13/154

הערל

פרק שמיני יבמות

עט.

עין

משפט

מסורת הש"ס

נר

מצוה

ארמוני

ומפיבושת. אותו מפיבושת היה בן שאול ואמר ר"ת

תריסר ירחי שתא. לאו דוקא דהא קרוב לתלתין שנין הוא שהרי סוף

צז

א) [עיקר הכוונה אסיפא

א טוש"ע י"ד סימן

דקרא איש בחטאו יומתו

שצד סעיף ב:

שנותיו של דוד היה אלא לפי שאין דרך כבוד לספוד אחר יב"ח אחר

דהוא היה רבו של דוד דאמר בפרק קמא דברכות (דף

צח ב מיי' פי"ב מהל'

ועי' תוס' ע"ז לו: ד"ה

שנתקבלו תנחומין על המת כדאמר במועד קטן (דף כא:): אין לנו.

ד. ושם) שהיה מבייש פני דוד בהלכה וגרס התם דלא מפיבושת שמו

איסורי ביאה הלכה

דכתיב לא תתחתן וכ"כ

לתבוע לשאול ולביתו לא כסף ולא זהב כי אם נפשות ואין לנו להמית

אלא איש בעל שמו כי מפיבושת בן שאול נקרא איש בעל בדברי

כד ופי"ט הלכה יז:

תוס' בכתובות כט. סוף

צט ג מיי' פ"ב מהל'

ד"ה אלו], ב) [גרסת הערוך

בשאר ישראל כי אם בזרעו:

הימים ולא כמה שכתוב בספרים איש

רונגר פירוש לשון פרסי רון

ממרים הלכה ד:

תריסר ירחי שתא ולא דרכיה למספדיה

והוקענום. תלייה: באומה זו.

בושת שמו דלא מצינו בשום מקום איש

ק ד מיי' פי"ב מהל'

יום גר שכיר כלומר שכיר

ישראל: הרחמנים כו'. והני גבעונים

בושת שנקרא מפיבושת ואיש בושת

נתינים ניקרינהו ונפייסינהו ויקרא המלך

איסורי ביאה הלכה כב

יום ועיין ב"ב קכב. שגם

(א) 1

❖

כג:

הרשב"ם בשם ר"ח כתב כך

נהרג בתחלת מלכות בית דוד קודם

כיון דלא מרחמי אינן ראויין לידבק

לגבעונים ויאמר אליהם מה אעשה לכם

רונגר], ג) [לפנינו איתא רוז

מעשה הגבעונים דליכא למימר

בהן מיד גזר עליהן דוד לכך נאמר

❖

ובמה אכפר וברכו את נחלת ה' ויאמרו לו

פפא],

דמפיבושת בנו של יהונתן היה רבו

והגבעונים לא מבני ישראל המה:

תורה אור השלם

הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם

ויחמול המלך. ואי בארון תליא

של דוד דאותו לא מצינו בשום מקום

1. וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ

ביתו ואין לנו איש וגו' 4 יותן לנו שבעה

הגהות הב"ח

שנקרא לא איש בושת ולא איש בעל

מילתא כיון דלא קלטו ארון מהו

לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם

אנשים מבניו והוקענום לה' וגו' מיפייס ולא

(א) גמ' ונפייסינהו מיד

וא"ת ולמה לא חלק לו כבוד לרבו

חמלתו של דוד. ומשני שלא העבירו:

וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי

ויקרא: (ב) תוס' ד"ה

פייסינהו אמר ב שלשה סימנים יש באומה זו

יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם

וכי משוא פנים יש בדבר. וכי היה

לבקש עליו רחמים שלא יקלטנו הארון

ותטהו וכו' שהצדיקה

מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי

הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים רחמנים

וי"ל דשמא בקש ולא נענה:

לו לדוד לישא פנים בדיני נפשות היה

עליהם הדין: (ג) ד"ה

יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם

ותטהו לה אל הצור. אומר

דונגר וכו' כדאמר בב"ב.

לו להעביר את כולן: ואכתי משוא

דכתיב 5 ונתן לך רחמים ורחמך והרבך

וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם

נ"ב דף צ' ושם משמע דהיו

בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

פנים יש בדבר. הואיל וקלטו ארון

במדרש אל הצור

ביישנין דכתיב בעבור תהיה יראתו על

גורסי' רוז פפא שוב מצאתי

וִיהוּדָה: שמואל ב כא ב

לא היה לו להמית אחר תחתיו: ואל

שהצדיקה עליו הדין ואמרה הצור

(ב)

2. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל

בב"ב דף קכב ע"א דצריך

פניכם גומלי חסדים דכתיב 7 למען אשר

תמים פעלו: דונגר גרסי'.

לגרוס רוזגר והוא שתי

יתחלל שם שמים. שיהיו האומות

הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה

יצוה את בניו ואת ביתו וגו' כל שיש בו

תיבות רוז פי' יום וגר פי'

לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ

אומרים אין אומה זו ראויה לידבק

מדת שכירות דדון לשון מדה כדאמר

שכיר דהיינו שכיר יום וכן

אֶת נַחֲלַת יְיָ:

שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה

בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול

בבבא בתרא (ג) (דף צ:) וקרו ליה ג)דון

נ"ל דצ"ל כאן רוזגר דר"ל

שמואל ב כא ג

פפא: ונתינים דוד גזר עליהן.

זו ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה

3. וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים

שכיר יום דתיבת דונגר אין

מזונותיהם ולא עשו בהן נקמה: עד

לו פירוש כלל וא"כ גם שם

אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם

אשר ילדה לשאול את ארמוני ואת מפיבושת

נתך מים עליהם. עד ימות הגשמים

בריש שמעתין פי' בקונטרס שגזר

ברשב"ם צ"ל רוז פפא

שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ

לא ניתנו לקבורה: דוגזר. שכירים:

עליהן חתנות וכדכתיב והגבעונים לא

ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה

וק"ל:

אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל

וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים

אלא מהכא ויספר שלמה (את) כל

מבני ישראל המה וגו' כלומר אין

לעדריאל בן ברזילי המחולתי מאי שנא הני

אֶעֱשֶׂה לָכֶם:

האנשים וימצאו מאה וחמשים אלף

ראויין להדבק בישראל והשתא פריך

אמר רב הונא העבירום לפני ארון כל

שמואל ב כא ד

ויעש מהם שבעים אלף (נושא) סבל:

4. יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים

דמשה גזר עליהן עבדות ואסור משום

שארון קולטו למיתה כל שאין ארון קולטו

מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיְיָ

מחוטב עציך. מדקרינהו לחוטבי עצים

לא יהיה קדש ומשני דמשה לא גזר

לחיים מתיב רב חנא בר קטינא 9 ויחמול

בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְיָ

באנפייהו שמע מינה לאו בכלל ישראל

אלא לההוא דרא ויהושע בזמן

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן:

המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול

נינהו ולאו בכלל גרים אלא עבדים

שבהמ"ק קיים ומצינו למימר דלא

שמואל ב כא ו

5. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ

שלא העבירו וכי משוא פנים יש בדבר אלא

ועבדים פסולים נינהו וגבעונים

נאסרו בשום פעם משום לא יהיה

מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן

שהעבירו וקלטו ובקש עליו רחמים ופלטו

חוטבי עצים נינהו דלהכי אקצינהו

קדש כיון דלא גזר עליהן עבדות אף

יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן

יהושע: משה גזר עליהן לההוא דרא.

בזמן שאין בית המקדש קיים ודוד גזר

לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ

ואכתי משוא פנים יש בדבר אלא שבקש

וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע

על חוטבי עצים שהיו בימיו: ויתנם

עליהן חתנות ולא שעבדם לכולהו

רחמים שלא יקלטנו הארון והא כתיב לא

לַאֲבֹתֶיךָ: דברים יג יח

יהושע. אלמא עבדים נינהו ויהושע

דרי ואתי שפיר הא דאין בנתינים

6. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם

יומתו אבות על בנים א) וגו' אמר רבי חייא

לדורות הבאים גזר דכתיב (יהושע ט)

תורת עבדים דתנן באלו נערות

אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר

בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות

נַסּוֹת

אֶתְכֶם

בָּא

לא יכרת מכם חוטבי עצים: בזמן

דהבא על הנתינה

(כתובות דף כט. ושם)

הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה

אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים

שבהמ"ק קיים. דכתיב (שם) למזבח ה':

יש לה קנס ואילו בבא על השפחה

יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי

חלקנו בפרהסיא ותקח רצפה בת איה את השק

תֶחֱטָאוּ: שמות כ טז

תנן דאין לה קנס ואומר בירושלמי

7. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר

ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד

אפי' משומרת שלא נבעלה ועוד דאם

יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ

יש בהם תורת עבדות ליתסרו חרורי

נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית

אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ

לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט

בנתיני דמשוחרר אסור בשפחה כדאמר

השדה לילה והא כתיב לא תלין נבלתו על העץ אמר רבי יוחנן משום

לְמַעַן הָבִיא יְיָ עַל

בחציו עבד וחציו בן חורין לישא

רבי שמעון בן יהוצדק ג מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם

אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר

שפחה אין יכול ובפרק עשרה יוחסין

עָלָיו: בראשית יח יט

שמים בפרהסיא שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו הללו בני

8. וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי

(קידושין דף סט.) קאמר דחרורי ונתיני

מלכים הם ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים אמרו אין לך אומה

בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר

מותרים לבא זה בזה ועוד יש לפרש

יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי

שראויה להדבק בה כזו ומה בני מלכים כך בני הדיוטות על אחת כמה וכמה

דהכי פריך ולא עבדות ממש משה

וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת

ומה גרים גרורים כך ישראל על אחת כמה וכמה מיד נתוספו על ישראל

חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת

גזר עליהן ומסתמא גזר נמי שלא

שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה

מאה וחמשים אלף שנאמר ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים

יתחתנו בהם דאין נכון שיתחתנו בהם

לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי

כיון דנראין כעבדים ודוד נמי נוכל

הַמְּחֹלָתִי:

אלף חוצב בהר ודלמא ישראל הוו לא סלקא דעתך דכתיב 41 ומבני ישראל

שמואל ב כא ח

לומר דגזר עליהן עבדות כדי שלא

לא נתן שלמה עבד ודלמא דוגזר בעלמא אלא מהכא ויספר שלמה כל

9. וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי

ב)

יתחתנו בהם והשתא פריך שפיר

בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל

האנשים הגרים אשר בארץ ישראל [וגו'] וימצאו מאה וחמשים אלף

עַל שְׁבֻעַת יְיָ אֲשֶׁר

דמשה גזר עליהן וניחא השתא הא

[וגו'] ויעש מהם שבעים אלף (נושא) סבל ושמונים אלף חוצב בהר ונתינים

בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין

דקאמר בימי ר' בקשו להתיר נתינים

יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל:

דוד גזר עליהם משה גזר עליהם דכתיב 71 מחוטב עציך עד שואב מימיך

להפקיע שעבוד מהם ועל ידי כן

שמואל ב כא ז

משה גזר לההוא דרא דוד גזר לכולי דרא ואכתי יהושע גזר עלייהו דכתיב

01. לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל

יהיה מותר להתחתן בהם ומסיק

בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל

ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים לעדה ולמזבח ה' יהושע

דחלק מזבח מי יתיר וכיון דאישתייר

אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ

בהן שעבוד של חלק מזבח אין הגון

גזר בזמן שבית המקדש קיים דוד גזר בזמן שאין

בית המקדש קיים

יוּמָתוּ: דברים כד טז

11. וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה

לידבק בהם ופליגא דרבי חייא בר

בימי

אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל

אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין

הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד

בית המקדש קיים מותר ואם היו מפקיעין חלק עדה היו מותרים לגמרי ושוב לא יחול שום עבדות של חלק מזבח אפילו לכשיבנה

נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן

הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף

ואין נראה לרבינו תם דמדאורייתא אסירי בלאו דלא תתחתן כדמסיק רבא לעיל (דף עו.) דבגירותן אית להו חתנות ותנן (מכות דף יג.)

הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם

ואלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה ומיהו איכא למימר דנתינה אגב שיטפא דממזרת נקטה וכן צריך לומר למאי דהוה בעי רבא

יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה

לָיְלָה: שמואל ב כא י

למימר דבגירותן לית להו חתנות דבכל דוכתא איירי בגירות גבי קנס ובעשרה יוחסין (קידושין סט.) במתניתין ונראה לרבינו תם דדוד גזר

21. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל

עליהם שעבוד והא דקאמר לעיל ראוי להדבק עם ישראל היינו להיות בני חורין כמותן אבל חתנות אסור מדאורייתא והא דקאמר

הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ

בימי רבי בקשו להתיר נתינים לא להתחתן בהם אלא להפקיע עבודתם ואמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר הלכך אין לנו להתיר

בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת

אפילו חלקנו שלא ישתכח חלק מזבח ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ממילא בלא שום

אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא

אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְיָ

התרה

אֱלֹהֶיךָ

נֹתֵן

לְךָ

נַחֲלָה: דברים כא כג 31. וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר: מלכים א ה כט 41. וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד כִּי הֵם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְשָׁלִשָׁיו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ

וּפָרָשָׁיו: מלכים א ט כב 51. וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כָּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת: דברי הימים ב ב טז 61. וַיַּעַשׂ

מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת מְנַצְּחִים לְהַעֲבִיד אֶת הָעָם: דברי הימים ב ב יז 71. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: דברים כט י

81. וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לָעֵדָה וּלְמִזְבַּח יְיָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר: יהושע ט כז