חרש שנשא פרק ארבעה עשר יבמות
קיג.
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
ואילו
חרשת לא אכלה. וא"ת מנלן אי משום דנקט קטנה דלמא
מימנעי ולא נסבי לה. הואיל ולעולם היא יכולה למאן מפני חרשותה
טז
א) [גיטין נה: עדיות פ"ז
א מיי' פ"ו מהלכות
מ"ט], ב) ב"מ סז. כתובות
תרומות הלכה ג:
אבל קטנה גבול יש לה וסבר מפייסנא לה כל שעתא עד שיעבור זמן
כ"ש חרשת שלא תבא לכלל גדלות ואי הוה נקיט חרשת
יז ב ג מיי' שם הלכה ד
ק:, ג) [כתובות פו. גיטין
מיאונה: מאי שנא (ג) דאכלה בתרומה. אם השיאתה אמה לכהן:
אכלה ה"א דקטנה לא אכלה כיון שבאה לכלל נישואין וי"ל דדייק
מט:], ד) שבת קנג:
ועי' בכ"מ:
שמא
יאכיל חרש בפקחת. אבל
ומאי שנא חרשת. שלא השיאה אביה בקטנותה שאין נישואיה גמורין
יח ד מיי' פכ"ד מהל'
מדלא תנא חרשת בהדי קטנה:
תרומות פ"א מ"א,
ה) [שבת קנג.], ו) צ"ל
אישות הלכה ה סמג
דלא אכלה כדתנן כו' אלמא לא
משום שמא יאכיל קטן בגדולה לא
סבירא ליה. יעב"ץ,
עשין מח טוש"ע אה"ע
מימנעי ולא נסבי לה ומאי שנא קטנה
אכלה: על החרשת שהשיאה אביה.
גזרינן שלא תאכל קטנה בתרומה
ז) כריתות יז: [יח. ע"ש
סימן קטז סעיף ה:
יט ה מיי' שם הל' ב
דמשום זמן מועט לא גזרינן שהרי
בקטנותה שיוצאה בגט ואפי' משתגדיל
דאכלה בתרומה ומאי שנא חרשת דלא
דאיתא רבי אליעזר וע"ש
תו' יח. ד"ה באנו],
טוש"ע שם סעיף ד:
ואין אביה מקבל גיטה מקבלתו היא
כשיגדיל ויבעול יהיו קידושין דאורייתא
אכלה בתרומה דתנן העיד רבי יוחנן בן
❖
א)
כ ו מיי' שם טוש"ע שם
ח) [כריתות כב ב],
ויוצאה ואע"ג דקידושיה גמורין הוו
ובירושלמי מפרש בקטנה לא גזרינן
גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה
סעיף ג:
כא ז מיי' שם ופי"א שם
וגירושיה בלא דעת הוי גיטא לפי
משום חינא שיהיו הכל קופצין עליה
בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן
הלכה ג סמג שם
שהאשה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה:
לישאנה ושמא בחרשת לא שייך האי
הגהות הב"ח
טוש"ע שם סעיף ו וסימן
א שאוכלת בתרומה ואילו חרשת בלא אכלה
ועל קטנה בת ישראל. יתומה הנישאת
טעמא משום דחרשותה גרמה לה
(א) גמ' רצו לקיימן יש להם
סז סעיף ד:
גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת וליכול קטן
כב ח מיי' פי"א מהל'
ג
כתובה מנה ופקח וכו':
ע"פ אמה שאוכלת בתרומה אע"פ
ובקונ' פי' בהניזקין (גיטין ד' נה. ד"ה
(ב) שם (מפני שרצה לזוק
אישות הל' ו סמג
אוכל נבלות הוא גזירה שמא יאכיל חרש
שאין נישואיה נישואין גמורים אכלה
בפקחת) דלא גזרינן אטו קטן שישא
בנכסיו). תא"מ ונ"ב ס"א
שם טוש"ע שם סעיף י:
בפקחת וחרש בפקחת נמי ליכול בתרומה
בתרומה דרבנן כך אוקימנא בהאשה
גדולה משום דלית ליה נשואין כדאמר
כג ט מיי' שם הלכה ה
מפני שרצה לזון
מנכסיו: (ג) רש"י ד"ה
טוש"ע שם סעי' ט:
רבה (לעיל דף צ.): ואילו חרשת לא
הכא ומילתא דלא שכיחא היא ואין
דרבנן גזירה דלמא אתי לאוכלה בתרומה
כד י מיי' שם טוש"ע שם
מאי שנא קטנה דאכלה:
אכלה. מדשבקה לחרשת דקעסיק
נראה דהא משיאן סמוך לפירקן
דאורייתא ומאי שנא קטנה דאית לה כתובה
(ד) ד"ה ועכו"ם שתרם
סעיף ח:
כה כ מיי' פ"ח מהל'
מעליותא היא כדפי' לעיל (דף סב:
בה ואתי ונקט קטנה ולא קתני ועל
וכו' מיבעי ליה. נ"ב עי'
ומאי שנא חרשת דלית לה כתובה דא"כ
פרק האשה דף פט:
שגגות הלכה ב ג:
ד"ה סמוך):
החרשת שנישאת מעצמה שאוכלת
כו ל מיי' פ"ד מהלכות
מימנעי ולא נסבי לה וקטנה מנלן דאית לה
(ה) תוס' ד"ה דלמא וכו'
דלמא
אתי לאוכלה בתרומה
בתרומה: גזירה שמא יאכיל חרש
כיון שתגיע. נ"ב תוס'
תרומות הלכה ב סמג
כתובה דתנן ב)דהממאנת ה והשנייה ו ואיילונית
דאורייתא. אבל בקטנה
בחרשת. והאי לאו שינויא מעליא
פירשו כאן לפי סברתם
עשין קלד טוש"ע יו"ד
אין להן כתובה אבל יוצאה בגט וקטנה
הנ"ל דלא גזרינן שמא יאכיל
סימן שלא סעיף ל:
ז
הוא מה לי פקח בחרשת מה לי
דלא אכלה אלא בתרומה דרבנן
כז מ נ מיי' פ"ח מהל'
קטן משום דבזמן מועט לא
יש לה כתובה וחרשת מנלן דלית לה כתובה
חרש בחרשת שניהן אינן נשואין ואם
כדאמר בהאשה רבה (לעיל דף צ.
❖
גזרינן ה"ה כאן בקטנה לא
שגגות הלכה ב ג:
זו מותרת אף זו מותרת שהרי צד
ושם) לא גזרו אטו דאורייתא (ה) כיון
דתניא חרש ושוטה שנשאו פקחות אע"פ
גזרינן משום זמן מועט אבל
ח
בגיטין דף נ"ה דשם פרש"י
היתר שלהן אינו אלא משום דלאו בני
שתגיע לכלל גדלות:
שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין להם
אצל קטן לא גזרינן משום
דאם כן מימנעי ולא נסבי לה.
מוסף רש"י
עונשין נינהו והוו כקטן אוכל נבלות
דלית ליה נשואין מוכח
עליהם כלום רצו לקיימן יש להם כתובה (א)
על החרשת שהשיאה
דס"ל לרש"י דמשום זמן
אלא כולה משום גזירה שמא יאכיל
ואי משום שלא תהא קלה
ופקח שנשא חרשת או שוטה אפי' כתב לה
ט
אביה. רבותא נקט דאע"ג
מועט נמי גזרינן ע"כ
חרש בפקחת הוא דאיכא עליה חיוב
בעיניו להוציאה לא חשו חכמים לכך:
הוכרחו התוספות התם
דקבל אביה קידושין דידה
מאה מנה כתובתה קיימת (ב) מפני שרצה
מאן
חכים למיעבד הכי. דוקא
מיתה כדאמרי' במסקנא דמילתא
לפרש הא דלא גזרינן
כשהיא קטנה, והויא לה
לזוק בנכסיו טעמא דרצה הא לא רצה אין
י
בקטנה דאף אם תאכל
אשת איש גמורה, אפילו
ולהכי נקט ברישא שמא יאכיל חרש
במטלטלי תנן בהניזקין
בתרומה דאורייתא קטנה
הכי יוצאה בגט ומקבלת
לה דא"כ מימנעי ולא נסבי לה אי הכי
בחרשת ולא נקט שמא יאכיל חרש
(גיטין דף נט.) חרש רומז ונרמז אבל
היא כן נראה לפענ"ד:
את גיטה, ואע"ג דלית בה
פקחת לחרש ליתקן לה כתובה דא"כ מימנעי
בפקחת משום דחרש בפקחת לא
במקרקעי לא ומה ששיעבד בכתובה
דעתא, דאשה כי נפקא
בעל כרחה נפקא ואין
מיחלף בפקח בחרשת אבל חרשת
מקרקעי משום שהיה לו אפוטרופוס
ולא מינסבי ג) יותר משהאיש רוצה לישא
מתרצית בגירושין ואפילו
אשת חרש מיחלפא בחרשת אשת
וגם זכין לאדם שלא בפניו. ר"י:
אשה רוצה להנשא ההוא חרש דהוה
הכי נפקא הלכך לא
יצתה
פקח והדר מיחלף חרש בעל פקחת
בעינן דעתא (גיטין נה.).
בשבבותיה דרב מלכיו אנסביה איתתא וכתב
הממאנת. קטנה יתומה
בחרש בעל חרשת אבל קטנה לגדול
לה ארבע מאה זוזי מנכסיה אמר רבא מאן חכים כרב מלכיו דגברא רבה הוא
שהשיאתה אמה לדעתה,
ליכא למיגזר משום גדולה לקטן דאין
אמרו חכמים יכולה למאן,
קסבר אילו רצה שפחה לשמשו מי לא זבנינן ליה כ"ש הכא דאיכא תרתי אמר
לקטן נישואין: וליכול. אפי' חרש
דמן התורה אין מעשה
רב חייא בר אשי אמר שמואל אשת חרש אין חייבין עליה אשם תלוי לימא
קטנה כלום ואמה אינה
כ
בפקחת בתרומה דרבנן הא אית לה
זוכה בה לקדשה ורבנן
מסייע ליה חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה ואלו הן חרש
נשואין מדרבנן: ומ"ש כו'. לקמן
ד) ל
הוא דתקון נשואין ליתומים
בעי תרוייהו מנא לן דהא אית לה
שוטה וקטן והתורם את שאינו שלו ועובד כוכבים שתרם של ישראל אפילו
שלא ינהגו בה מנהג הפקר
וישמרנה בעלה והם אמרו
והא לית לה: מימנעי ולא נסבי לה.
ברשות ישראל אין תרומתו תרומה הוא דאמר כרבי אלעזר דתניא ה) ר' יצחק
דסגי לה במיאון
(ב"מ
אבל בקטנה לא מימנעי דאתיא לכלל
סז.). והשנייה. שניות
אומר משום רבי אלעזר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק אי
לעריות שגזרו חכמים
דיעה: ממאנת. לית לה כתובה דהא
סבירא כרבי אלעזר אשם תלוי נמי ליחייב בעינן חתיכה משתי חתיכות ומי
ו)
מ
בפ' שני דיבמות (שם).
בעל כרחו נפקא: שנייה. מד"ס: אין לה
והאיילונית. דוכרניתא
בעי רבי אלעזר חתיכה משתי חתיכות והתניא רבי אלעזר אומר ז)כוי חייבין על
כתובה. דרבנן קנסוה כדאמר ביש
דלא ילדה, לשון איל
חלבו אשם תלוי שמואל סבר כר' אלעזר בחדא ופליג עליה בחדא ואיכא
נ
(שם). אין להן כתובה.
מותרות (לעיל דף פה:): איילונית. משום
ממאנת משום דמעצמה
דאמרי אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל אשת חרש חייבין עליה אשם תלוי
דמקח טעות הוא: אבל יוצאה בגט
יוצאה (כתובות ק:)
ואף
מיתיבי חמשה לא יתרומו סבר לה כרבי אלעזר בעא רב אשי מ"ט דר' אלעזר
כו'. מדיוקא דמתני' דקתני ממאנת
מה שהכניסה לו בנדונייתה
ושמאתן בכתובתה, וכל
שמעינן מינה טעמא משום דבעל
מיפשט פשיטא לי' דחרש דעתא קלישתא הוא ומיהו מספקא לי' אי דעתא צילותא
שכן מאתים שתיקנו לאשה,
אי משום דבעל כרחה נפקא
כרחו נפקא הא הוציאה אית לה
אלמא יש כתובה לקטנה: אין להן
(ב"מ סז.), שניה קנסא
דרבנן הוא כדאמרינן
עליהם כלום. דאין להם דעת ואין תנאו הראשון תנאי ואע"ג דתקון רבנן נשואין לחרש לא תקינו לה רבנן כתובה מיניה כדמפרש לקמן
בפרק יש מותרות (לעיל
יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא: שרוצה לזוק בנכסיו. ואע"פ שלא (נשא) תקנו לה חכמים כתובה הרי הוא כתב לה הואיל
פה:) מפני שהיא מרגילתו
ורוצה להפסיד ולהיות נזוק מנכסיו תנאו קיים: הא לא רצה. דלא כתב לה אין לה מתקנת חכמים: א"כ. דבעי למיתב לה כתובה
לנושאה, שאינה מפסדת
כלום בנשואין שאינה
מימנעי ולא נסבי לה: אין חייבין עליה אשם תלוי. דנימא ספק אשת איש היא ספק היה בו דעת ספק אין בו והבא עליה באשם תלוי
נפסלת בהן וולדה כשר,
דודאי אין לו שום קנין מן התורה: התורם את שאינו שלו. ולא צוהו בעל הבית דשליחות נפקא לן (קדושין דף מא:) מאתם גם אתם [במדבר יח]
איילונית משום דמקח
לרבות שלוחכם הלכך מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם: ועובד כוכבים שתרם את של ישראל אפי' ברשות בעלים אינה תרומה. דבעינן
טעות הוא (כתובות ק:).
חרש שוטה וקטן.
מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. וקתני מיהא חרש אין תרומתו תרומה ומותרת לזר ואי ספק הוא תרומה ויחזור ויתרום (ד) מיבעי ליה:
דכתיב אשר ידבנו לבו,
הוא דאמר כר' אלעזר. כלומר מהא לא תסייעיה דגבי תרומה ס"ל לשמואל כר' אלעזר דספק הוא וגבי אשתו אע"ג דספק הוא אינה באשם
שיש לו לב להתנדב,
בהש"ס ירושלמי (שבת
תלוי דגבי אשם תלוי כתיב אחת מכל מצות ה' (ויקרא ה) וקרינן מצוות דמשמע חדא מתרתי שיש היתר ואיסור לפניו כגון אשתו וא"א עמו
קנג:). והתורם את
בבית וסבור אין שם אלא אשתו ובא על האחת ולבקר נמצאו שתיהן ולא ידע על אי זו בא וכן חלב ושומן לפניו וסבר שתיהן שומן ואכל
שאינו שלו. בלא רשות,
אחת מהן ולסוף נודע לו שהאחת חלב ולא ידע אי זו אכל דאי ידע מייתי חטאתח) נקבה וכל דהו אפי' בת דנקא והשתא דלא ידע מביא אשם זכר
דכתיב תבואת זרעך (שם).
אפילו ברשות ישראל.
בכסף שקלים אבל הכא שהספק תלוי בחתיכה אחת ספק איסור ספק היתר לא מייתי אשם תלוי: כוי חייבין על חלבו אשם תלוי. והא הכא
דשליחות מהיכא אתרבי
כל הספק תלוי בה: מ"ט דר"א. באשת חרש: קלישתא. דקה. כלומר דעתו מועטת שאין מחודד להבין כשאר בני אדם ומיהו מספקא
מכן תרימו גם אתם, גם
ליה אי דעתא צילותא היא אותה קצת הדעת שיש לו אם צלולה היא ובמה שהוא נותן דעתו ועושה דבר ודאי כוונתו כוונה
לרבות שלוחכם, ומה אתם
בני ברית אף שלוחכם בני
אי
ברית (שם). תרומת חרש
לא תצא לחולין. והויא תרומה לאסור לזרים ויחזור ויתרום הפקח אחרת, מפני שהוא ספק. אי דעת צלולתא היא אי לא (שם). כוי. ספק בהמה ספק חיה, חייבין על חלבו אשם תלוי. אף על גב דליכא חתיכה אחת
משתי חתיכות, אם אכל חלבו בשוגג קסבור חיה הוא (כריתות יז:).