האשה
רבה פרק עשירי יבמות
פח.
עין
משפט
מסורת הש"ס
נר
מצוה
ומה
אם ירצה לומר מזיד הייתי. אר"י דאין להקשות והא מיגו
מאי טעמא
מחייבי
בה רבנן. כי אישתיק: אי נימא כו'. אלא הא
יב א מיי' פ"ג מהל'
א) [לעיל פז: וש"נ],
ב) גיטין ב:, ג) [קדושין סו.
שגגות הל' א ופי"א
דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה סברא הוא: ואמר ברי לי דשומן
במקום עדים הוא דה"פ ומה אם ירצה לומר בפירוש מזיד
גיטין ב: סד.], ד) [איבעיא
מהל' עדות הל' ז טוש"ע
הוא דמהימן. והא ודאי פשיטא לן דסמכי' עליה כל זמן שלא נחשד
הייתי השתא נמי דקאמר לא אכלתי הכי הוא דבעי למימר לא אכלתי
היא בנדרים לו:],
י"ד סימן קכז סעיף ג:
יג ב מיי' פכ"ד מהלכות
שוגג אלא מזיד והכי מוכח
דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל
חברו ואין לך אדם סומך על
בכריתות (דף יב. ושם) וא"ת והיכי מוכח
ה) [נדרים לה. שבועות
כב.], ו) [ג"ז שם], ז) [גיטין
אישות הל' יח טוש"ע
בני ביתו: לא איתחזק איסורא.
הש"ס מדפטרי רבנן שהדבר תלוי
ג.], ח) [סנהדרין יז: וש"נ],
אה"ע סימן יא סעיף א
מ"ט קא מחייבי רבנן אילימא משום דמהימן
בההיא חתיכה: הא לא דמיא. קושיא
בהודאתו להתחייב קרבן מדלא
ט) ב"מ לט: כתובות כז:,
וסימן קעח סעיף ט:
❖
יד ג ד מיי' פי"א מהלכות
היא: מידי דהוה אטבל והקדש
מחייבי ליה תרי קרבן אע"ג דמכחיש
י) ר"ל כמו ועוד,
והא תרי בעלמא דאע"ג דקא מכחיש להו
עדות הל' ז טוש"ע י"ד
וקונמות. דאע"ג דאיתחזק איסורא
להו הא לא מכחשי ליה במאי דקאמר
אינהו מהימני וקא פטרי רבנן אלא לאו
סימן קכז סעי' ג ובהג"ה:
סמכינן עליה: אי קדושת הגוף. קדשי
מזיד היה ואי אפשר לחייבו על פיהם
טו ה מיי' פי"ג מהל'
משום דאישתיק ושתיקה כהודאה דמיא
א)
גליון הש"ס
❖
מזבח: אי קסבר יש מעילה בקונמות.
בשום ענין ולעולם איכא למימר
גירושין הלכה כט:
אלא סברא היא מידי דהוה אחתיכה ספק
ב)
גמרא דאתו בי תרי
דלעיל מחייבי ליה משום דעד אחד
דקדשי בדק הבית הן משאמר קונם
ואמרי אנן הוינן. עי'
של חלב ספק של שומן ואתא עד אחד ואמר
דבר זה עלי: ואי קסבר אין מעילה.
מהימן בלא הודאתו דכיון שאין אומר
תשובת מהריב"ל ח"ג סי'
תורה אור השלם
ברי לי דשומן הוא א דמהימן מי דמי התם
מ"ה: תוס' ד"ה מתוך
הוא: שהחמרת
דמזיד היה יש לנו לומר דמסתמא
דקונם לשון נדר
1. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו
וכו' לא חשיב עוקר וכו'.
לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא
עליה בסופה. שאם בא בעלה אתה
שוגג היה דלא מחזקינן ליה ברשיעא
וכ"כ תוס' בנזיר דף מג
וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ:
❖
דאשת איש ואין דבר שבערוה פחות
ואר"י דשפיר מוכח דסבר הש"ס דאי
נותן עליה כל הדברים האלו
ג) ב
ע"ב ד"ה והאי מ"מ וכו'.
בראשית מב ח
ובע"ז דף יג ע"א תוד"ה
שבמשנתנו: הקלת עליה בתחלה.
הוה לן למימר מסתמא שוגג היה
משנים הא לא דמיא אלא לחתיכה דודאי
אמר אביי. ועי' ברכות דף
לא הוה כל כמיניה למיפטר נפשיה
להתירה לינשא מפני שהיא חוששת
חלב ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן
טז ע"א תוס' ד"ה וחותם.
תוספות ישנים
מקרבן ולומר מזיד הייתי ולאפוקי
שמא תתקלקל ולא מינסבא עד
ובשבת דף קמה ע"ב רש"י
הוה דלא מהימן מי דמי התם אפי' אתו בי
ד"ה לעדות אשה. ועי'
מידי דהוה אחתיכה ספק
דבדקה שפיר: לא תצא. קס"ד לא
נפשיה מסתמא י)ומשמע ליה דאפילו
מאה לא מהימני הכא כיון דכי אתו בי תרי
בב"מ דף כ ע"א תוס' ד"ה
חלב ספק שומן וכו'
תצא משני: אנן הוינן בהדיה כו'.
באמרו לו שנים אכלת חלב בשוגג
❖
שובר:
דמהימן פ"ה דאי לא
מהימני חד נמי להימניה ג מידי דהוה אטבל
הלכך לגבי עד אחד מהימני אבל
פטרי רבנן משום דלא שכיח שיוכלו
מהימן לא מצינו איש שיוכל
הקדש וקונמות האי טבל היכי דמי אי
לאכול עם חבירו שמא
ד
לגבי תרי הואיל וניסת לא תצא:
העדים לידע בירור הדבר אם שוגג
יאכילנו דבר איסור. ותימה
מוסף רש"י
ברי דידיה משום דבידו לתקנו אלא דאחר מאי
היה או מזיד וע"כ הא דמחייבי רבנן
ומה לנו בזה הדבר יזהר
כי שתיק משום דשתיקה כהודאה
קסבר אי קא סבר תורם משלו על של חברו אינו צריך דעת בעלים משום
ואין דבר שבערוה
במה שיאכל. ונ"ל דנפקא לן
ד)
פחות משנים. אין דבר
דמהימן מנדה דכתיב
דמיא דאי אפשר לחייבו קרבן ע"י
דבידו לתקנו ואי קסבר צריך דעת בעלים ואמר אנא ידענא ביה דמתקן היא
(ויקרא טו) וספרה לה
ערוה ראוי להתירו בפחות
שום עדות ומספקא ליה לר"י אם
משנים, דיליף דבר דבר
לעצמה: משום עגונא
גופה מנלן הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו אי קדושת הגוף
אמר לא אכלתי חלב לא שוגג ולא
מממון, כתיב הכא כי מצא
אקילו בה רבנן. וא"ת וכי
אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה אלא דאחר ואמר ידענא ביה דאיתשיל
בה ערות דבר, וכתיב התם
יש כח ביד חכמים לעקור
מזיד אם נאמן אם לאו דאין נאמן
על פי שנים עדים יקום דבר
דבר מן התורה דמן התורה
מריה עליה היא גופה מנלן קונמות נמי אי קסבר ה) יש מעילה בקונמות
להכחיש העדים או שמא נאמן דהא
הוכחנו דעד אחד לא מהימן
במס' סוטה (ג:) (גיטין ב:).
וקדושת דמים נחתא להו משום דבידו לפדותו ואי קסבר אין מעילה
ו)
יש מעילה בקונמות.
וי"ל דאין זה עיקור דבר מן
לא מכחשי ליה עדים במה שאומר לא
התורה שראו חכמים דאשה
היכא דאמר קונם ככר זה
בקונמות ואיסור בעלמא הוא דרכיב להו אכתפיה אי דידיה משום דבידו
אכלתי שוגג ובמה שאומר לא אכלתי
דייקא ומנסבא מהני שפיר
ואכלו, הוי כהקדש מעליא
לאיתשולי עליה אלא דאחר ואמר אנא ידענא דאיתשיל מריה עליה היא גופה
מזיד אע"ג דמכחשי ליה לא איכפת
כשני עדים דודאי לא
דיש בו מעילה ומעל (נדרים
❖
לה.). אין מעילה
משקרא:
לן כי זה אינו שייך לחיוב קרבן ויפה
מנלן אמר ר' זירא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחלה
בקונמות. דלא קרינן ביה
עושה דלא מפרש חטאיה ובכריתות
לא ליחמיר ולא ליקיל משום עיגונא אקילו בה רבנן: תצא מזה ומזה וכו':
מקדשי ה' שהרי חולין הוא
ז)ה
(ג"ז שם) דקאמר דאיכא בין טעמא
אצל כל אדם (שבועות כב.).
אמר רב לא שנו אלא שניסת בעד אחד אבל ניסת על פי שני עדים לא
תוס' חד מקמאי (המשך)
משום עיגונא אקילו
דמתרץ בדבוריה לטעמא דאדם נאמן
תצא מחכו עליה במערבא אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא לא צריכא
בה רבנן. וכל דמקדש
והאחרון אינו ממזר דכי
ח)
על עצמו יותר ממאה איש אמרו לו
אדעתא דרבנן מקדש
היכי דהראשון דקתני סיפא
דלא ידעינן ליה אי דלא ידעינן ליה בעד אחד אמאי תצא לא צריכא $דאתו
נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דלא
ואפקועי רבנן לקדושין
דוקא ה"נ ראשון ואחרון
בי תרי ואמרי אנן הוינן בהדיה מכי נפק ועד השתא ואתון הוא דלא
מיניה (שבת קמה:). ויכר
דרישא דוקא זהו הפי'
מתרץ דיבוריה ולא קאמר דנפקא
יוסף את אחיו. שכשפירש
הנכון ואין ספק בדבר
ידעיתו ליה דכתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו ואמר רב חסדא
מינה באמר לא אכלתי לא שוגג ולא
ט)
1
מהן כבר היו חתומי זקן
דליכא צד ממזרות אפי'
מזיד דאפילו אם תימצי לומר דלא
מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן סוף
סוף תרי ותרי נינהו
(כתובות כז: וב"מ לט:).
מדרבנן לאחר נתינת הגט
שיצא. מאצלם בלא חתימת
לא לראשון ולא לשני.
מהימן ניחא למינקט נטמאת והוא
והבא
❖
זקן כו' (ב"מ שם)
.
והיכא דאיכא חד סהדא
אומר לא נטמאתי דומיא דאכלת
דלא מת לא תנשא
ולא אכלתי בלא שום תוספת דבור ועוד דנקט הכי משום דמייתי בתר הכי עלה ברייתות דלענין טומאה: דשתיקה כהודאה
לכתחילה משום לזות
שפתים ואם נשאת לא תצא
דמיא. פי' כיון דשתיק נראה לו אמת ויודע קצת שיש רגלים לדבר אבל ליכא למימר הודאה ממש שיודע ודאי שכן הוא כיון שהוא שותק
תוס' חד מקמאי
אפילו לא נשאת לא'
דאם כן בפרק האומר (קדושין סו. ושם) דאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא זיל אפקה אפילו גזלן נמי מאחר שהוא שותק כמו שמפר"ת
מעידיה דאמר עולא כל
מבועל ומי' כיון שנפסלה
מקום
(שהחמירה)
מהתרומה כדדרשי' א'
התם מכח ההיא דגיטין (דף נד: ושם) דטעמא דאמר ליה עד אחד אכלת חלב ושורך נרבע ונטמאו טהרותיך והלה שותק דנאמן משום דשתיקה
[שהאמינה] תורה עד א'
לבעל וא' לבועל וא'
כהודאה דמיא כדמסיק הכא ועוד אם היא הודאה ממש לא הוה שייך למימר התם נאמן העד וההוא סמיא נמי (קידושין שם) היכי מצי לידע
הרי כאן שנים ואם באו
לתרומה כ"ש (לתרומה)
ודאי שזינתה אלא ודאי לאו הודאה ממש היא: ברי לי דשומן דמהימן.
י"מ דגמרינן מנדה דאמר בהמדיר (כתובות עב. ושם) וספרה לה לעצמה
שנים ואמרו מת וב' אמרו
[לכהונה] מק"ו ומה
לא מת אם לא נשאת לא'
גרושה שמותרת בתרומה
ואם תאמר אם כן אפילו איתחזק איסורא נמי ואמר ר"י נדה נהי שעכשיו ראתה מכ"מ לא איתחזק איסורא שתראה לעולם:
מידי דהוה אטבל והקדש. וא"ת והיכי ילפינן אשה מטבל והקדש דאין דבר שבערוה פחות משנים ואר"י דאי הוה שייך למילף מטבל והקדש
מעידיה או אפי' נשאת לא'
אסורה לכהן זו שאסורה
מעידיה ולא אמרה איהי
בתרומה אינו דין שאסורה
הוה אמינא דהאי דאין דבר שבערוה פחות משנים הני מילי לאוסרה על בעלה דאין אחד נאמן לאסור דלענין איסור כתיב כי מצא
ברי לי אם נשאת תצא. כיון
לכהן והאי ק"ו איתא בפ'
בה ערות דבר אבל להתירה חד נמי נאמן: אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו. ואפי' דחבריה ולא דמיא לנטע רבעי דאין יכול
דעד השתא הבא עליה
אלמנה גבי נבעלה לפסול
באשם תלוי קאי ומכאן
לה ואע"ג דפסולה לכהונה
לפדות אלא בעליו דחשיב ברשות בעלים אע"פ שהוא ממון גבוה כיון שהם אוכלים אותו בירושלים אבל הקדש לא חשיב ברשות בעלים יותר
ואילך ה"ל מזיד בספק
(לא) [מ"מ] מרגלא שהרי
משאר כל אדם: אי קסבר יש מעילה בקונמות. הקשה רבינו יצחק בן רבינו מאיר דבשבועות פרק ג' (דף כב. ושם) משמע דאפילו
א"א ואם נשאת לא'
פסולה ועומדת היא משעת
מעידיה ואמרה ברי לי
זנותה. מי' צד ממזרות
למאן דאמר יש מעילה בקונמות אין להם פדיון דתניא התם ככר זו הקדש ואכלה בין הוא בין חברו מעל לפיכך יש לה פדיון ככר זו עלי
פלוגתא דרבנן ור' מנחם
ליכא לא מבעל ולא מבועל
הקדש הוא מעל וחברו לא מעל לפיכך אין לה פדיון וחכמים אומרים לא מעל משמע דברישא דהוי הקדש גמור יש לה פדיון אבל סיפא
בר יוסי דלרבנן לא תצא
לאחר גט ולא לפסול חלל
דקאמר עלי דהוי קונם אע"פ שמעל אין לה פדיון ותירץ רבינו תם דקונמות דאסר להו אכולי עלמא יש לה פדיון לרבי מאיר דהתם כיון
והלכתא כתרוייהו אבל
בזרעה אם בעלה ישראל
בנשאת עפ"י עדים שמת
וליכא ספיקא בהא. והא
דדמיא להקדש תדע מדנקט ככר זו עלי ואם תאמר וליפלוג בקונם גופיה ונראה דרישא גופה איירי בקונם והא דקתני ככר זו הקדש כהקדש
ואח"כ באו עדים שהוא חי
דפרכי' בשמעתי' דעד א'
קאמר דרבי מאיר לא שני ליה בין קרבן לכקרבן בסוף פרק קמא דנדרים (דף יג.) וה"ה בין הקדש לכהקדש כיון דדעתיה אקונם אי נמי
אפי' לר"מ בר יוסי לא תצא
ביבמה והא מדקתני סיפא
כגון שפירש בהדיא כהקדש ואיידי דלא איירי לפרושי בסיפא דהא קאמר עלי לא פריש ליה נמי ברישא והשתא פליגי חכמים בין ארישא בין
אם נשאת לא' מעידיה
הראשון ממזר והאחרון
ואמרה ברי לי ואם בא עד
אינו ממזר ש"מ [דדוקא]
אסיפא וברוב ספרים גרס בריש אין בין המודר (נדרים לה.) וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא מעל וגרסינן נמי התם ברישא קונם ככר זו הקדש:
א' כשר מעיקרא והעיד
קתני לאו מאחרון קא פריך
מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כו'.
נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת
שמת אפ' ק' נשים העידו
אלא מראשון קפריך דכי
שלא מת כפלגא ופלגא
היכי דראשון ממזר דקתני
חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן בפרקין (דף פט:) שבדבר שיש
קצת טעם וסמך $ לא חשיב עוקר דבר מן התורה: אתא גברא וקאי כו'. ואם תאמר כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפי' איכא מאה
דמי אם העידו בבת א' ואם
בסיפא מדאוריי' קאמר
באו בזה אח"ז והתירוה
ה"נ הולד ראשון ואחרון
דאמרי שזהו מה בכך הא תרי כמאה דמו ויש לומר דלגבי דבר
הנראה וידוע לכל לא היה אומר רב אבל בשני עדים לא תצא:
עפ"י עד א' כשר הרי הוא
ממזר דקתני רישא גבי
כשנים. ואם באו ק' נשים
יבמה מדאורייתא קאמר
והבא
אח"כ לומר לא מת כעד א'
ואע"ג דהולד ממזר מזה
דמיין ואין דבריו של א' במקום שנים. ואם באתה אשה א' מעיקרא והתירוה לינשא על פיה ואח"כ באו ב' (עדים) [נשים] ואמ'
ומזה דקתני רישא הוי פירושו לשני מדאורייתא ולראשון מדרבנן ואם כן אדפריך ליה מסיפא ליסייעי' מרישא דקתני הולד
לא מת הולכים אחר רוב דעות. עשו שתי נשים באשה א' כשני (נשים). [אנשים באיש אחד] ואפי' נשאת לא' מעידיה וא' ברי
ממזר מזה ומזה שא' מהם ממזר מדרבנן התם כיון (דמשמע) [דמשני] ממזר מדאורייתא קתני הוולד ממזר מזה ומזה אבל הכא
לי תצא. ואמר רב אשי לקלא לא חיישינן. פי' אם לאחר שנשאה עפ"י עד א' יצא עליו [קול] שלא מת לא חיישינן ולא תצא:
שהראשון ה"ל ספק ממזר לא הו"ל למתני הוולד ראשון ואחרון ממזר ומשום הכי אקשי' ליה מסיפא דקתני הראשון ממזר