חמש
עשרה נשים
פרק ראשון
יבמות
ג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
כולהו נמי. לענין
פטור ייבום מדרשא אתיין מאחות אשה: עיקר
דילידא מן אבוך מן איתתא אוחרת או מן אמך מן גבר אוחרא ואע"ג
ו א מיי' פ"א מהל' יבום
א) חגיגה יא: סנהדרין נא.
❖
עה: פז: כריתות ה.,
הלכה יט:
איסורייהו. שאסורים משום ערוה בכל מקום בהדיא כתיב בהו
דדרשינן (לקמן כג.) מולדת בית וגו' בין שאומרים לאביך קיים בין שאומרים
ב) [לקמן נג. סוטה ב.
אבל בתו מאנוסתו דאיירי בה במתני' עיקר איסורה מדרשא אתיא:
לאביך הוצא מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואם היא בת שניהם
סנהדרין ג: נדה ל.],
אתיא הנה הנה. לאיסורא אתיא זמה
זמה לשריפה. דבתו מאשתו
מק"ו הוא דילפת אבל בכלל אשה ובתה הוי שפיר בת שהיא בת אשתו
ג) [לקמן כ. לו. מא. מד.],
תוספות ישנים
ד) לקמן לט: קט.,
וכן בת בתו ובת בנו ילפא מערות
כדאשכחן בפ' ד' מיתות (סנהדרין נג.)
ה) [ע"ב], ו) [וע' תוס'
אמר רבא אתיא הנה הנה
כולהו נמי מדרשא אתו נהי דלענין ייבום
דאמו שהיא אשת אביו הויא בכלל אשת
אשה ובתה לא תגלה [ויקרא יח] והרי בתו
חגיגה יא: ד"ה דאמר וכו'
לאיסורא. בבתו מאנוסתו
אביו ובת אשתו היכא דנכנסה לחופה
מאשתו בכלל בת אשתו אבל בתו
אתיין מדרשא עיקר איסורייהו בהדיא כתיב
ותוס' כתובות נו. ד"ה אמר
מבתו מנשואתו ובקרא
ותוס' ב"ב פז. ד"ה מי כאן
דערות אשה ובתה לא
ולא נבעלה נראה לר"י דחייב על בתה
מאנוסתו לא משתמעא דכתיב ערות
בהו בתו עיקר איסורא מדרשא דאמר רבא
א)
ותוס' מנחות צג. ד"ה רב
תגלה את בת בנה ואת
אע"ג דערות אשה ובתה לא תגלה
אשה ולשון אישות דעל ידי קידושין
אמר לי רב יצחק בר אבדימי אתיא הנה
חסדא ותוס' חולין קי. ד"ה
בת בתה כתיב אישות ולשון
1
איכא], ז) [וע"ע תוס'
כתיב דמשמע ביאה דסברא הוא
משמע וגלי רחמנא בבת בתו ובת
אישות ע"י קדושין משמע.
הנה אתיא זמה זמה השתא דאמרת כל
2
2
3
מנחות צג. ד"ה הכל
וא"כ (ס"ל) [היינו] נשואין.
דאין תלוי בביאה דהא לא מיחייב
בנו מאנוסתו בהאי קרא ערות בת
❖
סומכין],
וקשה דאישות משמע שיש
מלתא דאתיא מדרשא חביבא ליה ליתני
על בת אנוסתו אלמא בקידושין
בנך או בת בתך [שם] והכא לשון אישות
בה ביאה וא"כ נכנסה
לאחות אשה לבסוף איידי דאיירי באיסור
לחופה ולא נבעלה לא יהא
תליא מלתא ואין סברא לומר
לא כתיב ואכתי בתו לא כתיב הכא
בה איסור וזה לא יתכן. לכן
אחוותא תנא אחות אשתו וליתנייא להאי
תורה אור השלם
דבתרוייהו תליא מלתא והא דלא
וילפינן בג"ש כתיב הכא בקרא
נ"ל משום דגבי אשה כתיב
בבא לבסוף אלא תנא קורבי קורבי נקט תנא
מיחייב על בת אנוסתו כמו שפי'
דאנוסה כי ערותך הנה וכתיב בקרא
שאר דכתיב א) שארה הנה
1. ע∆ ר¿ «ות a« ת aƒ נ¿E אB ב« ת
ואין שאר אלא מן הנשואין
aƒ z¿ E Gא ת¿ ג«l∆ה ע∆ ר¿ »ות» ן
בקונטרס משום דאשה ובתה כתיב
אחרינא דאישות שארה הנה מה
בתו ובת בתו ובת בנו דקרובי עצמוב) ואיידי
אבל בלא ביאה שפיר קרויה
kƒ י ע∆ ר¿ »ות¿ E ה≈ p»ה:
דמשמע לשון אישות מדלא כתב אם
התם בתו כבת בתו אף כאן בתו
דתנא שלשה דורות למטה דידיה תנא נמי
שאר כיון שיש בה נשואין.
ויקרא יח י
כבת בתו: אתיא זמה זמה. לשריפה
ובת ומיהו בהדיא בריש נושאין על
2. עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא
הלכך מרבינן שפיר נכנסה
שלשה דורות למטה דידה ואיידי דתנא
לחופה ולא נבעלה כיון
כתיב הכא בבתו מאשתו זמה היא
האנוסה (לקמן ד' צז.) מפרש הש"ס
תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת
שלשה דורות למטה דידה תנא שלשה
שיהיה יורש אותה משום
בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת
וכתיב בשריפה זמה היא באש ישרפו
טעמא אחרינא דעריות שאר כתיב
קרא דלשארו אע"ג דלא
עֶרְוָתָהּ שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה
דורות למעלה דידה ותנא אחותו ואחות
מה להלן שריפה אף כאן שריפה ובתו
בהו בנשואין איכא שאר באונסין ליכא
נבעלה דנשואין קורבה הן
ויקרא יח יז
הִוא:
שאר: דאמר רבא אמר לי רב
אמו דקרובי עצמו ואיידי דאיירי באיסור
3. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת
ומקרו שאר: ואתיא זמה
מאנוסתו הא ילפינן מהנה הנה מבת
זמה בתו מנשואתו מחמותו
אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה
אחוה תנא אחות אשתו ובדין הוא דליקדמה
יצחק בר אבדימי. יש מגיהין רב
אשתו: ליתני אחות אשה לבסוף.
לשריפה ובתו מאנוסתו
הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ
דכולהו מינה ילפי' לענין פטור ייבום
משום דרב יצחק בר אבדימי היה
לכלתו מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו
לשריפה מבתו מנשואתו
וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה
❖
מהנה הנה: ואין להקשות
בְּתוֹכְכֶם: ויקרא כ יד
לקמןה): להאי בבא. כל איסור [אחוותא]
רבו של רב כדאמר בפרק כל הבשר
דלא משום קורבא הוא דאסירא אלא איידי
א"כ הול"ל ואתיא הנה
ליתני לבסוף ויקדים כלתו לאחותו
(חולין דף קי. ושם) איכא תנא דאתנייה
הנה. וי"ל דיליף בתו
דאיירי באיסור אחוה תנא אשת אחיו שלא
כי היכי דתיהוי אחות אשה לבסוף:
לרב כחל אחוי ליה לרב יצחק בר
מאנוסתו מבתו מנשואתו
גליון הש"ס
היה בעולמו והדר תנא כלתו ומאי איריא
מה להלן הנה וזמה עמו
קורבי קורבי. הנך דקריב ליה טפי
אבדימי ובפ' כירה (שבת מ: ושם) א"ר
גמ' אם אתה אומר
אף כאן הנה וזמה עמו: אי
דתנא פוטרות ליתני אוסרות אי תנא אוסרות
נקט ברישא: דקרובי עצמו. ואין
יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי
חולצת מתיבמת. לקמן
תנא אוסרות הוה אמינא
הוה אמינא אסור לייבם אבל מיחלץ חלצה
דף לא ע"א קדושין דף ס
מחלץ חלצה. וא"ת היכי מצי
בכולן קרובות כאלו: למטה דידה.
אחר רבי לבית המרחץ כו' ולא היה
ע"א: רש"י ד"ה ה"א
למימר כן דלמא הוה תני
קמ"ל וליתני אסורה לחלוץ מאי קעביד
דאשתו ואע"ג דהנך לאו משום קורבה
רבא בימיו דביום שמת רב יהודה
אוסרות מן החליצה ומן
מיחלץ חלצה וכו' וכל
אלמה לא $ אם אתה אומר חולצת מתייבמת
דידיה אסירן ליה: למעלה דידה.
נולד רבא בפ' בתרא דקידושין (ד'
היכא דאמרי'. עי' לקמן
הייבום. וי"ל דרוצה לומר
❖
ד' כא ע"א וצע"ק:
ולתני אוסרות לבד והדר
חמותו. ולמעלה דידיה לא מצי למיתני
עב:) ואר"ת דע"כ גרסי' הכא רבא
כיון דבמקום מצוה הוא דאסירה צרה ושלא
פריך ולתני אוסרות לחלוץ
מידי דהא אמו לא אתיא ליה לייבום
שהיה בר פלוגתיה דאביי ואמר בפ'
במקום מצוה שריא משום הכי תני פוטרות
וקאמר לחלוץ מאי קעביד
שהרי אסורה לאחיו מאביו משום אשת
הנשרפין (סנהדרין עו.) בתו מאנוסתו
הלא לא שייך איסור בחליצ'
ומאי איריא דתני מן החליצה ומן הייבום
מוסף רש"י
[והדר] קאמר אלמה לא
אביו: ותני אחותו ואחות אמו דקרובי
מנלן אמר אביי ק"ו על בת בתו ענש
ליתני מן הייבום לחודיה אי תנא מן הייבום
אתיא הנה הנה.
שייך בה שפיר איסור שאם
עצמו. טפי מכלתו דכלתו לאו קרובתו
על בתו לא כ"ש רבא אמר רב יצחק
לאיסורא, אתיא זימה
אתה אומר חולצת מתייבמת
הוה אמינא מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה
היא אלא מכח קדושי בנו נאסרה
בר אבדימי כו' וצ"ל דתרי יצחק בר
זימה. לשריפה, כתיב
וקאמר כיון דבמקום מצוה
מקמי
קמ"ל כל העולה לייבום עולה לחליצה
אסירא צרה היכא שהערוה
בנשואין שארה הנה זימה
אשת אחיו
ג) א
עליו: ובדין הוא דליקדמה לכלתו
אבדימי היו ו):
נשאת לאחין ושלא במקום
היא, וכתיב באונסין כי
וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה
שלא היה בעולמו. וה"ה מקמי
מקמי אשת אחיו שלא היה בעולמו:
מצוה כגון שנשאת לאדם
ערותך הנה, מה הנה
דלאו משום קורבא הוא דאסור.
אשת אחיו מאמו וחדא מנייהו נקט
וליתני מן הייבום ומן החליצה א"נ מן החליצה
מן השוק שאינו אחיו צרתה
האמור בנשואין עשה
שריא מש"ה תני פוטרת
הכתוב בתה כבת בתה
כלומר וכיון דקרובין נקט ואזיל
דתרוייהו לאו קרובי עצמו נינהו אלא
לחודה אבא שאול היא דאמר ד) מצות
דאי תניא אוסרות משמע
וכבת בנה, אף באונסין
וכלתו ואשת אחיו שלא היה בעולמו
ע"י קידושין וכלתו שהיא אשת בנו
שאיסור ערוה עומדת
עשה הכתוב בתו כבת
חליצה קודמת למצות ייבום מנינא דרישא
לעולם על הצרה והוה
בתו וכבת בנו, אתיא
ואשת אחיו מאמו לאו משום קורבא
קרובה מנייהו טפי אבל אין לומר
למעוטי מאי ומנינא
דסיפא למעוטי מאי
אסרינן [גם] שלא במקום
זימה זימה לשריפה, מאחר
דידיה הוא דאסירן ליה בדין הוא
דוקא לגבי אשת אחיו שלא היה
מצוה דאמרינן השתא
שלמדת אנוסה מנשואה,
למעוטי
דליתני כלתו מקמי אשת אחיו שלא
בעולמו כלתו קרובה טפי לפי שלא
במקום מצוה אסירא שלא
ובנשואה כתיב זימה היא,
במקום מצוה לא כ"ש אבל
כמה דכתיב באנוסה דמי,
היה בעולמו ומקמי אשת אחיו מאמו נמי משום דכלתו חמירא טפי
היה בעולמו אבל לגבי אשת אחיו מאמו לא דבאשת בנו איפלג דרא
השתא דתני פוטרות משמע
וחזור ולמוד בה שריפה
מנייהו והוה ליה למנקט חומרי כיון דלא מצי למינקט קורבי: מאי
כדאשכחן לענין עדות בב"ב (ד' קכח.) דאפי' מאן דמכשר באבא
שהערוה פוטרת הצרה
מאיש אשר יקח את אשה
איריא דקתני פוטרות. דמשמע פטורות הן ואי בעי מייבם: ליתני
דאבא פסיל בן אחיו דע"כ לענין עריות אשת בנו קרובה טפי
ממצות יבום ועושה אותה
ואת אמה זימה היא באש
כמאן דליכא מצוה ואסירא
ישרפו אותו ואתהן (חגיגה
אוסרות. דהא ודאי אסורות הן מאחר שאינן זקוקות לייבום וקיימי
מאשת אח שהבן כרעיה דאבוה הוא דקחשיב בתו ובת בתו קרובי
עצמו טפי מאחותו: מאי איריא דתנא פוטרות. פי' דמשמע
יא:). וכל שאינה עולה.
כאשת אחיו שלא במקום
באיסור אשת אח: ה"א אוסרות. לייבום. וחליצה לא משתמעא מהכא
לבית דין ליבום. שאינה
מצוה אבל היכא דליכא
אבל
אבל אי בעי מייבם ליתני אסורות לייבם: מיחלץ חלצה קמ"ל.
שאין איסור בחליצה והוה אמינא מיחלץ חלצי על כרחו שאין אשת
יבום לא עביד ערוה מידי
זקוקה להתייבם (לקמן מד.)
אינה עולה. השערה לפני
ושריא צרה. ואם תקשי
אח מאב בלא בנים נפטרת בלא חליצה: מאי קעביד. והלכך לא
אע"ג דמסיפא שמעינן דברישא לא בעיא חליצה דקתני בסיפא כל
הזקנים לחליצה (לקמן
היאך נוכל לומר דאי היה
שייך לשון איסור בחליצה אלא לשון פטור: אלמה לא. שייך [לשון]
שיכולה למאן כו' מ"מ ניחא ליה נמי לאשמועינן ברישא גופיה ז):
תני אוסרות דאפילו שלא
מא:) דכתיב (דברים כה)
כיון
דבמקום מצוה הוא דאסירה צרה. ואי הוה תני אסורות הוה
איסור הא ודאי שייך שאם אתה אומר חולצת אתי למימר מתייבמת:
אם לא יחפוץ האיש לקחת
במקום מצוה נמי אסירי
הא תני במתני' מן החליצה
יבמתו וחלצה (לקמן לו.).
כיון דבמקום מצות יבום הוא דאסירה. צרת הבת וכדמפרש במתני'
משמע כל שכן שלא במקום מצוה כיון דאיסור צרה מחמת
ומן הייבום אלמא דלא
דמשפטרה הכתוב מזיקת ייבום קיימא ליה באשת אח שיש לו בנים:
ערוה קאתי מש"ה קתני פוטרות דהשתא במקום מצוה הוא דאסור
מיירי אלא במקום מצוה
משום דממילא קאי באיסור אשת אח: דמצות חליצה קודמת.
שלא במקום מצוה שריא. כגון נכרי שנעשה חתנו ולו אשה אחרת
אלא ב) כדפי' הקונטרס
דילפינן לה מכ"ש קמ"ל
ומת מותרת אשתו לחמיו כדתנן לקמן (דף יג.) גבי שש עריות חמורות
השתא דקתני תרוייהו ושונה חליצה ברישא משמע דחליצה קודמת
הא דתני פוטרות דמשמע
מאלו במתני': משום הכי תנא פוטרות. דאי תנא אוסרות משמע
אבל אי לא הוה תני אלא חליצה לחודה
לא הוה משמע מידי:
שבשביל הערוה אין הצרה
נאסרת כלל שלא במקום
למעוטי
שהבת אוסרתה עליו ליקח [וק"ו] שלא במקום מצוה אבל פוטרות
מצוה [הוה אמינא מיחלץ
לא משתמע איסורא משום צרתה של בת אלא הבת פוטרתה מייבום ואיסורא שכיב עלה ממילא דהויא באיסור אשת אח שיש לה בנים
חלצה.]: וא"ת אפילו תנא
ומשום אשת אח הוא דמיתסר שלא במקום מצוה דליכא איסור אשת אח עלה שריא: וליתני מן הייבום לחודיה. דהא עיקר מצוה היא וחליצה
מן הייבום לחודיה הוה
ידענא דאינה חולצת מדתני
ממילא משתמע: ה"א מיחלץ חלצה. שלא להפקיע מצות ייבום אבל יבומי לא משום גזירת הכתוב דלצרור [ויקרא יח] קמ"ל מתני' הואיל ופטרה
פוטרות כדאמר לעיל וי"ל
הבת מזיקת יבום פטורה מן החליצה דכל העולה לזיקת ייבום עולה לזיקת חליצה וכל שאין עולה לזיקת ייבום פטורה מן החליצה $וכל היכא
דה"פ לעיל אי תנא אוסרות
דאמרינן חולצת ולא מתייבמת משום ספקא הוא: וניתני ייבום ברישא. דהוא עיקר דהא כתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת וחלצה (דברים כה) הא אם
הוה אמינא אוסרות לייבם.
אבל מחלץ חלצה בעל
חפץ לייבם מייבם [לקמן נד.] אלמא מצות ייבום ברישא: אבא שאול היא. בפ' החולץ (לקמן לט:) אבא שאול אומר הכונס יבמתו לשום נוי ולשום אישות כאילו
כרחה קמ"ל פוטרות דאינן
פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר: מנינא דרישא. דמשמע ט"ו ותו לא: מנינא דסיפא. הרי אלו פוטרות דמשמע אלו ותו לא:
חולצות והכא ה"פ הוה
דרב אמינא מחלץ חלצה אם היא
רוצה קמ"ל כל העולה וכו'
דאינה חולצת מן התורה דהכי משמע קרא דאם לא יחפוץ וגו' ובאו השערה אבל אם אינו יכול ליבם אין לב"ד לעסוק בזה אפי' אם היא רוצה. וכל היכא דקאמר חולצות ולא מתייבמות מיירי מדרבנן דמטעם ספק
אין לפוטרה בלא חליצה: ולתני מן הייבום ומן החליצה א"נ מן החליצה לחודה. וקשה דהא אדרבה פסק ליה השתא דיבום הוי עיקר ואי גריס ליה יש ליישבו א"נ מן החליצה לחודה ומינה שמעינן דפטורה מיבום
דאי לא מפטרא מיבום
לא מפטרא מחליצה דכל העולה ליבום עולה לחליצה ומשני אבא שאול היא ולהכי תנא מן החליצה ומן הייבום להודיענו
דמצות חליצה קודמת למצות יבום: מניינא דסיפא ורישא
א) צ"ע דשארה קאי על בתה ואמנם בתוס' לקמן (צ"ז) ד"ה עריות איתא כיון דכתיב שאר בקרא והיינו דכתיב בריש הפרשה אל כל שאר בשרו וגו'.
ב) נראה דצ"ל הנה כבר פירש הקונטרס דהוי ילפינן לה מכ"ש וכו'.