עג:
הערל פרק
שמיני יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואוכלן
בטומאת עצמן. תימה לר"י דאמאי לא לקי נמי בתרומה
ואוכלן בטומאת עצמן. שהגוף טהור והם טמאים: לוקה. כדיליף
מג א מיי' פ"ג מהל'
א) [פסחים לו:], ב) גז"ש
בכורים הלכה ה:
[מכות יז. חולין קכ: מעילה
לקמן: מה שאין כן בתרומה. דאינו מוזהר בה אלא בטומאת הגוף
דנילף מבכורים ולעיל (דף ע. ד"ה מה) כתבתי:
מד ב ג מיי' פי"ב
תרומת ידך אלו הבכורים. שנאמר בהן יד ולקח הכהן הטנא
טו:], ג) מכות יט:, ד) שבת
כדכתיב (ויקרא כב) בקדשים לא יאכל וגו' אבל בטומאת עצמה לא
כה., ה) [לעיל נד: וש"נ],
מהלכות אבות
ור"ש
תרומה קרינהו רחמנא. תימה לר"י דבפ' אלו הן
מידך:
מצינו אזהרה אלא איסור עשה הוא דאשכחן ביה לקמן בשמעתין
ו) [ראה יב יז], ז) [ויקרא
הטומאה הל' טו ופ"ג
❖
מהל' מעשר שני הלכה א:
כב],
הלוקין (מכות דף יז:) אמרינן גבי
ומדלא קתני ליה שמע מינה תנא
מה ד מיי' פ"ב מהל'
ושייר: ואמר מר. במסכת מכות
הא דאר"ש וכי מה בא זה ללמדנו
ואוכלן בטומאת עצמן לוקה מה שאין כן
תרומות הלכה יד
(דף יז.): ותרומת ידך אלו הבכורים.
אם לאוכל בכורים חוץ לחומה ק"ו
ופי"א הלכה א טוש"ע י"ד
בתרומה לא קתני אלמא תני ושייר:
תורה אור השלם
סימן שלא סעיף יט:
ממעשר הקל אמר רבא מאי חומרא
דבעי הבאת מקום כדכתיב (דברים
ואסורין לאונן ור"ש מתיר מנא להו
מו ה מיי' פי"ג מהל'
1. לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל
(א) א)
דבכורים ממעשר שכן אסורים לזרים
כו) ושמת בטנא והלכת והתם אשמעי'
פסולי המוקדשין
בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ
דכתיב 1 לא תוכל לאכול בשעריך מעשר
אדרבה מעשר חמור שכן אסור לאונן
עשה והכא אשמעינן אזהרת לאו
הלכה א:
וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת
דגנך ותירושך ויצהרך וגו' ותרומת ידך
מז ו מיי' שם הלכה ג:
(ב)
בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ
והשתא איסור אונן גופה מ"ט לא
לאוכלן בגבולין דאילו תרומה ממש
מח ז מיי' פ"א מהלכות
אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ
ב) ואמר מר תרומת ידך אלו בכורים ואיתקש
ילפינן בכורים ק"ו ממעשר דמותר
קדשי הגבול היא ולא בעיא חומה:
מעילה הלכה א:
וּתְרוּמַת יָדֶךָ:
מט ה מיי' פי"ח מהלכו'
בכורים למעשר מה מעשר אסור לאונן אף
תרומה מותרת לאונן. כדאמר בריש
לזרים משום דתרומה קרינהו רחמנא
דברים יב יז
2. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ
פסולי המוקדשין
בכורים אסור לאונן ור"ש תרומה קרינהו
כדאמר הכא א"כ מהאי טעמא גופה
פירקין (דף ע.) זרות אמרתי לך ולא
א
הלכה יג:
וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא
אנינות: מר מקיש. ת"ק מקיש
דתרומה קרינהו רחמנא לא נילף
נ ט מיי' פ"ב מהלכות
רחמנא מה תרומה מותרת לאונן אף
וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת
ב
ביאת המקדש הל' ז ח
ממעשר לענין חוץ לחומה וי"ל כיון
בכורים למעשר דכתיב ביה (דברים
שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהָי
בכורים מותר לאונן וחייבין בביעור ור"ש
ופי"ב מהל' אבות הטומאה
עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר
כו) בערתי הקדש: והיכן מוזהר על
דמעשר ובכורים טעונים הבאת
פוטר מר מקיש ומר לא מקיש ואסור לבער
הלכה טו:
צִוִּיתָנִי: דברים כו יד
אכילה איני יודע ת"ל לא תוכל כו'.
נא י מיי' פ"ז מהל'
מקום ותרומה אינה טעונה הבאת
3. נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ
מהן בטומאה ואוכלן בטומאת עצמן לוקה
תרומות הלכה א:
מקום שייך לדמות טפי בכורים
והכי גרסינן ללישנא דברייתא בספריו)
וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא
נב כ מיי' שם פ"ו הל' ו
מנלן דתניא ג) ר' שמעון אומר 2 לא בערתי
יֹאכַל מִן הַ¢קּדָשִׁים כִּי אִם
למעשר לענין חוץ לחומה מלתרומה:
גבי האי קרא דלא תוכל מכלל שנאמר
ופ"י הלכה א:
רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם:
ומר לא מקיש. מטעם דתרומה
ממנו בטמא בין שאני טמא והוא טהור בין
נג ל מיי' פ"ו שם הל' ה:
לא בערתי ממנו בטמא בין שאני טמא
ג
ויקרא כב ו
קרינהו רחמנא: והיכן מוזהר
נד מ נ מיי' שם פ"ז
4. בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ
שאני טהור והוא טמא והיכא מוזהר על
והוא טהור בין שאני טהור והוא טמא
❖
הלכה ג:
הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו
על אכילתו כו'. תימא לר"י דהכא
והיכן מוזהר על אכילה איני יודע
אכילתו איני יודע טומאת הגוף בהדיא כתיב
כַּצְּבִי וְכָאַיָּל:
❖
משמע דמלא בערתי לא נפקא לן
ת"ל לא תוכל כו'. והכי פירושו
דברים טו כב
ביה נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב
3
אזהרה לאכילה ובפ' כל שעה (פסחים
מכלל שנאמר בוידוי מעשר לא בערתי
תוספות ישנים
ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו
דף כד.) אמרינן והבשר אשר יגע
ממנו בטמא דמשמע בין שאני טמא
מקיש בכורים למעשר.
במים הכי קמיבעיא ליה טומאת עצמו מנין
הגהות הב"ח
בכל טמא לא יאכל אם אינו ענין
כו' הוא מתודה שלא בערו באש ולא
וא"ת ואמאי לא מקשינן
ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך
(א) גמ' תני ושייר אמר
נמי מעשר לבכורים לחייב
לגופו דנפקא לן ממעשר הקל דכתיב
הדליק בו את הנר וכל שכן בטהור
מר ואסורין לאונן: (ב) שם
מיתה לאוכלו בטומאה וי"ל
ולהלן הוא אומר 4 בשעריך תאכלנו הטמא
לא בערתי ממנו בטמא וכ"ת אין
דלא ניתן אלא לאכילה ושתיה וסיכה
ותירושך ויצהרך ובכורות
דכתיב גבי תרומה ומתו
והטהור יחדו כצבי וכאיל ותנא דבי רבי
בקרך וגו' ותרומת ידך:
בו כי יחללוהו (ויקרא
מזהירין מן הדין היקישא הוא דכתב
וממילא שמעינן מדלא הוצרך להתודות
❖
כב) בו ולא במעשר
ישמעאל אפי' טמא וטהור אוכלין על שולחן
לא תוכל לאכול בשעריך וגו' משמע
על הטהור שמע מינה הכי קאמר
ובכל הני דלעיל שישנם
דאי מזהירין מן הדין ידעינן שפיר
אפילו בשעת הטומאה שלא יכולתי
אחד בקערה אחת ואינן חוששין וקאמר
בבכורים ולא במעשר
לאו מלא בערתי: טומאת עצמן
צ"ל דסברת התלמוד כן
לאוכלו לא נתתיו להדלקה אלמא אינו מוסף רש"י
רחמנא ההוא דאמרי לך התם בשעריך
הוא דלכל חומרות שיש
מנין ת"ל לא תוכל וגו'. אין להקשות
נאכל בטומאה והיכן מוזהר על כך:
תרומת ידך אלו
בתרומה אקשינן בכורים
תאכלנו הכא לא תיכול: משא"כ בתרומה
איני יודע. לאו מפורש לכך נאמר
כיון שיש אזהרה לטומאת עצמן למה
בכורים. דכתיב בהו יד,
מדכתיב תרומת ידך אלו
מנא לן אמר ר' אבהו א"ר יוחנן דאמר קרא לא
ד)
בכורים ולחומרות דאיתנהו
ולקח הכהן הטנא מידך
לן אזהרה לאוכל בטומאת הגוף
לא תוכל והשתא פריך הש"ס מקמי
במעשר מקשינן בכורים:
(פסחים לו: ומכות יז.).
בערתי ממנו בטמא ממנו אי אתה מבעיר
דליסליק למילתיה: טומאת הגוף
דנפקא מינה דהיכא שתחב לו חבירו
דאמר קרא לא בערתי
הא דאמרי לך בשעריך
אבל אתה מבעיר שמן של תרומה שנטמא
בהדיא כתיבא. ואמאי קתני איני
בבית הבליעה אי נמי בשלא הוכשר
ד
ממנו בטמא. במעשר שני
תאכלנו הכא לא תאכל.
כתיב (שבת כה.). קדש
וא"ת א"כ למה לי קרא
ואימא ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה
יודע: לא יאכל מן הקדשים. ומוקמינן
אבל קשה דמהאי קרא גופיה דנפקא
לא ממעיטנא. מהאי
דנפש כי תגע לטומאת
לן טומאת עצמן תיפוק ליה טומאת
האי קרא במעשר לקמן בפירקין
מבעיר שמן של קדש שנטמא לאו קל וחומר
חומרא, שכן פנקעכ"ס.
גופו הא מלא תוכל לאכול
הגוף דההוא דאמר לך בשעריך
(דף עד:) כדכתיב כי אם רחץ בשרו
וראוי גם לזו (שם). פגול.
בשעריך נפקא דהא ר"ל
ז)
הוא ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי
דמה שהתרתי בשעריך
חייבין עליו משום פיגול,
תאכלנו בין טומאת הגוף בין טומאת
במים ולא בעי הערב שמש ומשנינן
ממנו בטמא קדש חמור לא כ"ש אי הכי
תאכלנו הטמא והטהור
שחט על מנת לאכול חוץ
הכא לא תוכל לאכול עצמן הכא לא תוכל לאכול:
הכי קמיבעיא ליה לתנא טומאת
לזמנו ואכל אפילו בזמנו,
תרומה נמי ק"ו הוא הא כתיב ממנו ומה
אסור
לבער מהן בטומאה מה
ומשום נותר, חוץ לזמנו
וי"ל דאיכא למימר דאגב
עצמו מנין ת"ל כו': בשעריך תאכלנו.
ראית מסתברא קדש לא ממעיטנא שכן
דאשמעינן קרא דטבול יום
ממש ולא חשב מתחילה,
שאין כן בתרומה מנלן.
בפסולי המוקדשין קאי לאחר פדיונן
וקרוי קרבן ויש בו
שרי במעשר (מובא השמש
פנקעכ"ס פגול נותר קרבן מעילה כרת
ה
ו
ז
ח
שאוכלן זר: ההוא. בשעריך דהתם
וא"ת מהיכי תיתי דתיתסר תרומה
מעילה לפני זריקה לכל
וטהר) [מכי אם רחץ בשרו
ואסור לאונן אדרבה תרומה לא ממעיטנא
במים. הא רחץ טהור]
הנהנה מהן, ואם קדשים
לבער ממנה בטומאה ואין לומר
דקשרי ליה לטהור לאוכלו אחר שנגע
ט
קלים הם יש מעילה
כתב רישיה דקרא לטומאת
שכן מחפ"ז מיתה וחומש ואין לה פדיון
משום דתרומה איקרי קדש והוה
טמא בקערה ונטמאה קאמינא לך
י
כ
הגוף עוד מתרץ רבינו
באימוריהן לאחר זריקת
הכא במעשר שני לא תיכול: שמן
ילפינן לה מקדש או משום שהיא
ואסורה לזרים הנך נפישן ואיבעית אימא
נתנאל דמלא תוכל לאכול
דמים, לאפוקי תרומה דלית
ל
בהו כלל, וכרת לאוכלה
בשעריך לא שמעינן טומאת
קדש. כגון שהוקדש למנחות ונטמא:
בשרפה כמוקדשין שנטמאו ואע"ג
כרת עדיפא: ואוכלן בטומאת עצמן לוקה
הגוף דהא (דכ"ע) [בכולי
בטומאת הגוף, ותרומה
שכן. מצינו חומרות בקודש ואין
דקדשים חמירי הוה ילפינן תרומה
דוכתי] לא שמעינן שום
במיתה בידי שמים, ימיו
מ מה שאין כן בתרומה מילקא הוא דלא לקי
נוהגות בתרומה: פגול נותר. וקרוי
מינייהו דאסור ליהנות ממנה בשעת
קרא דמיירי בטומאת הגוף
נקצרים אבל אינו הולך
הא איסורא איכא מנלן אמר קרא בשעריך
ערירי, ואסור לאונן.
דלא כתיב ביה עד אשר
שרפה דגילוי מילתא הוא דא"כ מאי
קרבן להביאו לפנים ויש בו מעילה
יטהר כדכתיב בקדשים לא
ק"ו ממעשר, אבל תרומה
תאכלנו לזה ולא לאחר ה)נ ולאו הבא מכלל
פריך ומה ראית ואימא ממנו למעוטי
לנהנה ממנו בשוגג וכרת לאוכלו
יאכל עד אשר יטהר או
מותרת לאונן. אונן, כל
עשה עשה אמר רב אשי מרישא נמי
בטומאת הגוף ואסור לאונן: מחפ"ז.
קדש אבל תרומה יהא אסור והשתא
כדכתיב אשר יקרב אל
זמן שלא נקבר מתו (שם).
מיתה. בידי שמים לזר
הקדשים וטומאתו עליו
שמעת מינה דתנא
ושייר מדלא קתני
מיתה לאוכלו בטומאת הגוף דכתיב
מהיכא תיתי כיון דקדש שרי וי"ל
דמשמע בעוד שטומאתו
האוכלה, או כהן טמא,
(ויקרא כב) ומתו בו כי יחללוהו:
דהוה ילפינן תרומה מבכורים ומיהו
ונוהגין
וחומש. לזר האוכלה
עליו דמשמע דשייך ביה
חומש. לזר האוכלה בשוגג לעולם
טהרה והיינו טומאת הגוף
בשוגג, דכתיב כי יאכל
בכולה שמעתין לא ילפינן תרומה
אבל הכא (לא) כתיב
קדש בשגגה ויסף חמישיתו
ואע"פ שמותרת לכהנים אבל קדש משעה שיש לו שעת היתר לכהנים
מבכורים ואר"י דמשום הכי קבעי תרומה מנלן דהוה לן למילף מק"ו
לא תוכל לאכול דמשמע
עליו, אבל קדש משעה
אין בו מעילה ולא חומש: ואין לה פדיון. לתרומה אבל מצינו פדיון
דמעשר כדקאמר בסמוך ולא שייך למיפרך מה למעשר שכן הדסט"ב
דלעולם לא תוכל וא"כ לא
שיש היתר לכהנים כתרומה
איירי בטומאת הגוף דהא
ויצא מידי מעילה שוב
לקדש עד שלא קידש בכלי. ותרומה אסורה לזרים אבל קדשים קלים
דלגבי טומאה מיהא מצינו שתרומה חמורה ממעשר וליכא למפרך
מצי לאכול אחר טבילה. אבל
אין חומש בשגגת אכילתו,
מותרים לזרים: הא איסורא איכא. לאכול תרומה טמאה:
נמי מה למעשר שכן אוכלן בטומאת עצמן לוקה דהיא גופה נילף בק"ו
בטומאת עצמו ניחא שפיר
ויש דמוקמי לה בחומשין
ונוהגין דחומשא, ולא נהירא, דהא
ולפי המסקנא דשריא לבער תרומה בטומאתה תו ליכא למילף לאוכל
דלעולם לא מצי לאכול מן
בטומאת עצמה: שכן פנקעכ"ס. מחוסר כפורים לא חשיב משום דמהאי טעמא גופיה נפקא לן לקמן (דף עד:) אבל תימה דליחשוב
האוכלין שנטמאו דהא אין
רבינן ביה חומש דחומש
בהקדש בפרק הזהב. ואין
להם טהרה במקוה וא"ת
רביעי בקדש וחיבת הקדש דמכשרת וחוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק וכלי מצרף לקדש ולא לתרומה ומומרת דפוסלת בקדש
לה פדיון. להוציאה
ולמה לי קרא לאוכל קדשים
וכו' וטומאה עושה כיוצא בה לקדש ולא לתרומה למ"ד בפרק קמא דפסחים (דף יד.) וישנו לפני הדבור כגון פסח ותמיד למ"ד (חגיגה
בטומאת עצמו שהוא לוקה
לחולין, אבל קדש יש קדש
דף ו.) עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי: שכן מחפ"ז. וא"ת דמעיקרא אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה וי"ל
מדכתיב והבשר אשר יגע
שנפדית כגון שהומם לפני
שחיטה. ואסורה לזרים.
בכל טמא לא יאכל (ויקרא
דהשתא לאו מאוכל בטומאת הגוף פריך אלא מזר האוכלה מה שאין כן בקדש דבקדש יש שמותר לזרים כגון שלמים ואפילו קדשים
ז) תיפוק לי מהכא דהא
לעולם, אבל קדש יש
שאין נאכלים אלא לכהונה ליכא מיתה בזר אלא אזהרה ואפילו קדש
דבר מעילה
ליכא
מיתה לרבנן דאמרי הזיד במעילה באזהרה:
כתיב לא תוכל לאכול
קדש שמותר לזרים לאחר
בשעריך וכתיב ובכורות
זריקה, כגון מעשר בהמה
אונן
ותודה ושלמים (שם). הנך
בקרך וצאנך וי"ל דאיכא
נפישן. בשם (שם). כרת עדיפא. דאית בה תרי חומרי, ימיו נכרתין והולך ערירי (שם).
למימר א) דבשעריך לא קאי אלא ב)אמעשר ואע"ג דבמכות (יז.) חזינן חוץ לחומה בקדשים מהכא י"ל דוקא פשטיה דקרא קאי
אכל דמפרש קרא קאי אבל דרשא דהכא דקאמר הא דאמרינן לך התם בשעריך תאכלנו וכו' איכא למימר דלא אמרינן כן רק
אמעשר דסמיך ליה. עי"ל דאיכא למימר דאצטריך קרא כשנטמאו בטבול יום דמהכא לא נפקא כיון דבכה"ג ליכא טומאה במעשר שהרי טבול יום מותר בו: ומה מעשר הקל וא"ת מה למעשר שכן טעון כסף צורה וי"ל דלא שייך למימר כן אלא גבי אכילתו
בפנים אבל הכא דלגבי טומאה איירינן לא שייך למפרך כן דודאי קדשים חמירי: אדרבה תרומה לא ממעיטנא שכן מחפ"ז וא"ת האי תנא מעיקרא אלימא ליה כרת ולבסוף אלימא ליה מיתה. וי"ל דר"ל מיתה בזר האוכלה במזיד משא"כ בקדש דאיכא דשרי
לזרים [כגון תודה ושלמים]: ואסורה לזרים. ר"ל בחצי שיעור ומ"מ קאמר לקמן כרת עדיפא אע"ג דבזרים ליכא כרת מ"מ כיון דחמיר לאוכל קדש בטומאה דאית בה כרת ובתרומה ליכא רק מיתה חשבינן ליה לחמור:
א) צ"ל וי"ל דאיכא למימר דלא תוכל לאכול בשעריך לא קאי רק אמעשר ואף דבמכות ילפינן אזהרה לאוכל קדשים חוץ לחומה מהכא וכו'. ב) דאינו סברא שיהיה קאי אלא ארישיה דקרא ולא אבכורות בקרבכם דכתיב אסיפיה דקרא. רבינו פרץ.