קי:
בית שמאי פרק שלשה עשר יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
מאי
לאו מדהוא פקח מעיקרא. דהכי משמע שפקח נשא חרשת
חולץ לא. משום קרייה: מוציא אשתו בגט. דזיקת אחותה פקחת
לב א ב מיי' פ"ה מהל'
א) לקמן קיב:, ב) לקמן
קיב: [קיד:], ג) לקמן קיב:,
יבום הל' כד סמג
משמע שבשעת נישואין היה זה פקח וזו חרשת אבל בבבא
אוסרתה שנישואיה גמורין וזו ספק ואין כח בקידושיה לפטור את
ד) ג"ז שם וגיטין עא:,
עשין נ טוש"ע אה"ע סימן
אחותה משום אחות אשה: ואשת אחיו אסורה לעולם. דחרש לא מצי
קעא סעיף א ועיין במ"מ: קמייתא דחרש בעל חרשת לא מצי לאוקומי בחרשת מעיקרא דומיא
ה) לקמן קיב: גיטין עא:,
דפקח בעל פקחת דהא לא
שייכי מידי אהדדי:
חליץ ומיכנס נמי לא מצי כניס לה דאחות ו) גרושתו היא דאחותה
ו) ס"א אשתו, ז) ס"א אין
וכי תימא הכא נמי בפקח ואח"כ
זה, ח) [לא משמע ליה לרבה
חרשת היתה קנויה במקצת לאחיו
רש"ש], ט) בס"א: חרשים,
נתחרש ומי מצי מפיק לה. הוה
החרש הילכך לא אפשר ז)(שהרי אחות
חולץ לא לא בפקחת ואחר כך נתחרשה
י) [וקטנה רש"ל], כ) ס"א
❖
גרושתו היא). ומהך מתניתין לא
מצי לאקשויי טפי דכיון דפקח הוה
ואמאי צריך,
תא שמע א) שני אחין פקחין נשואין שתי
מותיב ליה לרבא ח) דהכא מדינא לא
דנשואין דאורייתא הוי אמאי צריך
נכריות אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח
לגרש את אשתו דקתני ומוציא את
חליץ האי חרש לפקחת שהרי אשת
בעל החרשת מה יעשה פקח בעל פקחת
הגהות הב"ח
אשתו בגט והלא תצא אחותה משום
פקח היתה וזיקתו גמורה וליכא
כונס ואם רוצה להוציא יוציא מת פקח בעל
(א) גמ' והתנן נתחרש הוא
אחות אשה אלא לרבות' נקטיה דאפי'
למימר כי היכי דעל הכי נפיק אלא
או נשתטה כצ"ל ותיבות
פקחת מה יעשה פקח בעל חרשת או חולץ
היה צריך גט מי מצי לאפוקי:
להכי מייתי לה לגלויי אהנך תרתי
נשתטית לא יוציא נמחק:
או נשתטה לא יוציא עולמית. וא"ת
או מייבם מאי לאו מדהוא פקח מעיקרא
(ב) שם ניחא ליה דגדולה
תיובתי קמייתא דבחרשת וחרש
היא: (ג) רש"י ד"ה נכריות
היא נמי חרשת מעיקרא וקתני כונס אין
מעיקרא קמיירי דהא כולהו תניא
מאי קושיא והא רשב"ג פליג
וכו' דכל הנך חרשין נפלה
להו גבי הדדי במתני' לקמן בחרש
עליה בפ' מי שאחזו (גיטין דף עא. ושם)
חולץ לא מידי איריא הא כדאיתא והא
כצ"ל ותיבת דלעיל נמחק:
(ד) תוס' ד"ה קסבר וכו'
שנשא פקחת (דף קיב:): מי מצי מפיק.
ואית ליה בפקח ואח"כ נתחרש הוא
כדאיתא איתיביה שני אחין אחד פקח
ב)
פשיטא דחרשת קנויה
היה כותב ואחרים חותמים ונוקי הך
דקתני מוציא את אשתו בגט ומדקתני
❖
ומשויירת:
ואחד חרש נשואין שתי אחיות אחת פקחת
משנה כרשב"ג וי"ל דלא בעי לאוקומי
בגט משמע שתהא מותרת לאחרים:
ואחת חרשת מת חרש בעל חרשת מה
נשתטית לא תצא. פקחת שנשתטית
כרשב"ג כיון דרישא לא מיתוקמא
יעשה פקח בעל פקחת תצא משום אחות
מוסף רש"י
כוותיה ההיא דנקט חרש או נשתטה
לא תצא מבעלה אע"פ שהאשה יוצאת
אשה מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש
ועוד דבלאו הכי הוה פריך ליה כ)ומי
לרצון ושלא לרצון רבנן תקון שלא
מוציא את אשתו בגט.
דזיקת אחותה הבאה מכח
בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת
מצי לגרש את אשתו כדמפרש:
תצא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר
קדושין גמורים אוסרתה
ותנן גבי נכרית כונס אין חולץ לא
לפי שאינה יודעת לשמור עצמה אבל
אחיו אסורה לעולם וכי תימא ה"נ בפקח
עליו ואין כח בקדושין
אישתיק. הכא לא בעי לשנויי
נתחרשה יוצאת דלא בעינן דעת אשה
דידה לדחותה משום
ואחר כך נתחרש מי מצי מפיק והתנן
אחות אשה, ואשת אחיו
הא כדאיתא והא כדאיתא כדמשני
בגט שהרי אפי' פקחת בעל כרחה
ג) נתחרשה יוציא נשתטית לא יוציא נתחרש
אסורה לעולם. דחרש
לעיל גבי פקח וחרשת שהם שני מינין
מוציא והכא לא תקון רבנן מידי דהא
לא חליץ, ולכנוס אי אפשר
הוא או נשתטה לא יוציא עולמית אלא
יודעת לשמור עצמה: נתחרש הוא
אבל הכא שניהם חרשים ובמין אחד
משום אחות אשה (לקמן
לאו בחרש מעיקרא ומדהוא חרש מעיקרא
קיב:). נשתטית. היא
כו'. דקידושין היו גמורין וגירושין
לא שייך למימר הא כדאיתא והא
משניסת, לא יוציא. אסור
מאי
היא נמי חרשת מעיקרא ומדאחיות חרשות
כדאיתא: טעמא לא תותביה
בלא דעת: נכריות נמי. הנך תרתי
להוציאה, ואע"פ שפקחת
מעיקרא נכריות נמי חרשות מעיקרא ותנן
ונתחרשה יוציאה, דאשה
מהא. תימה לר"י דמה היה בדעתו
דלעיל חרשות מעיקרא קאמר דהא
לא בעינן דעתה, שהרי
גבי נכריות כונס אין חולץ לא אישתיק כי
של אביי שלא הקשה לו מזאת הבבא
גבי הדדי תניין. והמגמגם לומר למה
יוצאה לרצונה ושלא לרצונה,
שהיא ראשונה וקושיא טובה ולא
לי כל הנך דיוקי דקאמר מדהוא חרש
אתא לקמיה דרב יוסף א"ל מ"ט תותביה
היכא דנשטת אמור רבנן
לא יוציא, דכיון שאינה
היה צריך לכל אלו הבבות:
מעיקרא איהי נמי חרשת מעיקרא
מהא דיכול לשנויי לך אחיות חרשות מעיקרא
וקמקוו אקוותא. פי' בקונטרס
יודעת לשמור עצמה ינהגו
כו' ומדאחיות חרשות מעיקרא כו'
בה הפקר בזנות (גיטין
נכריות פקחות ואח"כ נתחרשו אלא איבעי
מקשין קושיות זה לזה
לותיב מחד ומדהוא חרש מעיקרא
עא:). נתחרש הוא. לאחר
לך לאותביה מהא שני אחין חרשין נשואין
ד)
קידושין, הואיל וקידושיה
וכן פי' ר"ח והביא ראיה מר' יהושע
הנך נמי דלעיל חרשותט) מעיקרא וקתני
גמורים היו לא יוציא
שתי אחיות פקחות או שתי אחיות חרשות או
קיהה וטהר (נגעים פ"ד מי"א) דקדק
בהו כונס אין חולץ לא לאו מילתא
עולמית (לקמן קיב:) לפי
קסבר שתי אחיות אחת פקחת ואחת חרשת וכן
רב
בדבר הרבה וטיהר:
היא דכל הנך חרשין (ג) דלעיל נפלה
שאין כח בגירושי חרשות
להפקיע קידושי חכמה
שתי אחיות חרשות נשואות לשני אחין
חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה
לפניהן פקחת מכח קידושי פקח וליכא
(גיטין עא.). שני אחין
כו'. וא"ת והיכי שמעינן דקסבר רב
למימר כי היכי דעל הכי נפק אבל
פקחין או לשני אחין חרשין או לשני אחין
חרשין. כיון דהם חרשים
הכי דלמא לעולם מספקא ליה אי
בחרשת דלעיל איכא למימר הכי
לא איכפת לן בנשותיהן
אחד פקח ואחד חרש הרי אלו פטורות מן
אם הן פקחות, דמכל
חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה
ואפילו הכי קתני כונס פקח ולא
החליצה ומן הייבום ואם היו נכריות יכנוסו
מקום הם לא כנסו אלא
חולץ: שני אחין חרשין. נישואיהן
ואינה קנויה או איפכא להכי קאמר
ברמיזה (גיטין עא:). או
ואם רצו להוציא יוציאו היכי דמי אילימא
שתי אחיות חרשות. לא
כונס את החרשת ומוציאה בגט וקטנה
שוין בין שהן פקחות בין שהן חרשות
בפקחים ולבסוף נתחרשו מי מצי מפקי
איכפת לן בפקחות של
תמתין עד שתגדיל דמספיקא אזיל
בין אחת פקחת ואחת חרשת שהרי
בעלים דהן לא נכנסו אלא
והתנן נשתטית לא יוציא נתחרש הוא
(א) ה)
לחומרא וי"ל דקים ליה לרב חסדא
כניסתן לבעליהן ברמיזה וכן שתי
ברמיזה, לפיכך פטורות
או נשתטה לא יוציא עולמית אלא לאו
מן החליצה, דיוצאה משום
דחדא קנויה ומשויירת וחדא קנויה
חרשות כניסתן ברמיזה ואע"פ שהן
אחות אשה דכל עריות
אחרשין מעיקרא ומדהן חרשין מעיקרא
ואינה קנויה אלא דהוא לא הוה ידע
פקחין או אחד פקח ואחד חרש
פטורות מן החליצה
(שם)
הי מינייהו והשתא פשיטא דחרשת (ד)
נישואיהן שוין הילכך יוצאת היבמה
אינהו נמי חרשות מעיקרא וקתני אם היו
דהואיל ושתיהן חרשות או
שניהם חרשים כקידושי
משום אחות אשה: ואם היו נכריות.
משויירת וקטנה קנויה ואינה קנויה
נכריות יכנוסו יכנוסו אין יחלצו לא תיובתא
זו כך קידושי זו ואתו
ומברייתא נמי מצי למפשט דקטנה
ומת אחד מהן יכנוס השני דלאו בר
קידושין דאשתו ומפקעי
דרבה תיובתא: קטנה וחרשת וכו': אמר
קנויה ואינה קנויה אבל כל כמה דלא
חליצה הוא או היא אינה בת חליצה:
זיקה (לקמן קיב:). ואם
רב נחמן אשכחתיה לרב אדא בר אהבה
היו נכריות. ומת אחד
ומדהן חרשין מעיקרא כו' ל"ג. דבלאו
ידע ברייתא פשיט ממילתיה דרב:
מהן, השני אינו יכול לחלוץ
תיתיב ולרב חנא חתניה דיתבי וקמקוו אקוותא
הכי מצי מותיב מינייהו: ומקוו
מפני שהוא חרש או שהיא
בשוקא דפומבדיתא ואמרי הא דתנן קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת
אקוותא. מקהילים תלמידים סביבם
חרשת ואינה יכול לומר
מאן יבמי, אלא יכנסו
צרתה הני מילי דנפלה ליה מאחיו פקח דלא ידעינן אי בקטנה ניחא ליה אי
שהיו באים לשמוע דבריהם. ל"א
. יכנוסו ואם
(גיטין עא:)
דמקהו אקהתא משיבין קושיות זל"ז:
בחרשת ניחא ליה אי בקטנה ניחא ליה דאתיא לכלל דיעה אי בחרשת
רצו להוציא יוציאו.
כיצד תקנתן. דקטנה וחרשת הואיל
שאין חליצה בחרשת וחרש
ניחא דגדולה היא ובת ביאה היא אבל נפלה מאחיו חרש ודאי בחרשת
(ב)
שאינן באמר ואמרה, ואחר
ואין האחת פוטרת צרתה וחרשת
ניחא ליה דבת ביאה היא ובת מיניה היא ואמינא להו אנא א אפילו נפלה ליה
כך אם רצו יוציאו בגט,
לאו בת חליצה היא דניפוק תרוייהו
דאתא גט ברמיזה ומפקיע
מאחיו חרש נמי מספקא ליה ב כיצד תקנתן אמר רב חסדא אמר רב כונס
נישואין דידיה וזיקת אחיו
בחליצה ואי מייבם לה וחליץ לקטנה
החרשת ומוציאה בגט וקטנה תמתין עד שתגדיל ותחלוץ אמר רב חסדא ש"מ
דהוא ברמיזה (לקמן קיב:).
כשתגדיל מיפסלא קמייתא עליה דקם
קסבר רב חרשת קנויה ומשויירת קטנה קנויה ואינה קנויה דאי ס"ד חרשת
ליה בלא יבנה דהא ביאה דחרשת
קנויה ואינה קנויה קטנה קנויה ומשויירת חרשת אמאי כונס ומוציאה בגט
לא דחיא זיקה דנימא אין אחריה
כלום: כונס את החרשת ומוציאה
תיתיב
בגט. דחליצת קטנה תפסל לה עליה: חרשת קנויה במקצת ומשויירת. קטנה י) ספק קנויה כולה ספק אינה קנויה כלל. דבשתיהן קנויות
ומשויירות ליכא למימר דממתני' שמעינן לה דא"כ תיפטר חדא בביאת חברתה ושתיהן ספק נמי ליכא למימר מדקתני סיפא דמתני' בא יבם
על הקטנה וחזר ובא על החרשת פסל
את הקטנה בא יבם על החרשת וחזר ובא על הקטנה פסל את החרשת ואי שתיהן ספק קמייתא
תיתיב