הערל פרק
שמיני יבמות
עה.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והכתיב
בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה. אע"ג דבנות
והכתיב בכל קדש לא תגע. בההיא פרשתא ואמר מר במסכת מכות
סג
א) מכות יד: שבועות ז.,
א מיי' פ"ה מהל'
ב) בדפו"י ה"א, ג) מכות
מטמאי משכב ומושב
(דף יד:) בכל קדש לרבות התרומה דאסורה בה כל ימי טוהר שהיא
מגע תרומה נינהו האי לא תגע באכילה איירי כדאמר
יד. זבחים לג:, ד) [לעיל
הלכה ד:
טבולת יום (ב) לטומאת לידתה: ותלתא קראי בתרומה. בקדשים
בסמוך דלא תגע אזהרה לאוכל ותימה דלמה לי קרא הא אזהרה
סד ב ג מיי' פ"י מהלכות
נו:], ה) [לעיל נז.],
דתרומה נפקא לן מאיש איש מזרע אהרן ומיהו מצינו למימר דאיצטריך אבות הטומאה הלכ'
לא יאכל עד אשר יטהרח) ואוקימנא לעיל מיניה בתרומה הכתוב מדבר
ו) [גז"ש], ז) [תוספתא
פ"י], ח) [ויקרא כב],
א והלכה ג:
למכתב נמי גבי יולדת משום דהותרה
דבר השוה בזרעו של אהרן ובא
סה ד מיי' פט"ז מהל'
ט) [לעיל עד:], י) [לעיל
והכתיב בכל קדש לא תגע לרבות
מכללה כדאמר בסמוך אבל קשה
השמש וטהר עד מלאת ימי טהרה:
❖
א) א
1
ע.],
איסורי ביאה הל' ז'
לא ידענא במאי. איזהו היא גמר
דהך דרשא לא אתיא לא כריש לקיש
התרומה אלא קרא מילי מילי קא חשיב
סמג לאוין קי טוש"ע
❖
אה"ע סימן ה סעיף ז:
ולא כרבי יוחנן דבפרק כל הפסולין
טהרתו דעל כרחך גמר טהרה
ותלתא קראי בתרומה למה לי צריכי דאי
תורה אור השלם
משמע: ה"מ היכא דלאו בר כפרה.
(זבחים לג: ושם) דריש ר"ל לא תגע
מעד אשר יטהר לא הוה ידענא במאי כתב
דהא כולה ענינא בבעל ב' ראיות
אזהרה לטמא שאכל את הקדש
1. וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת
תוספות ישנים
רחמנא ובא השמש וטהר ואי כתב רחמנא
יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָה¢ רָה
ומצורע מוסגר וטמא שרץ ומת
ומדאפקי' בלשון נגיעה מפיק אזהרה
והא כתיב בכל קדש לא
ובא השמש ב)ה"מ דלאו בר כפרה אבל דבר
בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל
משתעי: כתב רחמנא עד מלאת.
לנוגע בקדש ומרבויא דבכל אזהרה
תגע לרבות את התרומה
הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד
כפרה אימא עד דמייתי כפרה כתב רחמנא
דאינה אוכלת בתרומה.
דאפי' יולדת דבת כפרה היא טהורה
לאוכל לפני זריקה ולאזהרה לאוכל
מְלֹאת יְמֵי טָה¢ רָהּ:
וע"כ צ"ל דבאכילה מיירי
ויקרא יב ד
עד מלאת ואי כתב רחמנא עד מלאת הוה
בהערב שמש: והאי עד אשר יטהר
תרומה לא מוקי לה כלל אלא מפיק
2. וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו
מדפריך תלמודא הכא
אמינא אפילו בלא טבילה כתב רחמנא עד
עד דמייתי כפרה. ועל כרחך בקודש
לה מאיש איש ור' יוחנן מוקי לא תגע
מיניה דאי בנגיעה לא הוה
מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא מִכָּל
פריך תלמודא מיניה שהרי
אזהרה לנוגע בתרומה אבל לאוכל
מוקמת לה דהא כתיב קרא אחרינא
אשר יטהר ולהך תנא דפליג עליה דתנא
כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר
גיורת ושפחה אין קפידא
אוֹ שָׂק כָּל כְּלִי אֲשֶׁר
לא מוקי ותירץ ה"ר אפרים דהכא
ובא השמש וטהר ח) דמוקמת ליה
דבי ר' ישמעאל דאמר בזב בעל ג' ראיות
בנגיעתם אלא ודאי סבר
יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם
בתרומהט): תרי קראי. עד אשר יטהר
דמוקי לה אזהרה לאוכל תרומה היינו
רבה דבאכילה מיירי. וגם
בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד
ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר והאי עד
נגיעה מפיק תלמודא לקמן
למאן דמוקי קרא דאיש איש מזרע
וכפר עליה וטהרה בקדשים למה לי
הָעֶרֶב וְטָהֵר:
❖
אשר יטהר עד דמייתי כפרה תרי קראי
מהכא מדאפקיה בלשון
ויקרא יא לב
אהרן בזב בעל שלש ראיות ועד אשר
לאשמועינן דעד דמייתי כפרה:
נגיעה וקשה דא"כ לא סבר
בקדשים ל"ל צריכי דאי כתב רחמנא ביולדת
מרובה טומאתה. שמנים יום לאכילת
יטהר עד דמייתי כפרה ולקדש כדאמר
רבה לא כר' יוחנן ולא כריש
משום דמרובה טומאתה אבל בזב אימא לא
לקיש דרבי יוחנן מוקי להאי
תרומה וקדשים: יולדת הותרה
בסמוך וא"כ אזהרה לאוכל תרומה
הגהות הב"ח
קרא לנגיעת תרומה
ואי כתב רחמנא בזב דלא הותר מכללו
מכללה שרואה דם וטהורה לבעלה
לא נפקא אלא מהכא ואע"ג דהכא
(א) גמ' מהכא נפקא
ולאכילת קדש ולריש לקיש
אבל זב לא הותר מכללו דכל כמה דלא
פריך למאן דמוקי ההוא קרא בזב
אבל יולדת אימא לא צריכא במים יובא
דתניא בכל קדש:
אצטריך קרא לאוכל בשר
2
(ב) רש"י ד"ה והכתיב וכו'
קדש ולנגיעתו ואומר ה"ר
פסיק טמא: במים יובא וטמא עד
בעל שתי ראיות מ"מ פריך שפיר
וטמא עד הערב למה לי א"ר זירא ב לנגיעה
טבולת יום ארוך לטומאת
אפרים דסבר שפיר כריש
❖
הערב. ע"כ לתרומה איירי מדבעי
דהא איכא מאן דמוקי לה בתרומה
לקיש דמוקים קרא לאוכל
לידתה הס"ד:
דתניא וטמא יכול לכל ת"ל וטהר אי וטהר
הערב שמש למה לי תיפוק לי מובא
אע"ג דגיורת ושפחה לאו בנות מיכל
בשר קדש ומבכל מפיק
יכול לכל ת"ל וטמא הא כיצד כאן למעשר
אוכל בתרומה ואף לר' יוחנן
השמש וטהר: לנגיעה. דקרא דלעיל
תרומה נינהו ואע"ג דבקדשים מצריך
נוכל לומר כן ודוחק. ועוד
ג כאן לתרומה ואיפוך אנא מסתברא כי היכי
תוס' חד מקמאי
באכילה משתעי כדכתיב (ויקרא כב)
תרי קראי חד בזב וחד ביולדת גבי
תירץ דהא משמע התם
דחמירא אכילה דתרומה מאכילה דמעשר
ת"ר איזהו פצוע דכא כל
דמפקינן אכילה דתרומה
ואחר יאכל מן הקדשים והאי קרא
תרומה לא צריך כיון דכבר חזינן
מבקדשים לא יאכל עד
שנפצעו ביצים שלו
ה"נ חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר
בכלים משתעי דנגיעה בעלמא היא
דבאכילת קדש זב ויולדת שוין ועוי"ל
שיטהר (ויקרא כב ד) וא"כ
ואפילו א' מהם ואפילו
ואיבעית אימא נגיעה דתרומה מהכא
ואשמעינן כלי וה"ה לאדם טבול יום
דתרומה דלא תליא בכפרה לא בעי
י"ל דסוגיא דהתם הויא
נמוקו ואפילו חסרו אר"י
כמ"ד בזב בעל שתי ראיות
בנו של ר' יוחנן בן ברוקה
לא יגע בתרומה: וטמא. במים
תרי קראי לזב ויולדת אלא דוקא
נפקא (א) 1בכל קדש לא תגע ג)אזהרה לאוכל
הכתוב מדבר ור"ל עד
שמעתי מפי חכמים בכרם
יובא וטמא אף לאחר ביאת המים
לקדש שצריך להמתין אכפרה:
או אינו אלא לנוגע ת"ל בכל קדש לא תגע
שיטהר עד שיעריב שמשו.
ביבנה כל שאין לו אלא
דאי
מעד אשר יטהר לא ידענא
קראו טמא: יכול לכל. הוי טמא
ומיירי בתרומה ובכל קדש
ביצה א' אינו אלא כסריס
ואל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש
לא תגע (ויקרא יג ד)
חמה וכשר והלכתא כר'
במאי. אי יטהר בטבילה לחודה אי
ת"ל וטהר מדלא כתיב ויטהר משמע
מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף
לאכילת קדשים אבל סוגיא
ישמעאל והלכתא כת"ק
דאמעיקרא קאי קודם הערב שמש:
בהערב שמש כתב רחמנא ובא השמש
דהכא אתיא כמ"ד בזב בעל
דאמר אפילו אחת מהן
קדש דבר שיש בו נטילת נשמה ובנגיעה
ואי בעית אימא נגיעה דתרומה.
וטהר בתר כי אם רחץ בשרו במים
שלש ראיות הכתוב מדבר
דלא פליגי אהדדי כלל
נטילת נשמה ליכא והאי דאפקיה בלשון
ומאי עד אשר יטהר עד
ואיתא להא [ואיתא להא]
לטבול יום מהכא נפקא דתניא בכל
לאורויי דעד אשר יטהר דלעיל
אשר יביא כפרתו. וא"כ
אם נפצע א' מהם פסול
נגיעה הכי קאמר נגיעה כאכילה: פצוע דכא
קדש לא תגע אזהרה לאוכל שלא תאכל
בטבילה והערב שמש קאמר ואי כתב
מיירי קרא [דבקדשים לא
ואם נטלה א' מהם כשר
בתרומה כל זמן שהיא טבולת יום
רחמנא עד מלאת דהיינו נמי הערב
וכו': מאן תנא משתמרת לביאה פסולה
יאכל] בקדשים אבל לא
מידי דהוי אכליות שאם
בתרומה ובכל קדש לא תגע
נטלו הכליות כשרה ואם
ארוך: נטילת נשמה. הבא למקדש
שמש ה"א דבלא טבילה קאמר דבכולה
דאורייתא אכלה א"ר אלעזר במחלוקת שנויה
❖
לרבות את התרומה ואע"ג
לקתה בכוליא א' טריפה:
טמא בכרת שנא' (במדבר יט) ונכרתה
פרשתא לא כתיב התם טבילה כתב
דהכא איירינן לתנא דבי רבי
ד) ורבי אלעזר ורבי שמעון היא ר' יוחנן אמר
ישמעאל דאמר בזב בעל
כי את מקדש ה' טמא: אף קדש
רחמנא עד אשר יטהר דמשמע טבילה
אפי' תימא ר' מאיר שאני הכא שכבר אכלה
שתי ראיות הכתוב מדבר.
דבר שיש בו נטילת נשמה. דהיינו
כדמפרשי קראי בתריה ואי כתב
מוסף רש"י
מ"מ מוכח תלמודא דמצינן
ור' אלעזר ה)שכבר אכלה לא אמרינן דאי לא
אכילה בטומאה שהוא גבי קדש בכרת
רחמנא ובא השמש ולא כתב עד
לרבות
התרומה.
למימר מילי מילי קתני שהרי
תימא הכי בת ישראל שנשאת לכהן ומת
למ"ד בזב בעל ג' ראיות נמי
שאסורה לטבול יום, כגון
ואוכל תרומה בטומאה במיתה דכתיב
מלאת הוה אמינא ה"מ דלאו בר
צ"ל כן דתקשי לדידיה הא
יולדת בימי טוהר שלה
בעלה תאכל שכבר אכלה ורבי יוחנן ו)התם
(ויקרא כב) ומתו בו כי יחללוהו:
כפרה וליכא למימר נמי דלכתוב ובא
כתיב בכל קדש וכו' וצריך לו
שהיא טבולת יום ארוך,
פקע קנייניה הכא לא פקע קנייניה: איזהו
נגיעה כאכילה. האסור לאכול אסור
השמש ועד מלאת דעד אשר יטהר
לתרץ מילי מילי קתני וה"נ
שאין לה הערב שמש עד
נימא מילי מילי קתני:
מלאת ימיה שמביאה למחר
ליגע: מאן תנא משתמרת לביאה
איצטריך לאזהרה לטבול יום דלאו
פצוע: תנו רבנן ז) ד איזהו פצוע דכא כל
כפרתה (שבועות ז.)
ואיפוך אנא וא"ת ומאי
פסולה אכלה. דקתני י) ואם לא ידעה
בר כפרה ואי כתב רחמנא עד אשר
שנפצעו ביצים שלו ואפילו אחת מהן ואפי'
שמשטבלה לסוף ימי
ס"ד הלא אסיקנא לעיל
משנעשה פצוע דכא הרי אלו יאכלו
יטהר ועד מלאת ולא כתב ובא השמש
טומאה עד מלאת ימי
דתרומה חמורה משום
ניקבו ואפילו נמוקו ואפילו חסרו אמר רבי
טהרה שלה טבול יום ארוך
מחפ"ז ונראה לרבינו נתנאל
אע"ג דמצפה ומשתמרת לביאתו:
הוה אמינא דעד אשר יטהר בטבילה
ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שמעתי
היא, שהרי אינה ראויה
דדוקא גבי אכילה יש לנו
במחלוקת שנויה. בפרק הבא על
לחודה במידי דלאו בר כפרה והערב
להביא כפרה עד יום
לומר תרומה חמורה משום
מפי חכמים בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה
יבמתו (לעיל נו:) אלמנה לכ"ג גרושה
שמש במידי דבר כפרה כתב רחמנא
שמונים ואחד, אלמא לא
דבתרומה איכא מיתה
אחת אינו אלא סריס חמה וכשר סריס חמה
הוי הערב שמש דילה עד
באוכלה בטומאת הגוף
וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא
ובא השמש א"נ ובא השמש וטהר
שקיעת החמה דשמונים
ובמעשר ליכא אבל גבי
ס"ד אלא הרי הוא כסריס חמה וכשר וניקב
יאכלו בתרומה רבי אלעזר ורבי
איצטריך לטהר יומא כדאיתא בריש
נגיעה שמטמא גוף המעשר
(פסחים יד.).
ברכות (דף ב.): נגיעה דתרומה
שמעון מכשירין: נפצעו. כמו פצע
חמיר טפי מעשר מתרומה
לא מוליד והא ההוא
גברא דסליק לדיקלא
שהאוכל מעשר בטומאת
מהכא נפקא. תימה לר"י כיון
(שמות כא) מכת חרב וסכין: נמקו.
וחרזיה
עצמו לוקה דאיכא ביה לאו
מחמת מכה נמקו והוקטנו מאליהן:
דמהכא נפקא אם כן תקשה לן
והאוכל תרומה בטומאת
עצמה ליכא אלא עשה ואין
ואפילו חסרו. כל שהוא: בכרם. שהיו יושבים שורות
כדמעיקרא במים יובא וטמא
עד הערב וטהר למה לי ועוד דבפ'
להקשות כיון דנגיעה תהא
שורות ככרם הנטוע שורות שורות: סריס חמה ס"ד. הא
אלו הן הלוקין (מכות דף יד:) משמע דהך ברייתא דמוקמינן
אסורה במעשר היכי מצינו
סריס חמה בידי שמים (הוא) מחמת חולי והאי לאו חולי הוא:
הכא לנגיעת תרומה דבקודש מיירי דמייתי מינה סייעתא לריש
למימר שתהא אכילה
מותרת י"ל כגון שתחב לו
כסריס חמה וכשר. דלא אסרה תורה אלא פצוע ודך וכרות:
לקיש דמוקי האי קרא דבכל קדש לא תגע לאכילה דקדש ונגיעה
חבירו בבית הבליעה: ורבי
וחרזיה
דקדש ונראה לר"י דה"נ בקדשים מיתוקמא ואתא לשנויי דלא נימא
אלעזר שכבר אכלה לא
כרות
שפכה כל שנכרת הגיד. תימה לר"י
ואיפוך אנא דכי היכי דגבי קדש החמיר בנגיעה כבאכילה הכי נמי גבי תרומה:
אמרי'. וא"ת היכי קאמר
רבא לעיל בפרק הבא [על
דאמאי נקט פציעה בביצים וכריתה בגיד הא אמרי' בגמרא פצוע בכולן דכא בכולן כרות בכולן ואמר ר"י דמשום דגיד
על ידי כריתה שופך דבלא כריתה מקלח נקט כרות שפכה בגיד: ניקבו. וה"ה אפילו אחת מהן:
יבמתו] (נז.) שאני התם
שכבר
אכלה הלא הכא
שאין
לו אלא ביצה אחת אינו אלא כסריס חמה וכשר. תימה דהא אמר מר כל שנפצעו ביציו ואפילו אחת מהן וליכא למימר
קאמר
דרבי אלעזר סבר
שכבר אכלה לא אמרינן
דהכא בידי שמים דאם כן אפילו שניהן נמי כדאמרינן בסמוך גבי פצוע דכשר בידי שמים ומסתמא הוא הדין כרות
ולעיל קאי ארבי אלעזר
ועוד דבידי אדם נמי הא חזינן כמה בני אדם שכורתין מהן ביצה אחת ומולידין ולא מסתבר לומר צא וחזר על בניהם מאין הם
שאמר
פצוע דכא כהן
ואמר שקדש כו' באנו למחלוקת
ר"ש בן אלעזר ורבנן וי"ל
דודאי ר' אלעזר לא אית ליה שנאמר משום שכבר אכלה כמו לרבי יוחנן דרבי יוחנן אית ליה דשכבר אכלה מהני דכיון שאכלה בהיתר קודם שנפצע אוכלת לאחר שנפצע (ואע"ג) [כיון] דנשאת כבר ואפילו לר"מ אכלה ור' אלעזר סבר
דלגבי [אכילה] כולי האי לא אמרינן שיועיל שכבר אכלה אבל ס"ל שפיר שיועיל לשויוה כמו יש לו להאכיל במקום אחר והשתא ניחא דקאמר לעיל שאני התם שכבר אכלה והוי כמו יש להאכיל במקום אחר א):
א) לפי המבואר שם בסוגיא נראה דצ"ל כאן בתוס' אבל ס"ל שפיר דלא חשיב יש לו להאכיל במקום אחר כיון דאינו מאכיל ע"י מעשה של עכשיו אלא ע"י שכבר אכלה וכ"ה בתוס' לעיל (דף נ"ז) ד"ה אביי.