קיג:
חרש שנשא פרק ארבעה עשר
יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
יצתה
זו שאין לה יד לגרש עצמה. אר"ת דהיינו דוקא באין לה
אי לאו דעתו צלולה היא ולעולם כל ימיו של חרש
פשיטא ליה לרבי
כח א מיי' פ"י מהל'
א) גיטין עא:, ב) [עי' תוס'
גירושין הלכה כג
ב"ק נה. ד"ה אמר ר"ל],
אב ובפ' התקבל (גיטין דף סד: ושם) וכן בפ"ב דקידושין
אלעזר דחדא דעתא אית ליה לחרש דאינו עתים חלים עתים שוטה:
ג) גיטין נה., ד) [עי' שבת
סמג עשין נ טוש"ע אה"ע
או דלמא פשיטא ליה. דלאו דעתא צילותא היא אלא היינו טעמא
(דף מג:) גבי כל קטנה שאין יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש
קכא. רש"י ד"ה שמעת
סימן קיט סעי' ו:
כט ב מיי' שם פ"א הל'
פי' בקונט' אפי' ע"י אביה ואין נראה לר"ת דהא ר' ינאי מפיק לה הכא
דמספקא ליה דעתים שהוא חלים לגמרי ודעתו צלולה וחיישינן שמא
מינה כו' מה שנרשם שם על
י סמג עשין מח
הגליון ועי' טור וב"י א"ח
בשעת קידושין חלים היה: להוציא
מונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את
❖
❖
טוש"ע שם סי' קלו ס"ה:
סי' שמג],
אי לאו דעתא צילותא ולעולם חדא דעתא
את אשתו בגט. חרש מעיקרו לר'
עצמה יצתה זו שאין לה יד וכיון שיש
לה אב הרי יש לה יד דאפי' נערה
אלעזר אם יכול לגרש או לא דבשלמא
הוא או דלמא פשיטא ליה דדעתיה קלישתא
בין היא בין אביה מקבל גיטה ולרבי
לרבנן פשיטא לן דמוציא כדאמרינן
תוס' חד מקמאי
תורה אור השלם
ולאו דעתא צילותא הוא והכא היינו טעמא
יהודה אביה ולא היא ור' ישמעאל
במתני' (לעיל קיב:) כשם שכונס ברמיזה
פרק חרש
1. כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה
כיון דעתים חלים ועתים שוטה למאי נפקא מינה
אמר רבא מעדותו של ר"י
נמי דדריש מושלחה משמע דלא פליג
כך מוציא ברמיזה אלא לר' אלעזר
וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא
להוציא אשתו בגט אי אמרת חדא דעתא
בן גודגודא אמר לעדים
תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא
דמשוי ליה ספק מאי: שמשלחה
ארבי ינאי אלא דדריש מקרא אחרינא
הוא כקדושין כך גירושין ואי אמרת עתים
ראו גט זה שאני נותן
בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ
מביתו וחוזרת. שכן מנהג השוטים
וטעמא דיש לה אב משלחה ואינה
לה וחזר ואמר כנסי ש"ח
סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ
חלים ועתים שוטה קדושי מצי מקדש גרושי
שאין בושין: ש"מ איש מיבעיא ליה.
חוזרת היא שאביה משמרה מלחזור
זה מגורשת דאם איתא
וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ:
❖
דברים כד א
דבטליה לעדים הוה אמר.
לא מצי מגרש מאי תיקו: נשתטית וכו':
ועוד הביא ר"ת ראייה מירושלמי
ואשה פשיטא ליה דאי אשה מיבעיא
ודוקא היכא דאמר לעדים
א"ר יצחק דבר תורה שוטה מתגרשת
דפירקין דקאמר התם נשתטית לא
ליה ואיש פשיטא ליה הכי איבעי להו
א)
ראו גט זה שאני נותן לה
אבל אם לא אמר הכי
יוציא דבי ר' ינאי אמרי מפני גרירה
לאהדורי אינו דומה אשה המתגרשת
מידי דהוה אפקחת בעל כרחה ומה טעם
הגהות הב"ח
תנן בהדיא בפרק הזורק
לאיש המגרש: אשה נמי לא מיגרשא.
(ג) ה"פ שנגררת אחר כל אחד ונוהגין
אמרו אינה מגורשת שלא ינהגו בה מנהג
(א) גמ' הוא דקאמר לה:
א"ל כנסי ש"ח זה אינה
ועלה קמייתו לה רבנן ראיה לדבריהם
בה מנהג הפקר ר' זירא ור' מנא
(ב) שם ברשות הרבים אתא
מגורשת עד שיאמר לה הא
הפקר היכי דמי אילימא דיודעת לשמור
לקמיה דר' פדת כצ"ל
גיטך. ולא משום דבעי'
אף זו כיוצא בה ואינו דומה דקמהדרי
תרוייהו אמרי שאין יכולה לשמור
גיטה ויודעת לשמור עצמה מי נהגי בה מנהג
ותיבת בשבתא נמחק:
דעתה א) אלא משום דלמא
ליה אאיש משום דאיהו ה"ק לדידכו
את גיטה רבי נחמיה בשם ר' יהודה
(ג) תוס' ד"ה יצתה וכו'
איהו גופיה בטולי בטליה.
הפקר אלא דאין יודעת לשמור לא גיטה ולא
דאמריתו אשה מיגרשא מ"ש איש
אמר תלתא מילי איכא בינייהו עבר
מפני גרירה פירוש
ואם נתן לה כשהיא ישנה
עצמה דבר תורה שוטה מתגרשת והא אמר
שנגררת אחר כל אדם
נמי אינה מגורשת משום
ומ"ש אשה: מעדותו של ר' יוחנן.
וגירש מ"ד [א] מפני גרירה מותר כיון
ונוהגין בה: (ד) בא"ד
דבעי' לה דומיא דידה
דבי רבי ינאי ונתן בידה מי שיש לה יד
דליכא אלא איסור דרבנן שלא ינהגו
דאמר דאפי' במקום קידושין גמורים
1
דליכא מאן דפליג אטעמא
שיהא מקום המשתמר ואם
בה הפקר אם עבר וגירש ה"ז גט
לא בעינן דעתא דאשה בגירושין:
לגרש עצמה יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה
שלא ינהגו בה מנהג הפקר
היתה ישנה בחצרה אינה
ור' ינאי דריש הכא:
מגורשת דהא בעי' עומדת
אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן
למ"ד לפי שאינה יכולה לשמור את
ותנא דבי רבי ישמעאל ושלחה מביתו מי
1
(ה) ד"ה אמר וכו' על
בצד ביתה או בצד חצרה
לה. והיא לא שמעה וחזר ואמר לה
גיטה אסור פי' מדאורייתא אין הגט
רשב"ג ואמר בפקח וכו'
שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה
וכיון דהיא ישנה כמי
❖
גט ועוד איכא בינייהו יש לה אב
לאשתו פקחת כנסי שטר חוב זה ולא
דעולמית קאי אנתחרש:
שאינה בצד ביתה דמי
וחוזרת לא צריכא דיודעת לשמור גיטה
א
ואם היה מדבר עמה על
ופעמים שוטה ופעמים חלומה מ"ד
הודיעה שהוא גיטה ה"ז מגורשת:
עסקי גיטה ונתן לה גיטה
ואינה יודעת לשמור עצמה דבר תורה שוטה
לאו אמר ר' יוחנן לא בעינן דעתה.
מפני גרירה אסור שאין האב יכול
ולא פירש ולא היו עסוקים
הגהות הגר"א
מתגרשת דהא יודעת לשמור גיטה ואמור
לשומרה מן ההפקר וכן בעתים שהיא
דאשה בגירושין דקתני חרשת יוצאת
באותו ענין אינה מגורשת
[א] תוס' ד"ה יצתה
משום דדילמא איהו גופיה
רבנן לא ליפקא שלא ינהגו בה מנהג הפקר
בגט: פשיטא. דלר' יוחנן ודאי הכי הוא:
שוטה אין נזהרת מן ההפקר אבל
עבר וגירש מ"ד כו'.
לא יהיב לה משום גט
דבר נ"ב ולפ"ז קיי"ל דעבר
אמר אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה נשתטית
למ"ד שאינה יכולה לשמור את גיטה
ודעתו ב) שוחדה בעי'
וגירש אסור ובהני תלת
[והא] דאקשינן בפרק קמא
יש לה אב יכול לשמור את גיטה וכן
לא יוציא וגבי דידיה לא יוציא עולמית מאי
שנא הכא דקתני עולמית ומאי
יכולה לשמור גיטה ויש לה
דקדושין אם אין עסוקים
פעמים חלומה יש לה עתים יכולה
שנא התם דלא קתני עולמית אלא שמע מינה הא דאורייתא הא דרבנן:
אב ועתים שוטה עתים
באותו ענין מנא ידעה
לשמור את גיטה וה"מ למימר דאיכא
חלומה מגורשת בדיעבד
מאי קא"ל. משום קידושין
א"ר יוחנן בן נורי וכו': איבעיא להו רבי יוחנן בן נורי איש פשיטא ליה
אבל לכתחלה לא יגרש
הוא דנקט לשון דמנה
בינייהו יודעת לשמור את גיטה ולא
ואשה קמיבעיא ליה או דלמא אשה פשיטא ליה ואיש קמיבעיא ליה
וכגמרא דילן דנקט ב'
ידעה דמשמע דבעי' דעתה
את עצמה דלמ"ד מפני גרירה אסור
הטעמים וכ"ד הרא"ש
דבקידושי בעי' דעתו
ת"ש מדקאמרו ליה אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה
כדאמר הכא ולמ"ד שאינה יודעת
וש"פ. אבל הראבי"ה
ודעתה. והאי דלא אמר
יוצאת לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו ש"מ איש
ורשב"א גרסי בעבר וגירש
מנא ידעינן מאי קאמר
לשמור את גיטה זו יודעת לשמור
להיפך דלמ"ד משום גרירה
לה דהוה שייך לישנא
קמיבעיא ליה אדרבה מדקא"ל אף זו כיוצא בה ש"מ אשה קמיבעיא ליה אלא
גיטה אלא ניחא ליה למימר איכא
אסור דעשאוהו כשל תורה
בין בקדושין בין בגרושין
בינייהו אפי' באין יודעת לשמור את
ר' יוחנן בן נורי לדבריהם קאמר להו לדידי כי היכי דאיש לא מצי מגרש
ומ"ד לפי שאין כו' מותר
נפ"מ היכא דאמר איהו
בדיעבד ביכולה לשמור
מעיקרא לשנים אתן בסתם
גיטה ולא עצמה ואע"ג דהכא משמע
אשה נמי לא מיגרשא אלא לדידכו מאי שנא אשה ומאי שנא איש אמרו
גיטה אבל לכתחלה מודה
לשום קדושי' דאע"ג
דליכא מאן דפליג (ד) שלא ינהגו בה
דאסור משום אחלופי.
ליה אינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת: העיד רבי יוחנן וכו': ב)אמר
דיהיב לה לשם קידושי'
והרשב"א מפרש ג' דברים
מנהג הפקר ורבי ינאי הוא דדריש
כיון דלא ידעה מאי קא"ל
רבא מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא אמר לעדים ראו גט זה שאני
ג)
ב
של הירושלמי שהשלישי הוא
אינה מקודשת להכי נקט
הכא שאין יכולה לשמור גיטה מונתן
יכולה לשמור גיטה כגי'
לישנא דמנא ידעה:
נותן ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זו מגורשת מי לא אמר רבי יוחנן
בידה ובירושלמי קאמר ר' ינאי משום
בירושלמי וכקושית תוס'
בן גודגדא לא בעינן דעתה הכא נמי לא בעינן דעתה פשיטא מהו דתימא
דה"מ למימר ומפרש דעל
א) ועי' בתוס' גיטין (ע"ח)
גרירה ופליג אטעמא דאמר דאינה
כולן קאי עבר וגירש איכא
ד"ה אינו דאפילו אם אמר
מדא"ל כנסי שטר חוב זה בטולי בטליה קמ"ל אי איתא דבטליה לעדים הוה
יכולה לשמור גיטה אין זה תימה
בינייהו דאין נ"מ בהנך
לעדים מתחלה ראו גט זה
קאמר להו ומדלא אמר לעדים לא בטליה ולא מידי והאי דקאמר הכי מחמת
כ"כ כי יש סוגיות ומימרות הפוכות
ג' דברים אלא בדיעבד.
וכו' מ"מ צריך שיגידו לה
אבל לדברי ראבי"ה ביש
העדים אח"כ דאל"כ הוה
מהש"ס שלנו וי"מ דגרירה דקאמר
כיסופא הוא דקאמר (א) להו רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי
לה אב ועתים שוטה עתים
משלחה וחוזרת ע"ש.
בירושלמי היינו משלחה וחוזרת ויכולה
מדרשא ברשות הרבים בשבתא אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל
חלומה לכ"ע מגורשת
ב) צ"ל ודעתו בוודאי בעינן
ד)
(ב)
לשמור גיטה היינו שיש לה יד לשמור
בדיעבד ועמ"ש ברא"ש כאן
והא דאקשינן כו'.
דבר (ועמ"ש רבינו באה"ע סי'
גיטה והיינו פלוגתא דאמוראי דהכא
❖
קי"ט ס"ק י"ב):
ולפ"ז מאן דמפיק מושלחה אפי' יש לה אב אינה מתגרשת דקאמר יש לה אב למאן דאמר מפני גרירה אסור ומיהו אין נראה פירוש זה
דעבר וגירש אמאי מותר למ"ד מפני גרירה כיון דהוי דאורייתא ועוד עתים שוטה ועתים חלומה אמאי קאמר דלמ"ד מפני גרירה אסור
כיון דקבלה גט כשהיא חלומה הרי באותה שעה משלחה ואינה חוזרת היא והורה כן ר"ת הלכה למעשה ובפ"ב דקידושין האריך בתוס'
מוסף רש"י
יותר והכא דפריך ואלא דאין יודעת לשמור לא גיטה ולא עצמה דבר תורה שוטה מתגרשת והאמר דבי ר' ינאי כו' הוה מצי לשנויי
מידי דהוי אפקחת בעל
ביש לה אב אלא שזהו בכלל שינויא דמשני ביודעת לשמור את גיטה ולא את עצמה: אמר אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה כו'. וא"ת דהכא
כרחה. מתגרשת ואע"פ
שלא מדעתה (גיטין עא:).
קאמר אביי גופיה עולמית לכדרבי יצחק ובפרק מי שאחזו (גיטין ד' עא: ושם) קאמר אביי מתני' נמי דיקא דחלוקין עליו חבריו על רשב"ג (ה) דאמר
מעדותו של ר' יוחנן
בפקח שנתחרש שיכול לדבר מתוך הכתב דאין יכול לגרש מדקתני עולמית ודחי ליה רב פפא דלמא עולמית לכדר' יצחק והכא קאמר ליה
בן גודגדא. אנו למדין,
אמר לעדים. שלא בפניה,
אביי גופיה ואר"י דעולמית קאי אנתחרש' ואנשתטה והתם דייק דחולקין עליו חבריו ממאי דקאמר עולמית אנתחרש ורב פפא סבר דלמא לא
אתיא כלל אלא לכדר' יצחק: אמר רבא מעדותו של ר' יוחנן כו'. הוה מצי למימר מדרבנן דאמרי חרשת יוצאה בגט אלא ניחא ליה למינקט
ראו גט זה כו'. חזר
ואמר לה כנסי שטר חוב
מהו
ר' יוחנן שחכמים מביאין ראיה מדבריו ועוד משום דכל עדות הלכה היא: דתימא כי אמר לה כנסי שט"ח כו'. והקשה ר"י דהא
זה, ולא הודיעה שהוא גט
(גיטין נה.). לא בעינן
היכא דאמר לה כנסי שטר זה לא שמעי' מדרבי יוחנן בן גודגדא אלא מסברא דאם איתא דבטליה כו' ולא שמעי' מדבריו אלא דלא בעינן
דעתה. דאשה, דהא חרשת
דעתה ואכתי תיקשה פשיטא וי"ל דאמילתיה דרבא פריך פשיטא ולמה ליה לרבא למימר כלל
ומשני דרבא השמיענו
בכנסי שטר חוב:
לית לה דעתא (שם)
.
אמר