יב:
חמש
עשרה נשים
פרק ראשון יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
שלש
נשים משמשות במוך. פי'
הלכתא צרת אילונית מותרת. ואע"ג דהכיר בה
הקונטרס מותר לשמש במוך
אחיו וקיימא והויא
מט א מיי' פ"ו מהל'
א) כתובות לט. לקמן ק:
יבום הלכה כ כא
נדה מה. נדרים לה: [תוס'
אבל שאר נשים אסור משום השחתת זרע אע"ג דלא
אשתו לא מיתסרא צרתה משום צרת הבת דכי אסר רחמנא צרת
נדה פ"ב], ב) כתובות לו.
טוש"ע אה"ע סימן קעב
מיפקדה אפריה ורביה וכן משמע בנדה (דף יג. ושם) דתנן בפ' כל
ערוה במקום מצוה הוא דאסרה והא כיון דאילונית היא דבלאו ערוה
ב"ב קנו. נדה נב. חולין כו:,
ס"א וסי' קעג סעיף ט:
נ ב מיי' פ"ב מהל' אישות
נמי לא חזיא לייבום הוי צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה וכך מפורש
היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ ומפרש בגמרא
ג) צ"ל אחיו [ועי' רש"ש],
ד) [ועי' תוס' נדה כה: ד"ה
הלכה ט סמג עשין כ
בהלכות גדולות: צרת ממאנת.
משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו
❖
קמ"ל],
טוש"ע אה"ע סימן קנה
הלכתא צרת אילונית מותרת ואפי' הכיר
ביבם: מחזיר גרושתו. משנישאת:
משמע דאי הוו בנות הרגשה הוי
❖
א
סעיף יב:
משמשות במוך. מותרות לתת מוך
אסור ומיהו מצינו לפרש דלאו בנות
בה ואפילו צרת בתו אילונית ואלא הא
איסור הרגשה נינהו ור"ת אומר
במקום תשמיש כשהן משמשות כדי
תורה אור השלם
דקתני שנמצאו תני שהיו כי אתא רבין אמר
תוספות ישנים
סנדל. ולד שאין לו
דלפני תשמיש ודאי אסור ליתן שם
שלא יתעברו:
1. שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְיָ דַּלּוֹתִי
ר' יוחנן אחת צרת ממאנת ואחת צרת
מוך דאין דרך תשמיש בכך והרי הוא
צורת פנים וקיימא לן במסכת נדה
צרת אילונית מותרת
וְלִי יְהוֹשִׁיעַ:
❖
אילונית ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן
ואפילו הכיר בה ואפילו
תהלים קטז ו
כמטיל זרע על העצים ועל האבנים
אין סנדל שאין עמו ולד
(דף כה:)
צרת בתו דכיון דלאו בת
מותרות א) תני רב ביבי קמיה דרב נחמן שלש
כשמטיל על המוך אבל אם נותנת
משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר
ייבום היא הויא צרתה צרת
נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה
ערוה שלא במקום מצוה
מוך אחר תשמיש אין נראה לאסור
צורתו לאחוריו דכשהיא מעוברת
הגהות הב"ח
❖
ושריא:
קטנה שמא תתעבר ושמא תמות מעוברת
דהאי גברא כי אורחיה משמש מידי
וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את
(א) רש"י ד"ה ואיזו היא
❖
חבירו ופוחת צורתו: שמא תגמול את
דהוה אקטנה ואילונית דלא איתסרו
שמא תעשה עוברה סנדל מניקה שמא
קטנה הראויה:
בנה. אם תתעבר תהא צריכה לגמול
בתשמיש משום דלאו בנות בנים נינהו
תגמול בנה וימות ואיזו היא קטנה מבת י"א
תוס' חד מקמאי
והאשה שנותנת אח"כ מוך לא הוזהרה
את בנה מלהניק. כמו ויגמל (בראשית
שנה ויום אחד עד י"ב שנה ויום אחד פחות
דרבא ההיא שמא תמצא
מוסף רש"י
כא) לשון הבדלה: ואיזו היא .
אהשחתת זרע כיון דלא מיפקדה
(א)
איילונית דלמפטר צרתה
מכאן ויתר על כן משמשת כדרכה והולכת
משמשות
במוך.
קאמר כלומר שמא תמצא
הראויה להתעבר ולמות: מבת י"א
אפריה ורביה ומשמשות במוך דקתני
מותרות לשמש, ליתן מוך
אילונית ותלך צרתה
דברי ר"מ וחכ"א אחת זו ואחת זו משמשת
שנה כו'. פחות מי"א ודאי לא תתעבר
הכא היינו צריכות לשמש במוך:
באותו מקום שלא יתעברו
לעלמא ביבום זה ושמא
שמא תעשה עוברה סנדל.
כדרכה והולכת ומן השמים ירחמו משום
ויותר מי"ב אם תתעבר לא תמות:
(לקמן ק:) ואינן כמשחיתות
תמצא אילונית ואינה
זרע (כתובות לט.) או:
פוטרת צרתה (אמר רבא
משמשות. בלא מוך כדרכן והולכות:
פירש בקונטרס דכשהיא מתעברת
שנאמר שומר פתאים ה' מדקאמר שמא
1
תקנתן הוה לשמש במוך
הלכתא צרת אילונית
ומדקאמר שמא תמות. ולא קאמר ותמות
וחוזרת ומתעברת דוחק האחד את
תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה
שלא יתעברו (נדה מה.).
מותרת) וכיוצא בזה אמר
חבירו ופוחת צורתו והא דאמר
שמא תעשה עוברה
דאז הוי משמע שאם תתעבר תמות ודאי:
רבה בפ' האשה הא דאמרו
דמיעברא ולא מתה א"כ מצינו חמותו
סנדל. עובר שני דוחק את
רבנן זיקת שני יבמין
בהמפלת (נדה דף כז.) דאין אשה
מצינו חמותו ממאנת. כגון שילדה בקטנות
ממאנת ותנן אי אתה יכול לומר בחמותו
הראשון ופוחת צורתו
מחלץ [חלצה] יבומי לא
מתעברת וחוזרת ומתעברת צ"ל
בתוך זמן האמור למעלה בשנת י"ב
(לקמן ק:) שאם תתעבר
מייבמי גזרה משום שתי
ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או
דהיינו דוקא בן קיימא ור"ת מפרש
שנתעברה ולא מתה וקדש אדם את
עובר שני, פוחת השני את
יבמות הבאות מבית אחד.
ג)
צורת הראשון ודומה לסנדל
שמיאנו אימא שמא תתעבר ותמות דאמר
לא תימא ה"מ היכא
בתה ונמצאת זאת חמותו קטנה וראויה
דסנדל הוא כשהאשה מתעברת תאומים
שהוא דג שבים (כתובות
דאיכא צרה דאיכא למיגזר
רבה בר ליואי גבול יש לה קודם הזמן הזה
למאן עד י"ב שנה: קודם הזמן הזה.
אם משמשת בלא מוך נכנס השכבת
לט.) או: כשמתעברת
משום צרה [דהא] הכא
תאומים פעמים שאחד
האמור למעלה קודם י"א: אחר הזמן
זרע בין שני הולדות ודוחק אותם
ליכא צרה מחלץ חלצה
אינה מתעברת כל עיקר תוך הזמן הזה היא
דוחק את חבירו ופוחת את
יבומי לא מייבמה: אמר
הזה. אחר י"ב: שכבר ילדו. ומדתלי
ועושה את האחד סנדל וכן משמע
מתה ועוברה מת לאחר זמן הזה היא חיה
צורתו כדאמרינן אין סנדל
רבא הלכתא צרת אילונית
בהמפלת (שם דף כה:) דבעיבור
טעמא בולד מכלל דקטנה היא דאי
שאין עמו ולד (נדה מה.).
מותרת ואפי' הכיר בה
ועוברה חי איני והא תני רבה בר שמואל אי
שמא תגמול את בנה.
ואפי' צרת בתו אילונית
אחד הוי דקאמרינן ולמה הוזכר
לאו קטנה היא ליתני שכבר גדלו:
אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם
תפריש את בנה
טעמא דמילתא דכיון
הרי הן כסימנים. הלכך אין לך
סנדל והלא אין סנדל שאין עמו ולד
מלהניק מחמת עיבורה
דלא רמייה כלל ליבום
חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו שכבר
יולדת ממאנת אפי' היא קטנה: ואפי'
ומשני אי דאתיליד נקבה בהדיה ה"נ
(שם) מפני שהחלב נעכר
אחד מן האחים הו"ל
ילדו אלא לעולם שמא תתעבר ושמא
כשמתעברת ואינו טוב
כצרת ערוה שלא במקום
לר"י דאמר. במסכת נדה אף משהביאה
הב"ע דאתיליד זכר בהדיה מהו דתימא
ליונק ותצטרך להעתיקו
מצוה משא"כ בצרת עריות
תמות ואלא קשיא הך אמר רב ספרא
הואיל ואמר רבי יצחק אשה מזרעת
שתי שערות ממאנת עד שירבה
משדים וימות (כתובות
דמתני' וצרת אשת אחיו
תחלה יולדת זכר ומדהאי זכר האי
השחור שיהיו שם שערות הרבה:
לט.). ואיזו היא קטנה.
שלא היה בעולמו שאם
ב בנים הרי הם כסימנים ואית דאמרי
שמתעברת ומתה (לקמן
לזה שאינה ערוה אינה
אין
נמי זכר הוא קמ"ל אימור שניהם
בנים עדיפי מסימנים למאי נפקא מינה
ק:). פחות מכאן. מבת
ראויה ראויה היא לאחים
הזריעו בבת אחת ואם סנדל בשני
י"א שנה משמשת כדרכה
אבל אילונית אינה ראויה
דאפילו לרבי יהודה דאמר ב) עד שירבה השחור
בבנים מודה
עיבורים למה ה"ל למימר מדהאי זכר
לפי שלא תתעבר (כתובות
לא' מן האחים וקי"ל
ורב
לט.) או: אינה צריכה
כרבא כל אילונית שלא
האי נמי זכר ולמה לי נמי למימר
לשמש במוך דודאי לא
הכיר בה בעלה בשעת
שמא
תתעבר ותמות. ולא בעי לשנויי דנקט שמא תמות משום דאינה ודאי מתה אלא כשילדה בקטנות אבל
שניהם הזריעו בבת אחתד):
תתעבר (נדה מה.). ויתר
קידושין ונמצאת איילונית
על כן. על בת י"ב שנה
ילדה בגדלות אע"פ שנתעברה בקטנות פעמים חיה ולא משכחת חמותו ממאנת דאי ילדה בקטנות ודאי מתה ואי ילדה בגדלות שוב
לאחר קדושין ומקפיד בה
משמשת כדרכה שאם
בעלה צריכה גט מספק
אינה יכולה למאן משום דברייתא דרב ביבי לא מיפלגא מידי בעיבור שנת י"ב בין ילדה בגדלות בין ילדה בקטנות ועוד לא מסתברא
תתעבר לא תמות (כתובות
או מדרבנן ויוצאים שלא
אחר
הזמן
ליה שתגרום הלידה בקטנות מיתה אלא העיבור ועוד דמתרץ האמת כרבה בר ליואי דכל תוך הזמן היא מתה ועוברה מת:
לט.). עד שירבה
בכתובה דאוקי ממונא
השחור. שיוקף אותו
הזה היא חיה ועוברה חי. ואומר ר"י דאין לפרש אחר הזמן אחר שנת י"ב ויום א' אפילו בלא הבאת ב' שערות דא"כ מצינו חמותו
בחזקת מאריה הרב אלפס
מקום בשער ובמסכת נדה
כתב מילתא דרב זביד
ממאנת דעד רוב שנותיה יכולה למאן אם לא הביאה ב' שערות למ"ד אין חוששין שמא נשרו ואפילו למאי דפסקי' התם בפ' יוצא דופן
מפרש לא שירבה
דאמר אין בנים בלא
(נב:)
(נדה דף מו.) דחוששין היכא דבעל אחר זמן דהויא ליה ספיקא דאורייתא משכחת חמותו ממאנת כגון שפירש כשבעל אחר זמן שאין בועל
ממש אלא שיהו שתי
סימנים ולכאורה נראה
שערות ארוכות שוכבות
דרב זביד ס"ל (אין בתוך)
לשם קידושין דהשתא לא הויא ספיקא דאורייתא אלא כשהביאה ב' שערות איירי ולא חש לפרש משום דאורחא דמילתא הוא דאיכא
שערות אחר זמן וכן נמצא בירושלמי דתלי טעמא דרבה בר ליואי בשערות ולא בשנים: שכבר ילדו. ומדקאמר שכבר ילדו משמע
ונראה כמו שירבה השחור
[דתוך] זמן כלאחר זמן
❖
(חולין כו:).
וכן פרש"י ז"ל ואנן קי"ל
דבלא הביאה ב' שערות דאי איכא שערות כי לא ילדה נמי נפקא מתורת קטנות ואילונית ע"י שערות וא"כ איכא קטנה דמיעברא ולא
תוך זמן כלפני זמן משום
הכי אית לן לפרש דרב
מתה וא"ת מאי ס"ד דמקשה תקשה ברייתא דרבה בר שמואל גופיה דכיון דבלא הביאה ב' שערות איירי כי ילדה מאי הוי מ"מ תמאן
זביד לעולם ס"ל תוך
ואר"י דסבר המקשה דאע"ג דבקטנה איירי לית בה מיאון מדרבנן לפי שנראית גדולה וסבורים העולם שהביאה ב' שערות ולא פריך
תוס' חד מקמאי (המשך)
זמן כלפני זמן משום הכי
אלא לרבה בר ליואי דוקא דאמר דליכא קטנה דמיעברא ולא מתה אבל לברייתא דרב ביבי לא קשיא מידי דאע"ג דקתני שמא תמות
ה"ל כסימנים אישתכח
אית לן לפרש דאמאי
דבשעת לידה הרי היא
דתני רבה בר שמואל קאי
דמשמע דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה מ"מ לא מצינו חמותו ממאנת שהלידה מונעתה מלמאן אע"פ שהיא קטנה כדפרישית אבל
בוגרת שהרי אין בין נערות
ובלאחר זמן וה"ק לעולם
אין לפרש דלמקשה ניחא ליה ברייתא גופא דמסיק אדעתיה שפיר דלידה הרי הוא כסימנים ולכך אינה יכולה למאן ולא פריך אלא לרבה
לבגרות אלא ששה חדשים
שמא תתעבר ותמות שאין
בר ליואי ומשני דבנים הרי הן כסימנים משעת העיבור כמו שאפרש דא"כ הל"ל בהדיא עיבור בנים הרי הם כסימנים כיון דמעיקרא נמי
וא"כ מאי קא מבעיא
קטנה יולדת והא דתני
אסיק אדעתיה דלידה הרי היא כסימנים: הרי הם כסימנים. פי' משעת העיבור ושפיר תני רב ביבי שמא תמות דבשנת י"ב פעמים
ליה יש בוגרת בקבר
רבה בר שמואל שכבר
והרי קודם שמתה היתה
ילדו ולא קתני שכבר
חיה אפי' לרבה בר ליואי ואז היתה גדולה משעת ההריון ואע"פ דקי"ל בנדה דתוך הזמן כלפני הזמן ולא הויא גדולה בהביאה שערות בשנת
בוגרת. מ"מ לא מפרשה
הגדילו דאתא לאשמועינן
י"ב מ"מ עיבור בנים בני קיימא תוך הזמן כסימנים אחר הזמן והא דקאמר רבה בר ליואי תוך הזמן היא מתה ועוברה מת לא קאי אשנת
מילתא דרב זביד לדעת
אפי' למ"ד אין חוששין
הרב אלפסי אלא כדפריש'
שמא נשרו משום צער
י"ב דאז פעמים חיה כשהיא גדולה בשעת ההריון כדפרישית אלא ה"פ דמלתא קודם הזמן פי' קודם שנה שלפני גדלות תוך הזמן היינו תוך
וכן נראה שפירש הראב"ד
לידה חיישינן ולפיכך תלה
שנה שלפני גדלות אחר זמן היינו אחר שגדלה כדפי' ר"י בתחלת הסוגיא: דאפי' לר' יהודה דאמר כו'.
משום דבעי לאוקמי מתני'
ז"ל ואיכא לעיוני דרב
הטעם בלידה ולא תלה
זביד גופיה אם בדקוה
הטעם בגדלות דמשום
כר"י דלא מצינו חמותו ממאנת קאמר הכי וא"ת אמאי קאמר דעדיפי מסימנים אפי' לא הוו משעת עיבור אלא כסימנים לא מצינו חמותו
קודם לידה ולא הביאה
לידה הוא דחיישינן שמא
ממאנת לר' יהודה דמשעת עיבור עד הלידה יש זמן מרובה יותר ממה שיש מהבאת שערות עד שירבה השחור ומיהו למ"ד התם דרבוי
ולאחר לידה ולא הביאה
נשרו ואי לאו לידה אע"פ
שחור היינו עד שיקיפו השערות משפה אל שפה אפשר שריבוי השחור מאחר יותר מזמן עיבור עד שעת לידה אבל למ"ד שערות שוכבות
אי אמרינן דבההיא פורתא
שהגיעה לכלל שנותיה
דבשעת לידה הביאה
איכא מ"ד אין חוששין
ונראה כמו שריבה השחור קשיא ונראה דאם הביאה שערות ונשרו יכולה למאן אפילו שהה כדי ריבוי שחור דאין הזמן גורם אלא ריבוי שחור
סימנין ונשרו ומיהו אליבא
שמא נשרו אבל בלידה
ממש בעינן שתהא נראית גדולה לכל ע"י כך וא"ת אכתי בלא בנים עדיפי מסימנים מיתוקמא מתני' שפיר כר"י דהא מודה רבי יהודה
דהללו דחוששין שמא
לכ"ע חיישינן משום צער
כשבעל אחר גדלות דאינה יכולה למאן כדאמר בפ' בא סימן (נדה דף נב.) וזאת החמותו שנבעלה בגדלות כשנתעברה דבנים הרי הם כסימנים
נשרו אפי' בלא בנים
לידה וההיא דפרק אלו
נערות דפריך התם ומי
כ"ש בבנים. א) ולמ"ד
משעת ההריון תריץ דאי לאו דבנים עדיפי מסימנים משכחת חמותו
ממאנת כגון שעיברה באמבטי או שבעל בפירוש שלא לשם קידושין:
אין חוששין בעלמא הכא
מעברא והא תני רב ביבי
רב משום צער לידה חוששין
וכו' משמע התם דלא
מעברא והכא אסיק' שמא תתעבר ושמא תמות וקשיין אהדדי ולמאי דפריש' איכא למימר (דהתם איכא למימר)
שמא בההיא פורתא הביאה סימנים ונשרו דאלת"ה למ"ד אין חוששין שמא נשרו מצינו. ושמא אם בדיקנא קודם לידה
ולאחר לידה ולא הביאה. ואי אמרינן אין בנים בלא סימן לגבי חליצה דלמא לגבי מיאון אמרינן לחומרא שאינה ממאנת אבל לקולא
דהתם אליבא דרב זביד קא פריך דס"ל שמא תתעבר ותמות דקטנה לא מעברא ואיכא לפרושי נמי ההיא דפ' [אלו]
שלא תחלוץ לא. ומסתברא מדקאמר חיישינן אלמא לחומרא קאמר שלא תמאן ולא לקולא שתחלוץ כדאמרינן בפ' יוצא
נערות דאליבא דרבנן קא פריך דאמר אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת וס"ל לרבנן דקטנה לא מעברא. א"נ
אליבא דרב ספרא והכי קאמר בנים הרי הן כסימנים בשעת עבורה קאמר להכי פריך ליה התם כיון דבשעת עבורה
דופן מכלל דלמ"ד חיישינן חלצ' והא חיישינן בעלמא קא': כי אתא רבין אר"י א' צרת ממאנת וא' צרת אילונית וא' צרת
א) נראה דצ"ל אבל למ"ד וכו' ונשרו לאלתר מצינו לומר אם בדיקנא וכו' ולא הביאה אין חוששין שמא נשרו ועוד איכא לעיוני אי אמרינן אין בנים בלא סימן לגבי חליצה וכו'.