קד:
מצות
חליצה פרק
שנים עשר
יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
והא
אמרי דבי רבי ינאי לפי שאינו באמר ואמרה. וא"ת מנא
כל דבר שהוא מעשה
מעכב דכי כתיב ככה
דמשמע עיכובא
נה
א) [סוטה לג. ועי' תוס'
א מיי' פ"ד מהל'
יבום הלכה טז סמג
לקמן קה. ד"ה ככה יעשה],
אמעשה כתיב וקרייה דבורא בעלמא הוא: כל דבר שמעשה. ורקיקה
ליה לרבי ינאי האי טעמא דלמא משום דלאו בני דעה נינהו
ב) [שבת כט: וש"נ],
עשין נב טוש"ע אה"ע סי'
מעשה היא: מעשה באיש.
ותניא (לקמן דף קו.) דבעינן שיתכוונו שניהם ואמאי נמי אמרינן
חליצה שהאשה עושה מעשה בגופו של
ג) לקמן קי., ד) [עי' תוי"ט
קסט סעיף ב ובסדר חליצה
מעשה באיש הוא: החרש שחלץ חליצתו
לקמן (דף קה:) דקטנה חולצת בפעוטות וקטן נמי הוה חליץ אי לאו
איש לאפוקי רקיקה דלאו
בשם נ"י דבכוון איתא
סעיף ד ובפירוש סדר
שנחלץ], ה) [עי' תוס' לקמן
חליצה סעיף ו:
פסולה. לפוטרה במקום אח כשר:
דאיש כתיב בפרשה כיון דלאו בני
נו
קה: ד"ה קטנה], ו) [עי'
ב מיי' שם הלכה יג
וחרשת שחלצה חליצתה פסולה. היא
דעה נינהו וי"ל שב"ד עומדים על
אמר ליה רבי אלעזר ככה יעשה כל
א)
טוש"ע שם בהלכות
תוס' גיטין עא. ד"ה והיה
1
גבם ומורים להם לעשות חליצה
עצמה אינה נפטרת בחליצתה כדאמרי'
יכול], ז) קדושין כה. נדרים
חליצה סעיף מג:
דבר שהוא מעשה מעכב א"ל רבי עקיבא
נז
ג מיי' פי"ז מהלכות
עג. ב"ב פא: מכות יח:
כתיקנה דהכי נמי אמרינן בפרק ב'
לקמן בפ' ב"ש (דף קי.) ואין לה תקנה
משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר
מעשה הקרבנות הלכה
חולין פג: מנחות יח: קג:
ב)
אלא בייבום ואם רצה להוציא יוציא
דגיטין (דף כב: ושם) דחש"ו שכתבו
נדה סו:, ח) [מנחות עט.],
ו:
שהוא מעשה באיש ג) החרש ד) שנחלץ
נח ד ה מיי' פ"ד
ט) פסחים יג: מנחות מז.
בגט: חלצה בשנים. כשרים או בג'
גט וגדול עומד על גבם דכשר ומיהו
והחרשת שחלצה וחולצת לקטן חליצתה
עב:, י) [דברים כה],
מהלכות יבום הלכה
לענין חליצה שוטה לא חליץ אע"ג
ונמצא אחד מהן קרוב דהדר הוו
כ) [מנחות מז.], ל) [צ"ל
יד סמג עשין נב טוש"ע
פסולה ה) קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל
להו שנים חליצתו פסולה: ורבי שמעון
דב"ד עומדים ע"ג כדאמר בתוספתא
ובללת וכ"א תוס' מנחות
שם סימן קסט סעיף מה:
נט ו מיי' פ"ט מהל'
ואם לא חלצה חליצתה פסולה חלצה
יח: ד"ה ואמר:], מ) [וכ"א
ור' יוחנן הסנדלר מכשירים. ול"ג
לפי שיש בחליצה רבויי דברים ואין בו
א
מעשה הקרבנות
בגמרא מגילה ח. וע"ש
בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב
דעת כלל לעשות לדעת ב"ד אבל גבי
בשנים דהא בשנים עסיק נמי ת"ק:
הלכה יא:
בפרש"י היטב ומצוה לישב
גמ'
אלם ואלמת. שחלצו חליצתן
גט שנוח לעשות כי גדול עומד ע"ג
ס ז מיי' פי"ז מהלכות
או פסול חליצתה פסולה רבי שמעון ורבי
ועיין בתשובת זכרון יוסף
דף עה עמוד ד מה שהשיב
פסולי המוקדשין הלכה
כשרה: והאמרי דבי רבי ינאי.
כשר ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו
יוחנן הסנדלר מכשירין ומעשה באחד
לי על שתי קושיות ששאלתי
יח:
שכותב הגט לשמה שכותב שם האיש
ומפרש טעמא דמתני' דחרש וחרשת
סא ח מיי' פ"ד מהלכות
בענין דהכא ותירוצו נקט
שחלץ בינו לבינה בבית האסורים ובא
והאשה והזמן ושם עירו ושם עירה
מפני שאינן בואמר ואמרה י) דתנן
על דרך רחוקה וע"ע היטב
יבום הלכה יב סמג
מעשה לפני רבי עקיבא והכשיר: גמ' אמר
תוס' מ"ק טו: ד"ה אחרי
עשין נב טוש"ע שם סעיף
והא דאמר בפ"ק דחולין (דף יב: ושם)
(תרומות פ"א מ"ב) חרש שדברו חכמים
❖
ובזבחים עד: סד"ה הא בעי
מג:
רבא השתא דאמרת קריאה לא מיעכבא
גבי וכולן ששחטו ואחרים רואין
בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר:
ובמנחות סב: ד"ה וכן
לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן כשירה
ועמד ואמר וענתה ואמרה: חליצתה
אותן שחיטתן כשירה ומוקי לה כר'
ובכורות סא. ובגיטין כח:
סד"ה והא בעי ופסחים סב.
תנן חרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת
פסולה. ומתני' דקתני לא קראה
נתן דלא בעי כוונה לשחיטה משמע
מוסף רש"י
ד"ה ערל וחגיגה ד: ד"ה
דלרבנן דבעו כוונה לשחיטה לא מהני
חליצתה כשירה כר' זירא דא"ר זירא
❖
מן הקטן חליצתה פסולה מ"ט לאו משום
כל הראוי לבילה אין
דכתיב ובנדה סו: ד"ה כל],
גדול עומד ע"ג דהתם אחרים אין
בפרק המנחות והנסכים (מנחות קג:)
בילה מעכבת בו.
דלא
בני קרייה נינהו לא משום דלאו בני
במסכת מנחות (קג:) ששים
מלמדים אותו אך שראוהו שלא קלקל
כל הראוי לבילה כו' דקתני האומר
דעה נינהו אי הכי אלם ואלמת נמי אמר
עשרונים הבאים בכלי אחד
תורה אור השלם
וגם אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו
הרי עלי ס"א עשרונים מביא ס' בכלי
ראוין לבלול ואין בילה
רבא
אלם ואלמת בני דעה נינהו ופומייהו
1. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו
כמו חליצה דאין מתכוין אלא לחיתוך
אחד ואחד בכלי אחר ומפרש טעמא
מעכבת בו שאם לא
הוא
דכאיב להו והא אמרי דבי רבי ינאי
בלל כשר, ושאין ראוי
לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה
בשר בעלמא כדאמר בפ"ק דחולין
משום דקים להו לרבנן דששים נבללות
לבילה. כגון ששים ואחד
נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה
לפי ו) שאינו 2באמר 1 ואמרה אלא כי אתמר
(דף יג.) דבעינן מחשבתו ניכרת מתוך
בכלי אחד אבל ס"א אינן נבללות יפה
עשרונים בכלי אחד, בילה
בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה
מעשיו: דאמר רבי זירא כל
דרבא אסיפא אתמר חרש שנחלץ והחרשת
מעכבת בו. ופסולה
ומותבינן וכי אין נבללין מאי הוי והתנן
כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר
הואיל ואי בעי לבלול
לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו:
הראוי לבילה כו'. מילתיה דר' זירא
שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה
(שם יח.) אם לא בלל כשר ומשני רבי
לא מצי למבלל (נדה סו:
דברים כה ט
בפ' המנחות והנסכים (מנחות קג: ושם)
זירא הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו
אמר רבא השתא דאמרת קרייה מעכבא
2. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ
וכעי"ז קדושין כה. נדרים
גבי ששים ואחד אין נבללים ופריך
דאפילו לא בלל כשר ושאין ראוי לבילה
וְדִבְּרוּ אֵלָיו וְעָמַד וְאָמַר
עג. מכות יח: חולין פג:
לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה
ב
מנחות יח: קג:) כלומר מה
לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ:
וכי לא בלל מאי הוי והתנן (שם דף יח.)
בילה מעכבת בו דראוי לבילה בעינן
❖
שאי אפשר להבלל מעכבת
ומתניתין כר' זירא דאמר ר' זירא גכל הראוי
דברים כה ח
אם לא בלל כשר וא"ת מאי קשה
דאפשר להתקיים בה מצות מנחה והכא
בו, דכיון דכתיב ויצק
לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי
ז)
עליה שמן וצוה לבלול
והא לכתחלה בעינן בילה ואומר ר"י
נמי אע"ג דקרייה לא מעכבא בראוי
דכתיב בלולה, ש"מ שצוה
לבילה בילה מעכבת שלחו ליה לאבוה
הגהות הב"ח
לקרייה אבל בשאין ראוי מעכבת: יבמה
דשאני התם כיון דאמר הרי עלי
הקב"ה להביא מנחה שיכול
דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל
שרקקה. לפני ב"ד: תחלוץ. דנפסלת
מנחה ס"א עשרון לקרבן גדול קמכוין
(א) גמ' ויזרוק דמן לשמן
ד
ה
לקיים בה מצות בלילה
וכשהוא מביא ששים ואחד
(ומי אמר רבי עקיבא)
דאיפסלא לה מאחין מני אילימא ר' עקיבא
עליהן מייבום: במקום מצוה. בשעת
ולכך היה לו לעשות הכל בכלי אחד
תא"מ. ונ"ב ס"א ולרבי
מנחה כזו לא צוה להביא,
חליצה שהרקיקה מצוה: אאימורים
אם בדיעבד כשר בלא בלילה ודוקא
השתא ומה במקום מצוה דאיכא למימר מידי
עקיבא:
והרי הוא כמביא מנחה
דכי איתנהו מעכבי. בשר מאכילה
כי אמר הרי עלי מנחה אמרינן
מן הקטניות דאינה כלום,
דהוה אאימורים דכי ליתנהו לא מעכבי וכי
ו
שכל דבר שצוה הקב"ה
דלקרבן גדול קמיכוין אבל סתם
בפ' תמיד נשחט (פסחים נט:) וכי ליתנהו
איתנהו מעכבי אמר ר"ע לא מעכבא מאחין
להביא יש עיכוב בעיקר
בלא מנחה לא משמע קביעות בחד
לא מעכבי כגון שנטמאו או שאבדו
הבאתו להביא באותו ענין
איפסלא ואלא לר' אלעזר והא שני דברים
שצוה הכתוב ולא בענין
מנא כדתנן התם (דף קב:)
הרי
והכא נמי נימא אע"ג דלאו מעשה
המתירין נינהו ושני דברים המתירין אין
אחר, אבל מצות האמורות
ח)
עלי שני עשרונים להביא בכלי אחד
חשוב באיש הוא הואיל ואפשר לרוק
באותה מצוה, כגון תנופה
מעלין זה בלא זה אלא כרבי דתניא כבשי
ט) ז
והביא בשני כלים פסול משמע דאם
ליעכב וקאמר רבי עקיבא לא מעכבא:
בקרבן, בלילה במנחה, יש
עצרת אין מקדשין הלחם אלא בשחיטה כיצד
שמעכבין אם גילה הכתוב
אלא לר' אלעזר. דאמר במתני'
אמר סתם ולא אמר בכלי אחד יכול
לשנות עליו לעכב ויש
מעכבא אלמא מעשה הוא: ה"ג והא
שחטן לשמן וזרק דמן לשמן קדש הלחם
להביא בשני כלים וא"ת מנא ליה
שאין מעכבין
(רשב"ם ב"ב
שני דברים המתירין אין מעלין זה
דאם לא בלל דכשר אימא לא בלל
פא:). כבשי עצרת. שתי
שחט שלא לשמן וזרק לשמן לא קדש
הלחם של עצרת תלויין
בלא זה: אין מקדשין שתי הלחם.
כהן אלא זר אבל לא בלל כלל פסולה
הלחם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן
בשני כבשי שלמים, דכתיב
דהכי נמי אמרינן בהקומץ רבה
להיות קדוש קדושת הגוף ליפסל
(ויקרא כג) ושני כבשים
קדוש ואינו קדוש דברי רבי ר' אלעזר בר"ש
(מנחות דף יח. ושם) לא יצק כשר
ביוצא ולינה אלא בשחיטה ואע"פ שהן
בני שנה לזבח שלמים
אומר לעולם אינו קדוש עד שישחוט לשמן
והניף הכהן אותם על
ומפרש דהיינו לא יצק כהן אלא זר
טעונין תנופה חיין עם הלחם אין
לחם הבכורים תנופה לפני
ויזרוק דמן לשמן (א) ומי אמר ר' עקיבא
וי"ל דקבלה היה לו דאפילו לא בלל
תנופתן מקדשן אלא שחיטתן דגמר
ה', וגמרינן להו מלחמי
רקיקה לא פסלה והתניא חלצה ולא
כלל דליכא עיכובא וא"ת ואמאי לא
מאיל נזיר דכתיב (במדבר ו) ואת
ח
תודה שאין קדושים אלא
בזביחתה, במנחות (מז.)
רקקה
האיל יעשה זבח שלמים לה' על סל
מעכבת והלא בכמה מקומות כתיב
בפרק התכלת
.
(פסחים יג:)
(ויקרא ב) בלולה במנחת מאפה תנור
ושל מחבת ובמנחת נסכים המצות תלה הכתוב עשיית
סל המצות בזביחת האיל בפ' התכלת כ):
אלא בשחיטה. אבל
כיצד ל"ג: לחם קדוש ליפסל ביוצא ואין קדוש להיות ניתר באכילה:
באפיה לא קדשי (מנחות
(במדבר טו) כתיב טובא בלולה וכן בקרבן נשיאים תריסר זימני
עב:). קדש הלחם. מותר
רקקה
וי"ל דלא משמע ליה עיכובא כיון דלא כתיב ל)ויבלול לשון צווי וצ"ע
באכילה (מנחות מז.). לא
אם יש עיכובא בעלמא בכה"ג א"נ כולהו צריכי לשום דרשה וא"ת מנא ליה דמעכבא בשאין ראוי לבילה וי"ל דסברא הוא דכתיב
קדש הלחם. ולא תפיס
פדיונו בקדושת שתי הלחם
בלולה ואמר רחמנא דלא מעכבא מסתמא להכי אהני הא דכתביה דבעינן ראוי לבילה והא דמספקא בפ' נערה בנדרים (דף עג.)
אלא בקדושת שאר תרומת
אי חרש מיפר אי לא מיפר משום דלאו בר שמיעה הוא וכדרבי זירא היינו משום דשמא לא כתיב קרא ושמע אלא אורחא דמילתא
הלשכה, ובתו"כ יליף לה
דהכי הוי דכי שמע מיפר וקשה לר"י ערל וטמא אמאי משלחין קרבנותיהן נהי דסמיכה לא מעכבא נימא כל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו
מקרבנו על זבח תודת
שלמיו, מגיד שאם נזבח
וי"ל מדדרשינן בת"כ מזובו ולא מנגעו ש"מ דטמא משלח קרבנות דבהבאת קרבנות איירי ועוד מדמעטינן בפ"ק דחגיגה (דף ד: ושם)
מ)
שלא לשם תודה לא
טמא מובאת שמה והבאתם שמה כל שישנו בביאה ישנו בהבאה ש"מ דשאר קרבנות משלחין ולא חיישינן שיהא ראוי לסמיכה וה"ר שמעון הקשה
קדש לחמו, וכבשי עצרת
מדאמר בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מה:) דאיכא מ"ד נקטעה יד העדים חייב דלא בעי קרא כדכתיב ואמאי לא אמרי' כיון דכתיב יד העדים
דמקדשי לחם מתודה ואיל
נזיר גמרינן (שם). קדוש.
דבעינן ראוי ליד העדים ושמא יש שום ייתור דמחייב אע"פ שנקטעה ידם אי נמי אין סברא לומר שיפטר משום שאין לעדים יד:
ליפסל ביוצא ושלא יפדה
ככה
עוד, ואינו קדוש. ואינו
ניתר באכילה, ואף על פי שהכבשים עצמן מותרין, דקיימא לן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, ותניא בפרק שני דביצה (כ:) כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרק והבשר יאכל, אינהו
הוא דמתאכלי כשלמים בעלמא, אבל לחם כיון דכבשים אין שמן עליהן, דהא לא עלו לשם חובה אלא לשם שלמי נדבה עליהן, מי יתירנו (פסחים יג:).