הערל פרק
שמיני יבמות
עג.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
לימד
על טבול יום שכשר בפרה. וא"ת מהיכא תיסק אדעתיה
הטהור. שטהרתי
לך
כאן מכלל שהוא
טמא לדבר אחר כגון טבול
לד א מיי' פ"א מהלכות
א) יומא מג: זבחים יז:,
ב) ב"מ נב: בכורים פ"ב
פרה אדומה הל' יג:
יום שטמא לתרומה דאי ס"ד טהור ממש לישתוק קרא מיניה ואנא
לפסול דאי משום דחטאת קרייה רחמנא הא לא דמי
לה ב מיי' פ"ג מהלכות
מ"א חגיגה יח: [חלה פ"א
ידענא דטמא אסור בפרה דהא חטאת קרייה רחמנא אלא מאי טהור
הזאה לשאר עבודה שהרי הזר כשר בה וי"ל מדקפיד קרא אהנחה
מ"ט], ג) [סוכה נד. וש"נ],
מעשר שני הלכה ד
טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דמיקרי טהור דכתיב (ויקרא יד)
במקום טהור וא"ת והיכי ילפינן מהזאה להכשיר טבול יום בשאר
ד) בכורים פ"ב מ"ב,
סמג לאוין רסב רסג:
לו ג מיי' פ"ג מהלכות
ה) [פסחים לו: ושם איתא
ורחץ במים וטהר: אנינות. גבי
עבודות דפרכינן מה להזאה שכן זר
ואסורין לאונן], ו) [דברים
בכורים הלכה ה ופ"ד
והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא
כשר בה וי"ל דאפ"ה כיון דעיקר
מעשר כתיב ולא בפסח ומיניה ילפינן:
א)
1
יג], ז) [ע"ב], ח) רש"ל,
הלכה יד:
לז ד מיי' פ"ב מהלכות
מיתה. טמא האוכלה כדכתיב (שם
טהרה בהזאה אתיא ואכשר בה
ט) [צ"ל החלה והתרומה],
טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה
א
י) רש"ל, כ) [ב"מ צ.],
מעשר שני הלכה א:
רחמנא טבול יום כל שכן בשאר
כב) ומתו בו כי יחללוהו ובכורים
בעו מיניה מרב ששת ערל מהו במעשר כי
לח ה מיי' פ"ב מהל'
ל) גליון, מ) [ועי' תוספות
עבודות וא"ת ואימא לרבות מחוסר
כתרומה דאמר מר (מכות יז.) ותרומת
❖
היכי דיליף פסח ממעשר לענין אנינות
מנחות טו. ד"ה לחם],
בכורים הלכה א
ידך אלו הבכורים: וחומש. זר
כפורים שהעריב שמשו דלא מחסר
ופ"ג הלכה ה:
ו)
יליף נמי מעשר מפסח לענין ערלות או
לט ו מיי' פי"א מהלכות
ב
אלא כפרה לחודה אבל טבול יום לא
האוכלן בשוגג אבל במעשר שני לא
מעשר שני הלכה א
דלמא חמור מקל יליף קל מחמור לא יליף
תורה אור השלם
ואמר ר"י דמוקמא קרא בטומאה
דהא זרים אכלי ליה ואין חומש אלא
ופ"ג מהלכות בכורים
אמר להו תניתוה התרומה והבכורים
ב) ג
1. וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל
הלכה י:
בפודה את מעשרו: והן (הן) נכסי
דכתיבא בהאי פרשה כגון טומאת
מ ז מיי' פ"ג מהלכות
חייבים עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים
הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי
כהן. לקדש בהן את האשה וליקח
מת דלא שייך כפרה והכי אמרינן
מעשר שני הלכה ה
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ
והן נכסי כהן ועולין באחד ומאה וטעונין
בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה
בזבחים בפ"ב (דף יז: ושם) דמאן
ופ"ג מהלכות בכורים
בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס
הלכה ה:
אבל מעשר לא ניתן אלא לאכילה
דמכשיר מחוסר כפרה קסבר טומאה
רחיצת ידים והערב שמש הרי אלו בתרומה
בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר
❖
מא ח מיי' פי"א מהלכות
בָּעָרֶב: במדבר יט יט
ושתיה וסיכה ואין אשה מתקדשת
דכל התורה כולה דבכל טבול יום
ובבכורים מה שאין כן במעשר ואם איתא
מעשר שני הלכה ח:
מב ט מיי' פ"ג מהלכות
בו וסתם משנה ר"מ דאמר (ב"ק דף
מכשיר אפילו הוא מחוסר כפרה ומאן
ניתני ערל אסור בהן מה שאין כן במעשר
❖
מעשר שני הלכה ב:
סט:) מעשר ממון גבוה הוא ואע"ג
דפסל קסבר טומאה דאותה פרשה
גליון הש"ס
ג) תנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר שייר
דקולא הוא לגבי תרומה ובכורים
היינו טבול יום דמת ח)[דלא בעי כפרה]
גמ' משא"כ בתרומה. עי'
דקא תני סיפא ד) יש במעשר ובבכורים $ מה
❖
אפ"ה חשיב ליה והכי נמי אמרינן
אבל דזב ומצורע ויולדת אפי' העריב
מנחות טו ע"א תד"ה לחם:
תוספות ישנים (המשך)
שמשו לא: קל מחמור לא יליף.
שאין כן בתרומה ד שהמעשר ה והבכורים
בב"מ פ' הזהב (דף נג.) דקולא הוא:
בתרומה ובכורים דלא הוי
טעונין הבאת מקום וטעונין וידוי ואסור
באחד ומאה. אבל מעשר בטל ברוב
וא"ת מאי מיבעיא (א) ליה פשיטא
ו
ה) ז
במעשר ותימה דבפרק
הגהות הב"ח
ולא בעי אחד ומאה: וטעונין רחיצת
דהיכי נילף קל מחמור וי"ל דמספקא
לאונן ורבי שמעון מתיר וחייבין בביעור
האיש מקדש (קדושין נב:)
ח
(א) תוס' ד"ה קל וכו'
דחיק לאשכוחי סתם משנה
ידים. אפילו הן פירות דסתם ידים
להו הא דיליף פסח ממעשר אי בג"ש
ור"ש פוטר ואילו ט אסור לבער מהן בטומאה
מיבעיא להו פשיטא:
דסבור דמעשר שני ממון
שניות הן מדרבנן ופוסלות את
דממנו יליף ילפינן נמי מעשר מפסח
(ב) ד"ה מה וכו' למעוטי
גבוה הוא ואמאי לא פשיט
ואוכלן
❖
מבו א"ש:
התרומה אבל מעשר וחולין קי"ל
אע"ג דהוי קל מחמור או בק"ו יליף
מהך מתני' ונ"ל והן נכסי
כהן ליקח בהן בהמה
(חולין דף קו.) הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח: והערב שמש.
ולא בג"ש א) א"נ מספקא ליה אי ג"ש מופנה או אינו מופנה:
טמאה עבדים וקרקעות
ואסורים
לזרים. וא"ת כיון דתנא דחייבין חומש אמאי איצטריך
כדילפינן בהאי פירקא (לקמן עד:) טבול יום מותר במעשר ואסור
משא"כ במעשר דלא ניתן
מוסף רש"י
רק לאכילה ולשתיה וסיכה
בתרומה: ואם איתא. דקל מחמור לא יליף ומותר ערל במעשר:
תו למתני ואסורים לזרים ואין לומר משום דבעי למתני משא"כ
❖
ותימה דהא אמרינן לקמן
הובא בעמוד קודם.
הבאת מקום. אבל תרומה נאכלת בגבולין: וטעונין וידוי. בערתי
במעשר דשרי לזרים דהא במסכת חלה (פ"א מ"ט) קתני ט)(התרומה
לא נתתי ממנו למת ליקח
הקדש מן הבית (דברים כו) הנה הבאתי את ראשית [שם] בבכורים:
והבכורים) חייבין עליהן מיתה וחומש ואסור לזרים אע"ג דלא
לו ארון ותכריכים הא לחי
דומיא דמת כגון חלוק
ואסורין לאונן. בכורים: ור"ש מתיר. בכורים לאונן. ולקמן מפרש
מסיים התם משא"כ במעשר ותירץ בערוך ערך טען דאסור לזרים
ז)
תוספות ישנים
ומכנסיים שרי וי"ל דמ"מ
טעמייהו: וחייבין בביעור. בכורים ומעשר שני בשנה השלישית שאם
איצטריך לחצי שיעור דאסור למאן דאמר מדרבנן ולמ"ד מדאורייתא ב)
ליקח בהמה טמאה עבדים
כי היכי דיליף פסח
שהה מעשרותיו שנה ראשונה ושניה מוליכן בשלישית לירושלים ומתודה
עוד פי' לשון אחר ואסור לזרים אפי' ע"י פדיון ואין נראה פירוש
וקרקעות אסור. ולראש"י
ממעשר לענין אנינות.
זה דאין להם פדיון אמרינן לקמן דשייר: נכסי כהן. בפרק הזרוע
נראה דלא קשה מידי דהתם
פירוש משום דילפינן ליה
בערתי הקדש מן הבית וכו' ואם לא הוליכן מתבערין בכל מקום שהן:
בטמא איירי וקאי אלא
בק"ו ומה מעשר הקל
ור"ש פוטר. בבכורים: ואילו אסור לבער מהן בטומאה. לת"ק
והלחיים (חולין קלא.) מפרש למה אמרו בכורים נכסי כהן ליקח בהן
בערתי ממנו בטמא ור"ל
אמרה תורה לא אכלתי
דמקיש בכורים למעשר לכל מילי ה"ל למיתני ואסור להדליק מהן
עבדים וקרקעות ובהמה טמאה משא"כ במעשר שני כדתנן במסכת
ולא נתתי ממנו כשהיה
באוני ממנו פסח חמור
טמא למת וכן פ"ה לקמן
לכ"ש. ותימה מה למעשר
אם נטמאו דאין טומאתן מתירתן להבערה ולא אמרי' אע"ג דלא ניתן
מעשר שני (פ"א מ"ז) ומייתי לה בקידושין בפ"ב (דף נו.) אין לוקחין
ב)
דמעשר דטהור ודאי
שכן טעון כסף צורה וי"ל
מעשר אלא לאכילה ושתיה וסיכה כדכתיב (שם יד) ואכלת הני מילי
בהמה טמאה עבדים וקרקעות ממעות מעשר שני ולכאורה משמע
דילפינן לה ממעשר מג"ש
דחזי לאכילה לא שרי רק
טהור אבל היכא דנטמא דלא חזי לאכילה ידליק בו אלא אסור
דדוקא הני הוא דאסירי אבל ליקח מהן מלבושין שרי וכן תנן במסכת
דממנו ממנו וא"ת ושאר
לאכילה ולשתיה וסיכה:
ועולין באחד ומאה. שאם
קדשים מנא לן דאסירי
לבער בטומאה כדכתיב (שם כו) ולא בערתי ממנו בטמא: משא"כ
מעשר שני (פ"ה משנה יב) ומייתינן לקמן (דף עד.) לא נתתי ממנו
לאונן וי"ל דילפינן מפסח
נפלו תרומה ובכורים בא'
בתרומה דטומאתה מתירתה בהבערה כדיליף לקמן בשמעתין [ע"ב]:
למת ליקח לו ארון ותכריכין משמע הא לחי דומיא דמת נתתי דהיינו
מזאת תורת וא"ת הלא למד
ומאה בטלי משא"כ במעשר
ואוכלן
דמדאורייתא חד בתרי בטיל
מלמד הוא דפסח ילפינן
מלבושים דהכי דייק לקמן גבי סיכה וקשה דבירושלמי אמר בהדיא
ממעשר וי"ל כיון דמלמד
והאי עולין אינו ר"ל
לא נתתי ממנו למת מה אנן קיימינן אם להביא ארון ותכריכין דבר זה אסור לחי ולמת משמע דאסור לקנות מלבושים לחי ובכמה
שתתבטל הסאה של תרומה
קמא א) הוי חולין דמעשר
מקומות תנן במסכת מעשר שני (פ"א מ"ז) דאסור לעשות שום סחורה במעשר ולא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואר"י דמ"ל
שנפלה דודאי היא צריכה
לא הוי קדשים למדין
וחוזרין ולמדין: א) ולא
להרים כדמפרש בבכורות
דהנהו משניות דאסרי אתו כר"מ דאמר (בקידושין דף נב:) ממון גבוה הוא והנך כר"י דשרי דאמר (שם) ממון הדיוט הוא והא דמשמע
(כב:) מפני גזל השבט
נהירא לראש"י דהא איך
בפ"ב דקידושין (דף נד: ושם) דליכא אלא חד סתמא כרבי יהודה אע"ג דההיא דשרי מלבושים אתיא כוותיה מ"מ יש יותר סתמות
וכאן לא שייך להאריך
היה מסופק אם מק"ו
כר"מ עוד נראה לר"י דהמשניות אינן חולקין זו על זו ומן התורה לא אסירי אלא עבדים וקרקע ובהמה טמאה אבל מלבושים שרו
יליף הלא איכא פירכא
מזה: וטעונין רחיצת ידים
כדפרישית מה למעשר שכן
דידים שניות פוסלות את
ומדרבנן אסרו אפילו מלבושים והא דדריש בירושלמי לא נתתי למת י)[אי] ליקח לו ארון ותכריכין לחי נמי אסור אסמכתא בעלמא היא
התרומה משא"כ במעשר
טעון כסף צורה אלא נראה
ואכילת בהמה דשריא במעשר שני בשעת דישה כ) למ"ד ממון הדיוט הוא נראה דבשלא בשעת דישה אסור מיהא מדרבנן ולמ"ד ממון
דודאי ידע שפיר דילפינן
דכל הנוטל ידיו לפירות
מה
גבוה נראה דאסור מן התורה להאכיל לבהמה: שאין כן במעשר. תימה כיון דלקמן (ע"ב) ילפינן בכורים ממעשר דאסורין
פסח ממעשר לענין אנינות
ה"ז מגסי הרוח וא"ת והא
אמרינן (פרה פ"יא מ"ה)
ממש אכן מספקא ליה
לאונן מדאיתקוש למעשר שני נילף נמי מעשר מביכורים שיתחייב מיתה האוכלו בטומאת הגוף ולענין איסור זרות ניחא דבהדיא שריא
אם הג"ש מופנית מכל
כל הטעון ביאת מים מדברי
רחמנא לזרים וי"ל דדרשינן ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב) בו ולא במעשר כדדרשינן ביש מותרות (לקמן פו. ושם) בו ולא במעשר ראשון
צד וילפינן אף קל מחמור
סופרים אסור בתרומה
דאפילו לר"מ דאסר לזרים לא מחייב מיתה ודרשינן נמי בהנשרפין (סנהדרין פד. ושם) בו ולא במעילה והא דמעשר שני בטל ברוב היכא
או אינה מופנית רק גבי
ומותר בחולין ובמעשר
מעשר. אכן אפרש לקמן
ורבי מאיר אומר אף
דאין לו מתירין ולא ילפינן מבכורים דעולים באחד ומאה משום דבכורים גופייהו בטלים ברוב מדאורייתא והא דדרשינן בספרי מאת
בע"ה דפירכא דטעון כסף
במעשר וי"ל דהא דקאמר
מקדשו ממנו אסמכתא בעלמא היא כדאמר בהניזקין (גיטין דף נד: ושם) נפלו ונתפצעו והא הכא דמדאורייתא בטלי ברובא כו' אלמא ערלה
צורה לא מהניא מידי אלא
ר"מ אף במעשר היינו
לגבי אכילת חוץ לחומה
דוקא באכילת מעשר אבל
וכלאי הכרם בטלים ברוב מדאורייתא ועוד בשילהי פירקין (לקמן פב.) גבי שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו דתלינן להקל כשרבו חולין על
אבל לגבי טומאה ואנינות
הכא בנגיעה איירינן דידים
התרומה משמע דבטל ברוב מדאורייתא ומיהו קשה דנילף בכורים ממעשר לענין דלא ליהוי נכסי כהן דהיינו לחומרא ולא מתרומה לקולא
לא שייכא מידי: ב) ואף
שניות פוסלות תרומה
ואם מעשר גופיה הוי מדרבנן הא דאין לוקחין בהמה טמאה ועבדים וקרקעות הוה ניחא אבל אי אפשר לומר כן למאי דפרישית לעיל
במגע אבל לא מעשר:
למ"ד דחצי שיעור אסור
מן התורה וא"כ אין
וטעונים וידוי משא"כ
דמדרבנן אפי' כל מילי נמי אסור (אבל לענין ערל כי קאמר תנא ושייר ק"ק אמאי לא יליף מעשר מבכורים ולמאי דפי' לעיל דאיכא למעוטי
ל)
חידוש לומר הכא דאסור
בתרומה דאינו חייב בוידוי
(ב) א"ש) וא"ת והיכי קתני לענין רחיצת ידים משא"כ במעשר והתניא בפ"ב דחולין (ד' לג:) כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים אסור
בחצי שיעור דאפילו שאר
והאי דקאמר דתרומה אינה
בתרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר"מ וחכמים אוסרים במעשר ואר"י דהתם לאכילה והכא לנגיעה וא"ת וליתני חלה דבכורים ותרומה
איסורים שבתורה נמי. וי"ל
טעונה וידוי היינו דוקא
דאצטריך דסד"א דהכא
באפי נפשה אבל עם
פטור מן החלה ומעשר חייב וי"ל דהא תנן במסכת חלה (פ"א מ"ג) מעשר שני והקדש שנפדו חייבים בחלה נפדו אין לא נפדו לא:
טעונין הבאת מקום. אע"ג דתרומה נמי ילפא מבכורים כדמוכח בהעור והרוטב (חולין קכ:) שמא לענין שתהא טעונה הבאת מקום
בתרומה כיון שאין זה
מעשר אגב גררא טעונה
איסור השוה בכל דהא שרי
וידוי כדאמרי' (מע"ש
וטעונין
וידוי. אע"ג דדרשינן בפ' בתרא דמ"ש (מ"י) וגם נתתיו ללוי זו תרומה אר"י דלא היה מתודה על
אין ללמוד מ):
לכהנים ס"ד דלא מתסר
פ"ה מ"י) וגם נתתיו
התרומה אלא אגב מעשר אבל אם אבד המעשר לא היה מתודה עליה בפני עצמה: וחייבין בביעור. פי' ריב"ן דביעור מעשר לאו
לזרים חצי שיעור ולמ"ד חצי
ללוי לרבות את התרומה
שיעור דרבנן ס"ד דהכא לא
גדולה ותרומת מעשר א"נ
כביעור בכורים דביעור מעשר בשנה ד' וביעור דבכורים לאחר החג כדאמר במכות (ד' יח: ושם) הפריש בכורים קודם החג ועבר עליהן
גזרו משום דאינו שוה בכל
ר"ל טעונים וידוי שוידוי
החג ירקבו ואין נראה לר"י דאין זה ביעור והתם טעמא דירקבו לפי שנראו לקריאה ונדחו וביעור דבכורים הוי כשל מעשר דכי נתנן
(וי"מ) וחייבין עליה מיתה
מעכב במעשר ובכורים
ואינו מעכב בתרומה דהכי
לא מיירי בזר אלא בכהן
לכהן קודם החג או הפרישן לאחר החג יכול לשומרן עד שנה ד' וא"ת תרומה נמי טעונה ביעור כדתנן במסכת מעשר שני (פ"ה משנה ו)
האוכלה (בטומאה): ונכסי
משמע במסכת בכורים
כיצד היה הביעור תרומה ותרומת מעשר לבעלים וי"ל דתרומה א"צ ליה רק ליתנה לכהן והכהן יכול לשומרה כל זמן שירצה אבל
(ירושלמי
דבכורים פ"ב
כהן פ"ה לקדש האשה
מעשר שני ובכורים צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ור"ש דפטר בבכורים היינו שאין הכהן צריך לבערם אבל ישראל צריך ליתנם
ה"ב):
משא"כ במעשר דממון
גבוה לר' מאיר ואע"ג
לכהן כתרומה והכי תנן בפרק בתרא דמעשר שני עי"ט של שנה רביעית ושל שביעית היה הביעור כיצד היה ביעור נותן תרומה
דהאי חומרא דמעשר הוא
ותרומת מעשר לבעליו ומעשר ראשון לבעליו אבל מעשר שני ובכורים מתבערים בכל מקום שהן ור"ש אומר בכורים ניתנין לכהן כתרומה:
מ"מ תנא את אשר [נוהג]
ואוכלן
א) עי' בזבחים (דף נ') דלמ"ד דבתר למד אזלינן ס"ל באמת דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש אפילו בקדשים וא"כ לד"ה ניחא ודו"ק:
ב) נראה דצ"ל אבל מעשר שני טהור דחזי לאכילה וודאי לא שרי וכו'.