קטו:
האשה
שלום פרק
חמשה עשר
יבמות
עין משפט
מסורת הש"ס
נר מצוה
וחזינהו
לאלתר. פי' לאלתר שהעלום מן המים אבל אם שהו
וקאמרי סימנים. דאי לאו סימנים חיישינן דלמא
אחרים נינהו לפי
יא א מיי' פ"ו מהלכות
א) מעשר שני פ"ד מי"א,
ב) [במשניות איתא דמאי
שאלה ופקדון הלכה ד
שהמים משנים צורת הפנים ואין ניכר כל כך: שקלתינהו. כבר
במים הרבה אין לחוש דמיא מצמת צמתי כי ליתא למכה
סמג עשין עח טוש"ע ח"מ
ופי' הברטנורא לקוח מעם
החזרתים לך: אמר ליה. מפקיד: והא כן וכן הויין. כך וכך סאין
כדאמר בפ' בתרא (לקמן קכא.) אבל כששוהה אחר העלאה מיתפח תפח:
הארץ], ג) [בהגהות אשר"י
סימן רצז:
וקאמרי
סימנים. אבל על ידי טביעת עין אין להאמינם [א] דאמרי
היו: ובחביתא רמיין. ועדיין
יב ב מיי' פ"ו מהל'
הן אצלך בחבית צא ובדוק בה תמצא
פרק השולח בגיטין על
מעשר שני הל' ח:
המשנה בראשונה וכו' ד"ה
כחשבוני: אמר ליה דידך שקלתינהו
בדדמי ובדבר מועט
יג ג מיי' פי"ג מהל'
נראה לר"י וכו' גרס בסוגיא
והני אחריני נינהו. ושלי הם: היינו
יאמרו שאלו בעליהן של אלו אבל מה
גירושין הל' כד
דהכא אנא דוד בר נהילאי
וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו
שני ת"ח. דתניא לעילד) והשיא רבי את
שפי' בקונט' דמים משנים צורת הפנים
טוש"ע אה"ע סימן יז
מנהרדעא וכן בהרא"ש שם
סמכינן אלא אסימנים ההוא גברא דאפקיד
סעיף יח:
בסימן ז בקלוניא מתא אנא
אין נראה דהא אמרי' לקמן בפרק
נשותיהן על פי נשים ותרצינן דאמרי
יד ד מיי' פ"ג מהל'
דוד בר נהילאי מנהרדעא],
שומשמי גבי חבריה אמר ליה הב לי
סימני ולא אמרינן אחריני נינהו
בתרא (שם) דמיא מצמת צמתי היכא
ד) [ע"א], ה) [ועי' היטב
גירושין הלכה ט י
❖
שומשמי אמר ליה שקילתינהו והא כן וכן
וסימנים הכי איתרמו: חושבנא. איכא
דליכא מכה ואי סימנים לאו דאורייתא
טוש"ע שם סימן קלב
תוס' ב"מ יח. ד"ה נפק],
הויין ובחביתא רמיין א"ל דידך שקלתינהו
למימר דמתרמי: ומי חיישינן שמא
איירי הכא בסימנים מובהקים דהוו
טו ה סמעיי'יף פדכ:"ד מהל'
פינן. היכא דסימנא קמא איתא קמן:
דאורייתא כדאמרינן באלו מציאות
והני אחריני נינהו סבר רב חסדא למימר
מלוה ולוה הלכה ט
הגהות הב"ח
סמג עשין צד טוש"ע ח"מ
קרבן. הקדש: דימוע. חולין ותרומה
(ב"מ דף כז: ושם) אי נמי מהני ע"פ
היינו שני תלמידי חכמים ולא אמרינן הנך
❖
(א) גמ' וכתיב ביה בצד
סי' מט סעיף ז:
טביעות עינא. ר"י:
שנתערבו ואין נאכל אלא לכהן:
אזלו לעלמא והני אחריני נינהו אמר ליה
קלוניא: (ב) שם רבה בר
וקאמרי
סימנים. פי' רבינו
הסכנה. שגזרו שלא לקיים מצות אלמא
אבוה: (ג) רש"י ד"ה
רבא מי דמי התם קאמרי סימנים הכא
א
פנחיא וכו' בעלמא הוא
חננאל ש"מ דאשה
לא אמרינן שמא פינו אותה תבואה
תוספות ישנים
קבעינא הס"ד: (ד) תוס'
שומשמי מאי סימנא אית להו ודקאמר כן
ועד אחד בספינה שטבעה (ד) ואמרו
שנתן בה בכתיבת אות זה ואלו
וחזינן לאלתר פ"ה דאם
ד"ה וקאמרי סימנים פי'
וכן הויין אימר חושבנא איתרמי א"ל מר
אחרים: הרי אלו חולין. דאזלינן בתר
מת לא מהני וכל שכן עובד כוכבים
שהו במים חיישי' דילמא
וכו' בספינה שטבעה
❖
והכירוהו מת:
אחריני נינהו לפי שהמים
קשישא בר רב חסדא לרב אשי ומי חיישינן
רובא: מיכפר הוה כפר ליה. מקנח
אפי' מסיח לפי תומו ותימה היאך
משנים צורת האדם. ול"נ
וגורר היה את האות: לפנחיא שבקה.
משיאין נשי בני אדם שטבעו על ידי
שמא פינן והתנן מצא כלי וכתוב עליו
א) ב
דלקמן אומר דמיא מצמת
להצלת פירות שבתוכה הניח בה אות
טביעת עין בלא שום הכרת סימנים
צמתי. והא דאמר לקמן
קו"ף קרבן מ"ם מעשר דל"ת ב) דמוע טי"ת
הגהות הגר"א
(קכ.) לאחר ג' ימים אין
זה ולא גיררה כדי שיבדלו בני אדם
ושמא איירי כשנשחתה קצת צורת
טבל תי"ו תרומה שבשעת הסכנה היו
[א] תוס' ד"ה וקאמרי.
מעידין עליו היינו נהרג.
מהן: פנחיא. לשון שימור כאדם שתולה
פניהם דאכלום כוורי ולא נשאר אלא
דאמרי בדדמי. נ"ב ועי'
ועוד א) דהא קאמרי
כותבין תי"ו תחת תרומה א"ל רבינא לרב
ממונו באדם חשוב כדי שלא יגזלוהו
מה ששנו במשנה בפ' בתרא (לקמן קכ.)
מש"ל דלדברי הרי"ף
סימנים ודאי מהימנא. הרי
אשי ולא חיישינן שמא פינן אימא סיפא ר'
הבעיא לאו משום בדדמי
מ"מ עלייהו סמכא ואיכא
וכן מפרש רבינו תם לקמן גבי אין
הימנו ודומה לו בהגוזל עצים (ב"ק דף
דאפי' בקברתיו לא מהימן
למימר דאמרה בדדמי כיון
יוסי אומר אפילו מצא חבית וכתוב עליה
מעידין אלא עד ג' ימים שכשנשחתה
קג.) הלוקח שדה בשם ריש גלותא כו'
וכתב הרמב"ן דעל סימנין
דמים כי מלחמה הוו. וי"ל
תרומה הרי אלו חולין שאני אומר אשתקד
ופנחיא בעלמא קבעינן: מי
צורת פניו מיירי כמו שמפרש במשנה
סמכינן כמו באבידה דלא
דאמרה בדדמי כי לא יצא
(ג)
משקר למ"ד דאורייתא
הטבוע מן המים. ופריך
הוה מלא תרומה ופינה אלא דכולי עלמא
חיישינן לתרי יצחק. היכא דלא הוחזקו
אבל אם צורת פניו שלימה שריא אפי'
וז"ש דלאו עלייהו סמכינן
ואם לא יצא מן המים אשתו
וכן
אחר כמה ימים: הויין ובחביתא
שני יוסף בן שמעון בעיר אחת: רבא
חיישינן שמא פינן והכא
בהא קמיפלגי מר
כו'. ומרדכי גריס או
אסורה דמים שאין להם
קאמרי סימנין (ועמ"ש
סוף אשתו אסורה. ומשני
רמיין. אר"י דאיירי בהפקיד אצלו
אמר לא חיישינן. הואיל ולא הוחזקו
סבר אם איתא דפינהו
מיכפר הוה כפר
רבינו באה"ע סי' י"ז ס"ק
כגון אם חזנהו לאלתר
בעדים ולכך היה נוטל בסימן מובהק
אבל היכא דהוחזקו מודה כדאמר
❖
ואידך אימר אישתלויי
אישתלי אי נמי
ק"ז):
כשעלה מן המים מיד
לקמן (דף קטז.): ההוא גיטא דאישתכח
דאי ליכא עדים מה מועיל הסימן יכול
דהתם לא שייך בדדמי ב)
לפנחיא שבקיה: יצחק
ריש גלותא בר
דהכא מצי למיהוי שינה בחי
בנהרדעא כו'. האשה עומדת ותובעתו
לומר לקוחין הן בידי וכן הא דאמר
אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא
כמו מת. ואין לה במה
תוס' חד מקמאי
לפנינו: בצד קלוניא. שם עיר: תיבדק
פרק איזהו נשך (ב"מ דף ע. ושם)
לטעות. ודייקנא ג) אבל אם
לאספמיא ושכיב שלחו מהתם יצחק ריש
כל נהרדעא. אם יש שם אנדרולינאי
הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו
המתינו עד לאחר ג' ימים
בעולם לא אמרי' זמנין
לא מהימנא דאימור נשתנה
גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל
דסניא ליה והכא מ"ט
אחר חוץ מבעל אשה זו: ואם איתא
חזינא איניש דאית ליה דהבא פריכא
מראיתו ואמרה בדדמי.
אמרי' אלא משום דאמר'
דחיישינן יבדק כל העולם מיבעי ליה.
כו' ודוקא דהבא פריכא אבל כלים
מקורטבא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי
וא"נ לאחר ג' ואמרה
בדדמי ומדקאמר דמשום
לא דלמא אפקדינהו גביה ויהיב
שמא אנדרולינאי אחר היה בנהרדעא
סימנים מובהקים דאין
דלא דייקא ומנסבה לא
יצחק או לא אביי אמר חיישינן רבא אמר
עשויין להשתנות לאחר
מהימן עד אחד ולא קאמר
והלך לו: משום כבודו. שלא להחזיקו
סימנא ושקיל להו ומיהו קשה דאמר
לא חיישינן אמר אביי מנא אמינא לה דההוא
ג
ד
מיתה ולא על טביעות עין
משום דעד אחד גופיה אמר
כטועה ושואל דבר שאין צריך: שכיחי
בהכותב (כתובות דף פה: ושם) גבי כסא
סמכינן שהיה לנו לחוש
בדדמי ש"מ דעד אחד ודאי
גיטא דאשתכח בנהרדעא וכתיב (א) בצד
טובא. ואפ"ה מגבינן כשמוציא שט"ח
דכספא דאפקידו בי חסא שכיב חסא
דילמא תפח אלא אסימנין.
לא אמר בדדמי וכ"ש ב'
קלוניא מתא אנא אנדרולינאי נהרדעא פטרית
ולכ"ע היכא דאיכא סימן
ג)
עדים לא אמרי בדדמי ואין
ולא פקיד כו' עד ולא אמרן אלא דלא
על אחרים ולא חיישינן שמא אחר
מובהק ברוב פרצוף ודאי
להרהר אחר עדות עדים
ותרכית ית פלונית אנתתי ושלחה אבוה
רגיל דעייל לביתיה אבל רגיל דעייל
היה וכיון דלענין ממונא אף על גב
מהימנא אפי' לאחר ג'.
כלל ומכאן אתה למד
דשמואל לקמיה דרבי יהודה נשיאה ושלח
(ואע"ג דליכא איניש כה"ג
לביתיה אימר איניש אחרינא אפקיד
דהוחזקו לא חיישינן לענין איסורא כי
תשובה לדברי הרב אלפס
אמרי' פ' אלו נערות בצירף
שכתב דתרי סהדי לא
ליה תיבדק נהרדעא כולה ורבא אמר אם
ומיחזא חזא ומשמע דאיירי שלא
לא הוחזקו מיהא לא חיישינן:
ידו למטה משלשה וכדרבא
מהמני' במלחמה משום
דלמא דקאמר' בדדמי ובזה אין
הפקיד זה בעדים ואפ"ה קאמר חדא
איתא יבדק כל העולם מיבעי ליה אלא משום
שר"ל אינה כדרבא):
שומשמין מאי סימנים
ראוי לסמוך על דבריו כלל
דידענא ביה בחסא דלא אמיד ועוד
כבודו דאבוה דשמואל הוא דשלח הכי אמר רבא מנא אמינא לה דהנהו תרי
איכא. וא"ת אפי' הוא יהיב
אלא ראוי להורות ששני
הא קיהיב סימנא ומה מועיל הסימן
שטרי דנפקי במחוזא וכתיב בהו חבי בר ננאי וננאי בר חבי ה ואגבי בהו (ב) רבא
בהו סימני ליהמניה לומר
עדים במלחמה נאמנים
כיון שלא הפקיד אצלו בעדים וי"ל
אחריני נינהו במגו דלקוחין
אבל בעד אחד א) (ע"כ
בר אבוה זוזי והא חבי בר ננאי וננאי בר חבי במחוזא שכיחי טובא ואביי
הן בידי. וי"ל דאיכא עדים
מצאתי חבל על דאבדין):
ששני הטעמים מצריך דלא אמיד וקא
שראו שהפקיד אצלו ועדיין
למאי
(אביי) [ורבא] תבדק כל
יהיב סימנא ואם תאמר אם כן בספ"ק
הן אצלו ובעדים ודאי לא
העולם מיבעי ליה פי' יבדק
דכתובות (דף יג:) גבי ארוס וארוסתו דקאמר רב יוסף חדא דהא קא מודי ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל ואמר
/מהימן לומר לקוחין הם
קלניא מתא וסביבותיה
אצלי: ומי חיישינן שמא
ונהרדעא וסביבותיה א"נ
ליה אביי ובהא כי לא מודי מי מכשר רבן גמליאל ומאי קושיא דלמא רב יוסף מצריך שני הטעמים וי"ל דאי טעמא דהא קא מודי לא מהני
פינן. וא"ת דלמא שאני
כל העולם כולו דחיישי'
לחודיה לא מהני נמי מאי דהלכה כרבן גמליאל כיון דלא מכשר רבן גמליאל אלא ברוב כשרים אצלה והכא כולן פסולין לבד מארוס
התם משום דאין לנו לחוש
לתרי נהרדעא כדחיישינן
ולהכי פריך כי לא מודי פירוש כי לא מהני טעמא דמודי לחודיה מי מהני בהדיה טעמא דהלכה כר"ג כו': אתרמויי אתרמי ליה. הכא
שמא להקל. אבל מספיקא
בגיטין לשני שוירי אלא
לא מפקינן משום דשמא
משום כבוד אבוה דשמואל
משמע דמנין ומדה לא הוי סימן והא דאמר באלו מציאות (ב"מ דף כג:) מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן התם מיירי בענין
פינן. וי"ל דה"נ קולא
הוא דשלחו ליה הכי. אמר
ומי
שאין דרך בני אדם להצניע אבל הכא דרך בני אדם להצניע במדה זו: חיישינן שמא פינן. תימה מאי קשיא היא מהאי דהא בממונא יש
דקאמר דהוי טבל ומעשר
רבא מנא ידענא דהנהו
ממנו על מקום אחר על
לחוש לעולם שמא פינן ולא נפיק ממונא מחזקתיה וי"ל דנראה לו לדמות כיון דרגילות לפנותם ואפי' הכי לא חיישינן שמא פינן לענין ממונא
שטרי דנפקי במחוזה
נמי מפקינן ליה מחזקה כיון דלא חיישינן אע"ג דרגילות הוא: אימור אישתלויי אישתלי. פי' רבינו חננאל בירושלמי דמעשר שני בפרק
ודאי טבל: אביי אמר
וכתיב בהו חבו בר ננאי
חיישי'. וא"ת לאביי כיון
וננאי בר חבו ומגבי ביה
ב' רבי יונה ורבי יוסי הוו שותפי בגרבי דחמרא כד דמך רבי יונה אמר רבי מני בריה דרבי יונה לרבי יוסי כל גרבי דכתיב ביה רבי
דאף דלא הוחזקו חיישינן
רבא בר אבוה זוזי והא חבו
יונה דידיה הוא א"ל אשתקד הוה דידיה והשתא דידי: יצחק ריש גלותא בר אחתיה כו'. איירי דלא הוחזקו תרי יצחק ובשכיחי שיירתא
היאך תמצא עוד גט כשר.
בר ננאי וננאי בר חבו
וי"ל כשהאשה גיטה בידה
במחוזה איכא טובא אלא
דאי לא שכיחי שיירתא ולא הוחזקו התנן בפ"ק דבבא מציעא (דף כ. ושם) דכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר ואי שכיחי שיירתא
ואמרה שקבלה מבעלה אין
כיון דהאי ננאי בר חבו
והוחזקו תרי יצחק א"כ אמאי לא חייש רבא דהא לקמן גבי ענן בר חייא מחגרא חייש רבא דלמא בגמלא פרחא אזיל כיון שהוחזקו
לנו לומר שהוא משל אחר.
מפיק לשטרא לא חיישי'
אמר
אבל כיון דלא הוחזקו וליכא
רבא מנא אמינא לה דהנהו תרי שטרי כו'. וא"ת ואמאי לא מייתי רבא
בכי האי לתרי ננאי בר חבו
שהיה שם ענן אחר אלמא בלא הוחזקו איירי ה):
שום כתבא אלא (היה שולח)
הכא נמי כיון דהאי יצחק
מרבה רביה דאמר בפ"ק דב"מ (דף יח: ושם) ובפרק כל הגט (גיטין דף כז.) גבי גיטא דאשתכח בבי דינא דרב הונא ואמר דיחזיר משום
[שלחו מתם] דיצחק שכיב.
ריש גלותא דהוא דייר הכא
דלא הוחזקו אפי' בשיירות מצויות וי"ל דאין הכי נמי אלא דניחא ליה לאיתויי ראיה מאמוראי קמאי : והא חבי בר ננאי כו'.
א)
וכן בההיא גיטא דאשתכח
אזל מקורטוב לאספמייא
בנהרדעא חייש אביי לשני
לא חיישינן לתרי יצחק.
וא"ת היכי פשיט רבא איסורא מממונא דהכי פרכי' על רבה בפ"ק דב"מ (דף כ: ושם) גבי גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא ועוד הא
יוסף בן שמעון שאין הגט
ואביי אמר לך התם למאי
בהוחזקו תרי יצחק מודה רבא כדפי' לעיל והכא בהוחזקו שני חבי בר ננאי וי"ל דמדמה רבא ממונא היכא דהוחזקו לאיסורא דלא הוחזקו:
ביד האישה. והא דאמר
ניחוש לה אי ליחוש
למאי לנפילה מיזהר זהירי ביה
סוף מכילתין (קכב:)
בעובדא (דאותו דמכפר אריה שיחלא) [דיוחנן ארי' מכפר שחיא] שהשיא ר' טרפון את אשתו ואמאי לא חיישי' לתרי (אותו) [יוחנן].
אביי לטעמיה דאמר בפרק גט פשוט לנפילה דחד לא חיישינן אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקי' ליה מאי אמרת דלמא
וי"ל דשמא ר' טרפון בדק שלא היה באותו מחוז רק אותו לבד ולמחוז אחר לא חש כדקאמר בסמוך (קטז.) בעובדא דענן (דשמא)
מסר להו נהליה אותיות נקנות במסירה פי' בכה"ג דשמיה כשמיה ואע"ג דאביי ס"ל בפרק גט פשוט אותיות נקנות במסירה
[דכיון] דכאן לא הוה ענן אחר לא חיישינן לענן במדינה אחרת ואע"ג דחייש לשני יצחק: א) עי"ל דשאני התם דאמר השליח
צריך להביא ראיה ה"מ אי הוה טעין אידך יוסף בן שמעון האי שטרא דאת מפקדת דילי הוא. ומיהו כל אימת דלא טעין לא
לפנינו שאבד ממנו גט שכתוב בו יוסף בן שמעון ואח"כ נמצא ואמר זהו שאבד. ואחרי שיש אמתלא כזו לא חיישי' ובהכי ניחא מה
טענינן ליה ומגבי' מיניה בע"כ. ורבא פליג עליה דאביי התם בפרק גט פשוט וס"ל דאין צריך להביא ראיה. ואפשר דהכא לדבריו
שמקשין העולם היכי מוכח [רבא] מהתם דלא חיישי' אף היכא דאיכא ספק [דלמא התם לא חיישינן משום דליכא ספק] ואכן
דרבא קאמר כלומר כיון דרבא דפליג עליה ס"ל דאותיות נקנות במסירה וא"צ להביא ראיה אפשר דרבא בר אבוה ס"ל כוותיה:
להנ"ל ניחא דכיון דמוכח משם דאף דהיכא דהוחזקו לא חיישינן כיון דליכא ספק ה"נ היכא דאיכא ספק ולא הוחזקו לא חיישינן:
א) נראה דצ"ל אבל בעד אחד חיישינן דהאשה לא דייקא.
א) נראה דצ"ל ועוד אי קאמרי סימנים אמאי מהני. ב) הלשון משובש בכאן ואולי דצ"ל ולא מצי למהוי שינוי במת כמו בחי. ג) לקמן דף קכא מבואר דחזו בשעתיה בעינן והיינו בתוך שיעור שעה דוקא.