צ:
האשה רבה פרק עשירי יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כולהו
נמי שב ואל תעשה הוא. וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב
אמר ליה. רב חסדא ז) לרבא: בעאי לאותובך ערל
והזאה וכו'. דכל
לד א מיי' פ"ט מהלכות
א) גיטין לג., ב) [כתובות
יסודי התורה הל' ג:
צט: קדושין מב.],
הני עוקרין בית דין דבר מן התורה: ערל. דאמר בפסחים (דף צב.)
ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו
לה ב מיי' פ"ו מהל'
ג) כתובות ג. ב"ב מח:
ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר
הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וגר שנתגייר ערב הפסח אין
גירושין הל' טז סמג
לקמן קי. גיטין לג. עג.,
שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה
שוחטין עליו ואמר בגמרא טעמא דבית הלל גזירה שמא יטמא לשנה
ד) סנהדרין מו., ה) לעיל
עשין נ טוש"ע אה"ע סימן
כב:, ו) [עיין תוס' לעיל פט.
קמא סעיף ס:
אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן
הבאה כו' בפרק האשהח). אלמא משום
לו ג מיי' פכ"ד מהל'
ד"ה מ"ט], ז) [צ"ל לרבה],
אמר ליה בעאי לאותובך ערל הזאה ואזמל
במנחות (דף מא. ושם) ולאחר שנתעטף
גזירה דרבנן מבטלינן ליה מפסח:
ח) [פסחים צב.],
סנהדרין הל' ד ה
הזאה. שבות ולית עלה בשבת אלא
דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת
ט) [פסחים סו.], י) [מנחות
סדין בציצית וכבשי עצרת ושופר ולולב
סמג לאוין רמ טוש"ע ח"מ
❖
פ"ה ה"א], כ) [ר"ה כט:
סימן ב:
בפרק מי שמתו (ברכות כ. ושם) מ)
איסורא דרבנן ועומדת בפני הפסח
השתא דשנית לן שב ואל תעשה לא מיעקר
סוכה מב:], ל) בס"א:
ומבטלתו דאמרי'ט) הזאה שבות ואינה
משמע כשהוא לבוש כלאים ואין
השמד, מ) [עי' במכות
הוא כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו ת"ש
כא:], נ) ס"א, ס) [וע"ע
דוחה שבת: ואזמל. לגבי מילה אמור
פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא
תורה אור השלם
אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על
תוספות שבת כה: ד"ה
א
1
עמוד ועשה ואר"י דשאני כלאים
רבנן (שבת דף קל:) אין מביאין אותו
1. נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ
סדין ותוספות מנחות מ.
אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר
❖
דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש
דרך גגות וקרפיפות והוצאה דידהו
ד"ה סדין],
כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ
הכרמל הכל לפי שעה שמע לו שאני התם
באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר
מדרבנן ומיעקרא מילה בזמנה:
אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:
דברים יח טו
וסדין בציצית. דמדאורייתא שרי דכתיב
שנתעטף כדפרישית ומיהו קשה
דכתיב אליו תשמעון וליגמר מיניה מיגדר
2. כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב
מוסף רש"י
מדמברכינן להתעטף בציצית משמע
(דברים כב) לא תלבש שעטנז אבל
מילתא שאני: ת"ש א) בטלו מבוטל דברי
אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ
בטלו. לאחר תקנת ר"ג
דבשעת העיטוף עביד מצוה
גדילים תעשה לך וגזור רבנן משום
וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:
רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו יכול
בפני ב"ד, מבוטל.
ויקרא כא ב
ומלשון להתעטף מוכיחות נמי
כסות לילה שפטור מן הציצית והוי
3. לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו
דאע"ג דעבר אתקנתא בטל
לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו ב) א"כ מה
❖
נ)[בה"ג] דקיימא לן בציצית דחובת
כלאים שלא במקום מצוה במסכת
מאן
שליחותא (גיטין לג.).
לְהֵחַלּוֹ: ויקרא כא ד
כח ב"ד יפה והא הכא דמדאורייתא בטל
דמקדש אדעתא דרבנן
ב
מנחות בהתכלת (דף מ.): וכבשי
גברא הוא ס):
וליגמר מיניה. וא"ת שאני
מקדש. להיות קדושין
גט ומשום מה כח בית דין קא שרינן אשת
עצרת. לא קבלתי מרבותי ומ"מ כך
חלין כדת משה וישראל
תוספות ישנים
איש לעלמא מאן דמקדש אדעתא דרבנן
התם דעל פי הדבור
נראה בעיני וכשר הדבר ששנו
שהנהיגו חכמי ישראל, והרי
כמו אליהו בהר הכרמל.
הם אמרו שיפקיעו כל
היה מתנבא לעבור והיכי נגמר מיניה
בתוספתא י) ומייתי לה במסכת ביצה
מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין א"ל רבינא
ג)
וא"ת דלמא שאני התם
קדושין בישראל על ידי גט
לעבור משום תקנתא דרבנן שלא על
בגמרא פרק שני (דף כ:) כבשי עצרת
לרב אשי התינח דקדיש בכספא קדיש
[שהיה] על פי הדבור
כזה, הילכך פקעי שעל מנת
פי הדבור ונראה דכיון דעל פי הדבור
ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר
דכתיב (מלכים א יח לו)
כן קידשה (גיטין שם) או:
בביאה מאי איכא למימר שויוה רבנן לבעילתו
כל המקדש אשה על דעת
וכדבריך כן עשיתי י"ל
שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא
יאכל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן
מדקאמר הכל לפי שעה
שהנהיגו חכמי ישראל
בעילת זנות ת"ש א"ר אלעזר בן יעקב
על פי הדבור שהרי אין נביא רשאי
כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם
שמע לו משמע אפי' שלא
בישראל הוא מקדשה,
שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה
שיהיו קיימין קידושין לפי
לחדש דבר מעתה כדנפקא לן במגילה
חובה והרי הן כשלמים דעלמא ואם
במצות המקום דאי במצות
ד)ג
המקום לעולם יש לשמוע לו
דברי חכמים ויהיו בטלים
ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג
(דף ב:) מקראי וא"ת דאמר בפרק
היתה שבת שחלה עצרת בשבת
וא"ת אמאי לא משני שאני
לפי דברי חכמים על ידי
אלו הן הנחנקים (סנהדרין פט: ושם)
וניתנה שבת לדחות אצל לשמן וטעה
לתורה ומעשה באדם אחד שרכב על סוס
גיטין שהכשירו חכמים,
אליהו דאיתחזק וי"ל
מדקאמר אפילו אמר לך
ואפקעוה רבנן לקידושין
היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי
זה ושגג בשלא לשמן לא יזרוק ואם
בשבת בימי יונים והביאוהו לב"ד וסקלוהו
נביא עקור משמע דבכל
כשיבא גט כזה אחריהם
אברהם היכי שמע ליה יצחק בהר
זרק הורצה כו'. והא הכא דזריקה
. תינח
נביא מיירי וה"ה לחכמים:
לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה
(כתובות ג.)
המוריה אליהו בהר הכרמל היכי
בשבת שבות בעלמא הוא כדשנינן
דקדיש בכספא. איכא
שויוהו רבנן לבעילתו
לכך ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו
בעילת זנות י"מ משום דרב
למימר אפקעינהו לקידושין
סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא
התם שאני שבות דשבת כו' וקתני לא
מנגיד מאן דמקדש בביאה
בגט דדבריהן ואמרו ליהוי
תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו לא
היכא דמוחזק שאני ובאליהו למה לן
יזרוק ועקרא שבות דרבנן ג' עשה
(קדושין יב:) ולא נהירא
מעות למפרע מתנה
מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך
משום דמוחזק הא משמע דאפילו
דזריקת דם ודהקטרת אימורים
דמ"ה לא עקרינן קדושין
וממילא פקעו שהרי
דאורייתא וא"ת א"כ יכולין
כשקידש על מנת כן קידש
בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור
ודאכילת בשר אלא שב ואל תעשה
מיגדר מילתא שאני: ולא זה וזה מטמאין
ממזרים ליטהר שיתן לה גט
(גיטין לג. וכעי"ז כתובות
שאני: שופר ולולב. מצות עשה
משום מיגדר מילתא ואר"י משום
לה: מנלן דכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו
ע"י שליח ויבטלנו שלא
שם, ולקמן קי.) או: דהפקר
2
דאיתחזק בנביאות היו סומכים עליו
ומבטלינן להו בשבת מדרבנן משום
בפניו ונימא אפקעינהו
ב"ד הפקר גבי ממון
ואמר מר שארו זו אשתו וכתיב לא יטמא
ה)
3
רבנן לקדושי מיניה ונמצאת
וכאילו קידשה בגזל ובחמם
גזירה שמא יטלנו בידו כו' : אליו
במה שהיה מבטיח בירידת אש
כ)
שלא היתה אשת איש
דמיא דלא הוו קדושין
בעל בעמיו להחלו יש בעל שמיטמא ויש
תשמעון. בנביא אמת כתיב: כגון
ושוחטים על הבטחתו קדשים בחוץ
(רשב"ם ב"ב מח:). קדיש
כשזנתה וכן נמי קשה ליחוש
בעל שאין מיטמא הא כיצד מיטמא הוא
אליהו בהר הכרמל. שהקריב בבמה
שבזכותו ותפלתו תרד אש מן השמים
בביאה מאי איכא
שמא יחפה על בת אחותו
למימר. דקיימא לן
[ונ"ל] דאה"נ היכא שאנו
לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה:
ויהיה מיגדר מילתא שיתקדש שמו של
ושעת איסור הבמות היתה ואיכא
רואין שהוא מתכוין לא
בקידושין (ד.) מכי יקח איש
הקב"ה ברבים וע"י כך יחזרו ישראל
כרת דשחוטי חוץ וכרת דהעלאה:
ולא זה וזה זכאין במציאתה וכו': טעמא מאי
נפקיע הקדושין. עוי"ל
אשה ובעלה דאשה
למוטב: כל דמקדש אדעתא דרבנן
מההיא דשמא יחפה על בת
מתקדשת נמי בביאה, מאי
מיגדר מילתא. לעשות גדר ותקנה
אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי
אחותו אין זה חיפוי כיון
אפקעתא איכא למימר בהא
מקדש. פי' בפרק השולח (גיטין לג.)
כי התם שהשיבן על ידי כן מעבודת
דלא תיהוי ליה איבה הכא תיהוי ליה איבה
דמן הדין יכול לעשות כן
ביאה
בשלמא
(גיטין לג.)
כוכבים: ביטלו. בעל ששלח גט
[וע"ע תוס' ב"ב מח:]:
וא"ת א"כ איך מצינו מיתה
על ידי גט כשר אע"פ
ואיבה: ובמעשה ידיה: טעמא מאי אמרי
טעמא מאי אמור רבנן מציאת
באשת איש הלא התראתה
שהקידושין קיימים עד
לאשתו וקדם ובא אצלה או ששלח לה
הוי התראת ספק דשמא
עכשיו, גזירת הכתוב הוא
רבנן מעשה ידיה לבעלה משום דקאכלה
האשה לבעלה משום דלא
שליח ואמר לה גט ששלחתי לך בטל
יתן לה בעלה גט ע"י שליח
שהגט כורתו ומתיר איסורו
מזוני הכא כיון דמזוני לית לה מעשה ידיה
תיהוי ליה איבה. תימה דבריש
הוא הרי זה בטל ותנן (גיטין דף לב.)
ויבטלנו שלא בפניו ונמצא
מכאן ולהבא, אבל זה שאינו
שלא היתה אשת איש
גט מן התורה ואתה
לאו דידיה: ולא מיפר נדריה: טעמא
מציאת האשה (כתובות סו. ושם) דאמרי
בראשונה היה עושה בית דין במקום
מעולם. וי"ל כיון דהשתא
מכשירו מפני דעתו של זה
מציאתה כהעדפה על ידי הדחק דמי
אחר ומבטלו ולא היה מודיע לה
מאי אמר רחמנא בעל מיפר כדי שלא
ודאי קא עברה דהא אשת
שקידשה על דעת חכמים
ו)
משמע דמציאתה תחת מזונות כמו
התקין רבן גמליאל הזקן שלא יהיו
איש היא משום מעשה
ושביטלו על פי חכמים,
תתגנה הכא תתגנה ותתגנה: היתה
שיוכל לבא לא קרינן לה
צריך אתה לומר שמעיקרן
מעשה ידיה כיון דמדמי ליה להעדפה
עושין כן מפני תקון העולם דזימנין
בת ישראל נפסלה
מן הכהונה וכו':
התראת ספק ובזה ניחא הא
לא יהו קידושין, ואי קדיש
והכא משמע טעמא דמציאה משום
דמבטל ולא ידעה ואינסבא ובניה
דאמרינן אמרו לו אל תשתה
בביאה ואתה עוקר קידושין
פשיטא
איבה ומיהו מצינו למימר דמעשה
ממזרים ועלה תני בטלו לגט לפני בית
למפרע מה תהא על ביאתו
דלא הוי התראת ספק לפי
(כתובות ג.). שויוה רבנן
שכל זמן שהוא לפנינו כמו
דין במקום אחר אחר תקנת רבן גמליאל מבוטל: והא הכא דמדאורייתא
ידיה משום איבה הן כדאמר בפרק אע"פ (שם נח:) קסבר כי תקינו
לבעילתו בעילת זנות.
שהוא עכשיו ודאי עבר:
מצי מבטל ליה. עד דמטי לידה דכתיב (דברים כד) ונתן בידה ועד דמטי
רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה אבל קשיא כיון דמציאה
למפרע על ידי גט זה,
מאי טעמא אמור רבנן בעל
לידה לאו גיטא הוא: מה כח ב"ד יפה. שהתקינו שלא לעשות כן: אדעתא
מיפר. ותימה דהא אמרינן
דאפקעו שם קידושין מינה,
ומעשה ידיה תרוייהו משום מזונות ואיבה מאי שנא דגבי מציאה
התם דהפרת נדרים
ויש בהן כח לכך, שהרי
דרבנן. תולה בדעת חכמים דהא כדת משה וישראל קאמר: ואפקעינהו
קאמר טעמא משום איבה וגבי מעשה ידיה קאמר משום דקמתזנא
כשקידש על מנהג חוק
דאורייתא וי"ל דה"פ מאי
היתה
בת ישראל נפסלה
רבנן. על ידי גט זה לקידושין מינה ושוינהו למעות דקידושין מתנה
הוה ליה למימר בתרוייהו חד טעמא:
טעמא אמור רבנן בעל
דתם קידש, כך אני מפרש
מיפר בנדרים שאין בהם
בכל מקום מלבי, ומרבותי
מן הכהונה פשיטא. וא"ת אמאי פשיטא והא בפרק ד' אחין (לעיל לה.
למפרע דהפקר ב"ד הפקר: התינח קדיש בכספא. איכא למימר
עינוי נפש דאין מיפר
קבלתי כל דמקדש אדעתא
אפקעתא דשוינהו למעות מתנה: קדיש בביאה. מאי אפקעתא איכא
ושם) איצטריך ליה למידק ממתניתין דאשת ישראל שנאנסה דפסולה מן
מדאורייתא כי הני דאמרינן
דרבנן מקדש, דקדושי כסף
למימר האי ביאה מאי שויוה: א"ל. כיון דבדעתא דרבנן תלה ורבנן
הכהונה ואומר ר"י דהתם לא איצטריך למידק אלא משום שאף על פי
לעיל דמיפר משום דכל
דרבנן, דלא כתיב בהדיא
הנודרת על דעת בעלה
אלא גמרינן קיחה קיחה
שמותרת לבעלה אפי' הכי פסולה לכהונה אבל הכא כיון דאשמעינן
אמור דכי יהיב לה גט כי האי תבטל ביאה דתיהוי בעילת זנות. ואית
נודרת משום שלא תתגנה
משדה עפרון, והיינו
מתני' דאסורה לבעלה מדרבנן דקתני תצא מזה ומזה פשיטא דפסולה
דאמרי תינח קדיש בכספא דקידושי כסף דרבנן קדיש בביאה דקידושין
והיינו כעין שפי' לעיל גבי
דקפריך תינח דקדיש
נמי לכהונה כיון דמדרבנן נמי קרינן ביה ונטמאה:
דמדאורייתא נינהו מאי איכא למימר וטעות גדול הוא בידם דקידושי
כתובה א"נ י"ל אמור רבנן
בכספא, קדיש בביאה
לאו דוקא:
דכתיב בהדיא כי יקח איש
אמר
כסף דאורייתא נינהו ומג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון גמר לה
אשה ובעלה, מאי איכא
במסכת קידושין (דף ב.) וג"ש בסיני נאמרה וכל י"ג מדות ואי קידושי כסף מדרבנן מי קטלינן נפשא עלייהו דבעל ארוסה בסקילה ועוד מאי
למימר, היאך יכלו לעקור
שינויא דשני שויוה רבנן כו' הא קשיא ליה היכי מצו רבנן לאפקועי מידי דאורייתא ומשני ליה שויוה רבנן הא נמי אפקעתא היא: שהיה
דבר מן התורה, ומשני
שויוה רבנן לבעילתו בעילת
רוכב על סוס. ואלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה (ביצה דף לו:): וסקלוהו. כמחלל שבת גמור: צריכה לכך.
זנות של כל מקדש בביאה,
היתה עת צרה ל) והיו פרוצין בעבירה: שהטיח. בעל: כדי שלא תתגנה על בעלה. כגון נדרי עינוי נפש שלא ארחץ שלא אתקשט:
כדאמר התם (קדושין יב:)
פשיטא
רב מנגיד אמאן דמקדש
בביאה משום פריצותא,
ותשובות קשות יש בדבר, חדא דגזירה שוה גופה כתורה היא, שהרי לא למדו נסקלין אלא בגזירה שוה, ונותר שהוא בכרת מגזירה שוה למדנו, ונערה המאורסה נהרגת בקדושי כסף ואי דרבנן מי מיקטלי, ועוד דקמשני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות היכי
מצי לשוייה בעילת זנות, הא דאורייתא היא, וכי אמרינן רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה, קידושין מיהא לא בטלי, אלא הא והא דאורייתא, והא דאית ברבנן כח לבטל מפני שבשעת קידושין תלה בדעתם לקדש כדת שהנהיגו חכמים בישראל (גיטין לג. וכעי"ז
כתובות ג. ורשב"ם ב"ב מח:). שמעתי. מרבותי, שב"ד מכין ועונשין. מותרין להיות מכין מלקות ועונשין עונש של מיתה שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה. שיתכוונו לעבור על ד"ת לבוד מלבם חיוב מיתה לשאינו חייב, אלא מפני צורך
השעה, לעשות סייג. גדר (סנהדרין מו.). לא מפני שראוי לכך. דשבות בעלמא הוא מדרבנן, אלא שהשעה צריכה לכך. מפני שהיו פרוצים בעבירות, שהיו רואין לוחצן של ישראל שהיונים הם גוזרים עליהם גזירות והיו מצות בזויות בעיניהם (שם).
שהטיח באשתו. בא עליה, תחת התאנה. מקום גלוי (שם).