האשה רבה פרק
עשירי יבמות
צ.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
אכל תרומה. בשוגג: משלם חולין טהורים. דכתיב (ויקרא כב) ונתן
לכהן גדול דהתם רבנן הוא דקנסוה דלא יפר
אבל אלמנה לכהן
לב א ב מיי' פ"י מהל'
א) גיטין נד., ב) פסחים
טז:, ג) שם פ: יומא ז.
תרומות הל' כ:
לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש בפרק כל שעה (פסחים לב.):
גדול כי היכי דלא קנסוה בכתובתה דהא יש לה כתובה כדאמר לעיל
לג ג ד מיי' פ"ד מהל'
מנחות כה: זבחים מה.
בשוגג תשלומיו תשלומין. אם בשוגג שילם טמאים כסבור טהורים הם:
(דף פה.) ה"נ לא קנסוה בהפרת נדריה:
גיטין נד., ד) פסחים נט:
ביאת מקדש הל' ז
ואוכלת
בגינו תרומה
בתרומה דרבנן. ולא בעי לאוקומי
במזיד אין תשלומיו תשלומין. דקנסינן
ליה: תבא עליו ברכה כו'.
לעיל מ. [יומא סח:],
ופ"ד מהלכות קרבן פסח
❖
ה) [ביומא ז. משני רב נחמן
הלכה ב:
אמאי קנסת ליה מאי מזיד יש כאן
אפי' בתרומה דאורייתא ומשום דקטן
כי קתני הציץ מרצה אדיחיד
ואוכלת בגינו תרומה
בתרומה דרבנן ת"ש
אע"פ שיודע שהן טמאים נתכוין הוא
אוכל נבילות הוא דהא בעיא היא
ואי בעית אימא כו' ע"ש
לתשלומין הגונים: דאכל מיניה וכו'.
בפ' חרש (לקמן קיג: וקיד. ושם) אי בית
אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורים
וראיתי במהרש"א ביומא ז.
א)
תורה אור השלם
תוס' בד"ה שנטמא בין
ואע"ג דתשלומין נעשים תרומה ולא
דין מצווין להפרישו או לא ולא
שילם חולין טמאים סומכוס אומר משום ר'
1. וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר
בשוגג כו' ודע דבתו' פרק
חזו ליה בימי טומאה הא מיהא
איפשיטא ועוד דאוכלת בגינו משמע
מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין במזיד אין
האשה רבה כתבו אהך
כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת יָדָם
❖
לתשלומין מעליא איכוון: תרומה
דאפי' כי גדלה אוכלת מכח זה אע"פ
ברייתא דהציץ כו'],
לְקַדֵּשׁ אֹתָם וְזָר לֹא
תשלומיו תשלומין וחכמים אומרים אחד זה
יֹאכַל כִּי קֹדֶשׁ הֵם:
טמאה לא חזיא לאכילה. כהן טהור
שעדיין לא בעל:
❖
ואחד זה תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם
שמות כט לג
אכל תרומה טמאה משלם כו'.
קאי עלה בעשה בפ' הערל (לעיל עג:)
גליון הש"ס
חולין טהורין והוינן בה במזיד אין תשלומיו
א] וכהן טמא קאי עלה במיתה $דלא
בתרומה לא שייך לפוטרו
גמ' א"ל שב ואל תעשה
תשלומין תבא עליו ברכה דאכל מיניה מידי
תוספות ישנים
חלק הכתוב לגבי טומאת הגוף בין
משום דקם ליה בדרבה מיניה אפילו
שאני. עי' סוטה ח ע"א
דלא קחזי ליה בימי טומאתו וקא משלם מידי
קדשים טהורים לקדשים טמאים:
לאביי דאית ליה (בכתובות דף ל:)
תוס' ד"ה אם היה:
תבא עליו ברכה דאכל מידי
רש"י ד"ה תרומה טמאה
דלא חזי ליה בימי טומאתו
כל דהו. ואפי' חולין טמאים:
אליבא דר' נחוניא בן הקנה דאפילו
דקחזי ליה בימי טומאתו ואמר רבא ואמרי
וקא משלם מידי דחזי ליה
כו' דלא חלק הכתוב כו'.
(א) והכא דמדאורייתא תשלומין מעליא
במיתה בידי שמים הוא עושה כמיתה
לה כדי חסורי מיחסרא והכי קתני אכל
עי' חולין קיג ע"ב וצ"ע.
בימי טומאתו. ופ"ה ואע"ג
א
נינהו. דחולין טמאים נמי ראויין
בידי אדם לתשלומין דשאני תרומה
ועי' רש"י בכורות יב ע"ב
דהתשלומין נעשין תרומה
תרומה טמאה משלם כל דהו אכל תרומה
ד"ה חלה טמאה ויש ליישב
ואם כן הויא מידי דלא חזי
להיות קדש כדרבי אילעי לעיל (דף
דגלי קרא בהדיא ויסף חמישיתו
טהורה משלם חולין טהורין שילם חולין
קצת על פי דברי הר"ש
ליה בימי טומאתו שהרי הוי
: ואמור רבנן אין תשלומיו
עליו ועוד א"ר יצחק דתשלומין
פט:)
פי"א מ"ג דפרה דמתני'
תרומה טמאה מ"מ איהו
טמאים סומכוס אומר משום ר' מאיר בשוגג
תשלומין כו'. מדר' מאיר קמותיב:
דתרומה לכפרה קאתו ולא שייך קם
דהתם פליג אההיא דחולין
איכוין לשלם דבר דחזי יותר
❖
תשלומיו תשלומין במזיד אין תשלומיו
הנ"ל וצ"ע:
ממה שאכל. וקשה דמה לנו
קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו.
ליה בדרבה מיניה כדאמר במסכת
בכוונתו מ"מ לא חזי וי"ל
תשלומין וחכ"א בין בשוגג בין במזיד
לרבי מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין
תרומות (פ"ז משנה ד) שאפי' אם
ב
דבמזיד ר"ל מזיד מן
ולא בעי לשלומי (ב) תו טהורים
רצה הכהן למחול אינו יכול למחול
תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורין
האכילה והשתא ניחא שפיר
הגהות הב"ח
דחזי למיכל בימי טומאתו
ואתו רבנן למימר בין בשוגג בין
ואפי' אכל תרומה משל עצמו מפריש
והא הכא דמדאורייתא תשלומי מעליא הוי
(א) רש"י ד"ה כל דהו וכו'
משום דבמזיד אין
במזיד בעי מיהדר תשלומין: אבל
קרן הראוי להיות קדש לעצמו וכן
התשלומין נעשין תרומה
טמאים הס"ד ואח"כ מ"ה
דאי מקדש בהו כהן אשה תפסו לה קידושי
והא הכא: (ב) ד"ה קנסו
בעלים נתכפרו. ולא בעי לאתויי
משמע בפרק כל שעה (פסחים לב. ושם)
עי"ל דשפיר קאמר תע"ב
ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין וקשרינן
וכו' לשלומי חולין
שהוא מפסיד עצמו יותר
קרבן אחרינא: שב ואל תעשה.
דלרבי יוסי דשרי חמץ בפסח בהנאה
❖
ממה שהפסיד הכהן כי את
טהורים:
אשת איש לעלמא מאי אין תשלומיו תשלומין
לאו עקירה היא כגון אכילת בשר
דהאוכל תרומת חמץ בפסח במזיד
אשר הוא משלם הוה חזי
דקאמר רבי מאיר דבעי למיהדר שלומי חולין
בימי טומאתו כל זמן שהיה
עשה היא ואמור רבנן שב ואל
פטור מן התשלומין לרבי נחוניא בן
בידו ואת אשר הפסיד
טהורין אי הכי סומכוס היינו רבנן אמר רב
הגהות מהר"ב
תאכל לאו עקירה בידים הוא
הקנה אבל בשוגג חייב אע"ג דלא
הכהן לא חזי ביד הכהן רק
אחא בריה דרב איקא קנסו שוגג אטו מזיד
רנשבורג אלא ממילא היא מיעקרא אבל
גלי קרא בכרת אלא משום דבשוגג
להסקה: שילם חולין
א] רש"י ד"ה תרומה
טמאין סומכוס אומר משום
תרומה דקאמר לא עשה ולא כלום
אתו תשלומין לכפרה ואפשר דאם
איכא בינייהו תא שמע ב) דם שנטמא וזרקו
טמאה לא חזיא לאכילה
ר' מאיר בשוגג תשלומיו
ומפקת לה לחולין עקירה ממש היא:
אכל תרומה במזיד שיפטור לרבי
בשוגג הורצה במזיד לא הורצה והא הכא
וכו' וכהן טמא קאי
תשלומין פ"ה משום דלפי
אמר
נחוניא בן הקנה משום דבמזיד לא
עלה במיתה. נ"ב צ"ע
מדה משלם דאי לפי דמים
דמדאורייתא ארצויי מרצה דתניא ג) ג על
דבחולין קיג ע"ב אמר
משלם לא היו תשלומיו
אתו לכפרה שהרי הכהן יכול למחול
מה הציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב
שנטמא בין בשוגג
שמואל דאינה במיתה
תשלומין שהרי נעשין
כדתנן במסכת תרומות (פ"ז מ"א)
וכ"פ הרמב"ם פ"ז מהל'
תרומה ולא נהירא דמשמע
בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בצבור ואמרי
א"נ מיחייב משום דמדאגבהה קנייה
תרומות הלכה א וכן ראיתי
בפרק כל שעה גבי לפי
רבנן לא הורצה וקא הדר מעייל חולין לעזרה
אמר רבי יוסי בר
שוב שהשיגו בעל בני
מדה משלם דלא אמרינן
כדאמר באלו נערות (כתובות דף לא:
יעקב בהגהת רמב"ם שם.
לפי מדה משלם אלא
חנינא מאי לא הורצה דקאמר להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו בשוגג
תשלומיו תשלומין
ושם):
ד
ועיין ספר מחנה ראובן
להחמיר גבי אכל גרוגרת
כו'. אין לפרש האי שוגג ומזיד
בו סוף סוף קמתעקרא אכילת בשר וכתיב ואכלו
אתם אשר כפר בהם
ועיין ספר מעין החכמה
וכו' וצ"ל דמיירי ששילם כל
1
דף קיח בד"ה גורן ויקב
כך מן החולין טמאין
אאכילה קאי כדפירש ריב"ן אבל
מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים $
א"ל שב ואל תעשה שאני
ד)
וכו' ויעוש"ה בסה"ד וי"ל
שמועילין אך להיסק כמו
התשלומין הם במזיד דאם כן במזיד
דברי רש"י דהכא לפרשם
התרומה הטהורה שאכל
אמר
בתרומה שלא היתה טמאה
ומ"מ במזיד אין תשלומיו
אמאי אין תשלומיו תשלומין דאפילו
קודם שנטמא הכהן ואז
תשלומין דאכל מידי דקפץ
סובין יכול לשלם דתשלומין אין נעשין קדש אלא נראה לר"י דשוגג ומזיד אתשלומין קאי כדפירש בקונטרס וההיא דקאמר והוינן בה במזיד
שפיר הוא במיתה וכתירוץ
עליה זבינא וקא משלם מידי
אין תשלומיו תשלומין תבא עליו ברכה כו' אע"ג דכי משלם חולין טמאים נעשין תרומה טמאה מכל מקום תבא עליו ברכה דנפסד הוא
בתרא דתוס' בחולין דף קא
דלא קפיץ עליה זבינא: והא
שמשלם יותר ממה שהפסיד לכהן: חסורי מיחסרא כו' אכל תרומה טהורה כו'. וא"ת אי לפי דמים משלם כשמשלם כאן חולין
ע"א ד"ה בנטמא הגוף
הכא דמדאורייתא תשלומין
❖
וכו' וזה ברור ודו"ק:
מעליא הוא אי אזל כהן
טמאין אמאי תשלומיו תשלומין והלא הן נעשין תרומה טמאה ואינם שוים כתרומה טהורה שאכל ויש לומר דמשלם חולין טמאים כל כך
ומקדש בהו אשה קדושיו
דכשנעשין תרומה טמאה יהיו שוים להסקה כתרומה טהורה שאכל ומכל מקום קנסינן ליה כשמשלם במזיד אע"פ ששוים כדמי תרומה
קדושין. וא"ת ולמה לי
משום דמשלם מידי דלא קפיץ עליה זבינא: אזיל כהן ומקדש אשה כו'. וא"ת ולמה אינו מדקדק דמדאורייתא תשלומיו תשלומין ונעשית תרומה
למימר כל כך לימא והא
מוסף רש"י
הכא דמדאורייתא תשלומין
וקאמרי רבנן דאינן תשלומין והוי חולין ושריין לזרים ואמר ר"י דהוה מצי למימר דאין תשלומיו תשלומין דקאמר היינו לגבי הא דהדרי
אכל תרומה. בשוגג
מעליא הוא והוי תרומה
למרייהו ולעולם תרומה הוו וא"ת ומאי מדקדק מקידושין דלמא היינו משום דהפקר ב"ד היה הפקר כדאמר לעיל (דף פט:) ואמר ר"י דהכא אין
ואפילו טמאה, משלם
ואסורין לזרים ואמרי רבנן
שייך לומר כן דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו: והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה דתנן על מה הציץ מרצה כו'. תימה דבהקומץ
חולין טהורים. ולקמן
אין תשלומיו תשלומין והוי
חולין ושרינן לזרים. וי"ל אי
פריך אמאי משלם טהורין.
רבה (מנחות כה:) ובכיצד צולין (פסחים פ: ושם) פריך להו אהדדי ומשני רבינא ורב שילא חד אמר טומאה בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג
הוה אמרינן הכי הוה מצי
האוכל תרומה שוגג אינו
הורצה במזיד לא הורצה וחד אמר איפכא והכא משמע דחדא מתניתין איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן ואומר ר"י דהתם לא מצי לשנויי דהך
לשנויי דר"ל אין תשלומיו
משלם מעות אלא תבואה
תשלומין לענין שלא ישארו
ואינו משלם תרומה אלא
דקתני בין במזיד בין בשוגג היינו מדאורייתא אבל מדרבנן במזיד לא הורצה דמשמע כיון דקתני סתמא דפסק הלכה אתא לאשמועינן דבין
לכהן אלא יחזרו ליד
חולין מתוקנין ועל ידי
בשוגג בין במזיד מרצה אפילו מדרבנן והכא מוכח נמי שפיר דמאחר דקתני דציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אטומאה או אזריקה למר
הבעלים ויהיו בידם תרומה
תשלומין הן נעשין תרומה
ולא יוכל זר לאוכלם ועל כן
שנאמר (ויקרא כב) ונתן
כדאית ליה ולמר כדאית ליה מדאורייתא ליכא לפלוגי ומרצה בתרוייהו בין בשוגג בין במזיד ונראה לר"י דבהא סברא פליגי דמר סבר
מאריך הספר מדאורייתא
לכהן את הקדש, על
דבטומאה איכא למיקנס טפי במזיד דהוי אתחלתא דפסולה ולא עביד נמי מצוה בשעה שמטמא ומר סבר בזריקה שייך למיקנס טפי שמקריב
תשלומין מעליא הוו
ידי נתינתו נעשו קודש,
דבר טמא לגבוה וזילא מילתא טפי:
וקדושיו קדושין ורבנן אמרי
אלמא דבר הראוי לחול
ועל הבשר. למאן דאמר (פסחים עז.) יש דם אע"פ שאין בשר נפקא מינה במה שהציץ מרצה על הבשר דמשוי ליה כי טהור למיקבעי' בפיגול
דאין תשלומיו תשלומין שלא
עליו שם תרומה בעינן
ולאפוקיה מידי מעילה כדמפרש בפ' כיצד צולין (שם עח. ושם) אבל להתיר בשר באכילה לא מהני ריצוי ציץ כדמוכח התם: בין ביחיד
ולא מעות, אבל האוכלה
יהיה לכהן חלק בהן וא"כ
אין קדושיו קדושין וא"ת
מזיד משלם מעות
(גיטין
בין בצבור. כמאן דאמר טומאה דחויה בצבור (אלא) ה)דלמאן דאמר הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצויי כדמוכח בכיצד צולין (שם):
נד.). בשוגג. אם בשוגג
משום הכי יש כח בכאן
לעקור הקדושין שמפקיעים
שילם שלא היה יודע
כולהו
שהן טמאין, תשלומיו
ב"ד הממון ומפקיעין
תשלומין. ופטור באלו והן נעשין תרומה טמאה כמה שאכל, במזיד אין תשלומיו תשלומין. ולקמן פריך אמאי (שם). אחד זה ואחד זה. שוגג ומזיד, תשלומיו תשלומין. והן נעשין תרומה וממון כהן ואם קדש
הקדושין ויש לאל ידם דהא
בהן אשה מקודשת, וחוזר ומשלם חולין טהורין. משום קנס ואינן נעשין תרומה (שם). והוינן בה במזיד אין תשלומיו תשלומין. אמאי קנסת ליה אמזיד דהני תשלומין, הא לא הזיד בתשלומין גרועין, דאכל מיניה.
אמרינן הפקר ב"ד היה
תרומה טמאה דלא מצי למיכל בימי טומאה, דהאוכל תרומה בטומאת הגוף במיתה ואפילו היא טמאה, וקמשלם ליה. חולין טמאים דחזו ליה בימי טומאה ואע"ג דסוף סוף הן נעשין תרומה ולא חזו ליה דהא טמאה
הפקר וי"ל דלא שייך לומר
היא, מיהו חולין טמאין מיכוין לשלומי ולא ידע דהם נעשין תרומה (שם). ואמרי לה כדי. שם חכם (שם פה:). משלם כל דהו. כל שהוא חולין בין טהורין בין טמאין (שם נד.). בשוגג תשלומיו תשלומין. דהא אוכל
הפקר ב"ד הפקר אלא
תרומה שוגג לפי מדה משלם ולא לפי דמים, ואע"ג דהך טמאה גריעא מההיא דאכל, תשלומין הן מדאורייתא ורבנן נמי לא קנסוהו הואיל ושגג בתשלומין, במזיד. שידע שטמאין הן, אין תשלומיו תשלומין. דקנסוהו
היכא שהוא פושע
רבנן שמתכוין להפסיד כהן (שם). הורצה. קרבן לבעלים דמרצה ציץ (פסחים טז:) דהציץ מרצה ומותר בשר באכילה (גיטין נד.). במזיד לא הורצה. להיות בשר קרבן נאכל לכהנים דקנסא הוא, אבל בעלים נתכפרו, דכיון
ומפקירים ב"ד ממונו אבל
הכא הכהן לא פשע כלל
דמדאורייתא מרצי נמי אמזיד לא מצו רבנן למימר ליה זיל אייתי חולין לעזרה (פסחים טז: ע"פ הגמ' דלהלן וכעי"ז ביומא ז. וזבחים מה:) והך זריקת מזיד איסורא דרבנן הוא, דמדאורייתא זורק לכתחילה דהציץ מרצה (גיטין נד.).
על מה הציץ מרצה. דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים, שירצו לבעלים (יומא ז.). על הדם ועל הבשר ועל החלב. בין שנטמא הדם בין שנטמא הבשר בין שנטמא החלב הציץ מרצה, ולא שיהא בשר טמא נאכל, דאין
ולמה יפקירו ב"ד ממונו:
ציץ מטהר ודוחה לא תעשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, אלא לר' יהושע איצטריך דאמר בכיצד צולין (פסחים עז.) אם אין בשר אין דם, וקאמר הכא ה"מ כשיצא בשר חוץ למחיצתו שאין ציץ מרצה על היוצא או שאבד
הבשר, אבל נטמא בשר קודם זריקת דם הציץ מרצה עליו להתיר דם לזריקה (פסחים טז:). בין בשוגג בין במזיד. והאי דתני לעיל בשוגג הורצה במזיד לא הורצה, בכיצד צולין (שם פ:) פליגי בה אמוראי, חד אמר טומאתו
בין בשוגג בין במזיד אבל זריקתו בשוגג אין במזיד לא, וחד אמר איפכא (שם טז:). בין באונס בין ברצון. מזיד ורצון אחד הוא אבל גבי שוגג שייך מזיד וגבי אונס שייך רצון ושוגג ואונס תרי מילי נינהו (שם). שוגג, קסבור
אין קרבנות מקבלין טומאה, אונס שנטמא בעל כרחו, אבל מזיד ורצון חדא מילתא היא, אלא איידי דתני אונס תני רצון (מנחות כה:). בין ביחיד. בקרבן יחיד (פסחים שם). ואכלו אותם. את הקדשים, אשר כופר בהם. כי
היכי דתהוי כפרה שלמה (לעיל מ.) כתב כפרה גבי אכילה למימרא דאף באכילה תלויה כפרה (פסחים נט:). שב ואל תעשה שאני. דכל דבר שאמרו לך ב"ד שב ואל תעשה עשה זו שבתורה וראו טעם לדבריהם, אין זה עוקר
דבר מן התורה דממילא מיעקר ולא איהו עקר לה בידים (מנחות מ.).