפינן טעמייהו: רבי
קרא יתירא קדריש ולא דריש מדכתב
האוכלן שוגג דכתיב (ויקרא
אין מיתה ואין חומש ואין
דכתיב ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת
כב) ואיש כי יאכל קדש
אסור לזרים שהרי כל
עקיבא. בריש פירקין (דף ע.): איש
ונתן ולא ונתנה שהרי כל התורה בלשון
3
בשגגה ויסף חמישיתו עליו
עצמו נאכל לזרים, וחומש
הנך דפסלי באסיפה פסולין בקידוש הנך
איש מזרע אהרן וגו'. מדרבי לערל
זכר נאמרה:
(שם). ואסורים לזרים.
שמוסיף בפדיונו לא איירי
לימד
בלאו (שם) בלא יאכל,
הכי בחומש כי האי גוונא,
גבי טמאים שמע מינה דכי הדדי
דכשרין באסיפה כשרים בקידוש ורבי יהודה
ואצטריך למתנייה משום
דאין בתרומה פדיון, ונכסי
נינהו ואפילו לנגיעה דתרומה אסור:
אמר לך א"כ נימא (א) קרא ולקח מאי ולקחו דאפי' הנך דפסולין התם כשרים
דבעי למיתנייה מה שאין
הדיוט נמי לא הוי לקנות
לא לישתמיט. אם איתא דר' עקיבא
כן במעשר, דאפילו איסור
בו עבדים וקרקעות, דלא
הכא אי הכי אשה נמי 3 ונתן ולא ונתנה ורבנן אי כתיב ולקח ונתן הוה אמינא
ליכא (ב"מ נג.). והן
ניתן אלא לאכילה ושתיה
לכל מילי ערל כטמא משוי ליה לא
שקיל חד ויהיב חד כתב רחמנא ולקחו ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה"א
ז
נכסי כהן. לקדש בהן
וסיכה, ואין טעון רחיצת
לישתמיט תנא בעלמא דליתני לענין
ידים, שאין השני פסול בו
את האשה וליקח בדמיהן
דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפי' שקלי תרי ויהיב חד
מגע טומאות הערל והטמא כי הדדי
עבדים וקרקעות ובהמה
לעשות שלישי, ואין טעון
והזה
הערב שמש, דקי"ל טבל
טמאה (חגיגה שם) משא"כ
ונימא ר"ע היא מדלא אשכחן
ועלה אוכל במעשר (שם).
במעשר, סתם משנה כר'
הכי (ב) הכא משום חומרא דפרה היא אבל לענין מגע תרומה ערל מותר: דמאיס. ליראות
בעזרה: ואזדו לטעמייהו. ר' יהודה
מאיר דאמר מעשר ממון
עד כאן שייך לעמוד הבא.
ורבנן דאיפליגו לעיל באנדרוגינוס: הכל כשרים. כל הטהורים כשרין לקדש מי חטאת אפי' אשה אבל ערל וטמא לא רבי: ולקחו לטמא.
גבוה הוא והמקדש בו
לא קידש (ב"מ שם).
בתר אסיפת אפרה כתיב הך עבודה דקידוש ואין עבודה מפסקת בינתים: הנך דפסולים באסיפה פסולים לקידוש. והתם (יומא דף מג.)
ועולין באחד ומאה.
דרשינן ואסף איש ולא קטן טהור להכשיר את האשה. וליכא למדרש איפכא איש ולא אשה טהור ואפי' קטן דאמר בפרק טרף בקלפי
אבל בפחות אין עולין אלא
(שם דף מב:) כל הפרשה כולה משמע מוציא מיד משמע (ג) וע"כ סוגיא י)דשמעתתא הכי איתא התם: אם כן. דההוא אסיפה נקט לגבי מקדש
כל החולין אסור לזרים
(חגיגה שם) צריכין אחד
היכי דכתב באסיפה ואסף לשון יחיד: אפילו
הנך דפסולין התם. כגון קטן: דשקל חד. אפרה ויהיב חד מים:
לכתוב ולקח לטמא
כי
הטהור